קהילה

באדיבות בית התפוצות תקופת השואה ב-10 במאי 1940 תקפה גרמניה את בלגיה הניטרלית. ב-28 במאי נכנעה בלגיה ונכבשה על ידי גרמניה הנאצית. מפחד הגרמנים, נמלטה רוב האוכלוסייה היהודית לאזורים אחרים בבלגיה, או לצרפת. רוב היהודים באנטוורפן ובבלגיה בכלל לא היו בעלי אזרחות בלגית, ולכן לא ניתן להם אישור כניסה לצרפת. בכל זאת הצליחו רבים להיכנס, בנצלם את גלי הפליטים הגדולים ואת הכאוס ששרר בצפון צרפת לפני התבוסה ביוני 1940. שלא כמו במזרח אירופה, כוחות הכיבוש הגרמנים לא התחילו ברדיפות נגד היהודים מיד. כ-25,000 יהודים השתכנעו לשוב לאנטוורפן, משום שלא הייתה להם אפשרות למצוא מקלט בשום מקום, ובייחוד לא לחצות את הים לאנגליה, כפי שניסו קומץ יהודים לעשות לפני פלישת גרמניה, וגם משום הגישה הקורקטית למראית עין של הגרמנים. אולם באוקטובר 1940 שינו הגרמנים את המדיניות ובהדרגה פרסמו שורה ארוכה של צעדים נגד יהודים. כ-13,000 יהודים נרשמו ברשימה מיוחדת. נאסר עליהם לעזוב את בתיהם מערב עד בוקר, ולהיכנס לפרקים ציבוריים. עסקים בבעלות יהודית סומנו בפלמית, בצרפתית ובגרמנית. מדצמבר 1940 ועד פברואר 1941 יותר מ-3,000 מהגרים יהודים, שנכנסו אחרי 1938, גורשו בפקודת הצבא הגרמני מאנטוורפן לאזור הכפרי לימבורג. באנטוורפן זכו הגרמנים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד פרו-נאצים ומפלגות אנטישמיות, יותר מבערי בלגיה אחרות. ב-14 באפריל 1941 פרעו תומכי הנאצים המקומיים וחברי אס.אס. מפלנדריה ביהודים, בסיוע הגרמנים. בית הכנסת ברחוב אוסטן וזה שברחוב ון-דן נסטליי נבזזו. חנויות יהודיות רבות נשרפו. המועצה העירונית לקחה אחריות על המתקפה והחליטה לפצות את היהודים על הנזק, אולם הגרמנים מנעו את יישום ההחלטה. במאי 1942 נאלצו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. מחנה מעבר נפתח במכלן (מאלינס) ומשם גורשו היהודים העצורים אל מחנות השמדה במרכז אירופה ובמזרחה. בליל שבת, 28 באוגוסט 1942, נעצרו וגורשו רוב יהודי אנטוורפן. הנותרים היו בעלי אזרחות בלגית, או חברי היודנראט שהוקם בנובמבר 1941 ונקרא AJB. שנה אחר כך, ב-4 בספטמבר 1943, נעצרו גם הם. עד לשחרור העיר על ידי בנות הברית, ב-4 בספטמבר 1944, הצליחו רק כ-800 יהודים לשרוד בה, בעזרתם של יחידים, לרוב קתולים אדוקים או פעילי המחתרת הקומוניסטית. חברי התנועה הציונית מלפני המלחמה המשיכו בפעילות במחתרת וסייעו להבריח יהודים לשוויץ ולספרד בשנים 1942-1943. השמדתה של הקהילה היהודית באנטוורפן הייתה כמעט מוחלטת. וזאת בשל כמה גורמים: רובם לא היו בעלי אזרחות בלגית, הם חיו מרוכזים בשכונות משלהם, ובעיקר, כאמור, הגרמנים קיבלו את תמיכת המקומיים, יותר מבמקומות אחרים במערב אירופה. גם השלטונות הבלגים כמעט ולא הפגינו התנגדות לגרמנים וכך התאפשרו גירושים המוניים, וגם הסיוע מצד האוכלוסייה המקומית היה מועט לעומת ערים אחרות בבלגיה. גורלם של יהודי אנטוורפן שנמלטו לצרפת או לאזורים אחרים באירופה הכבושה היה כשל אחיהם, ורובם נספו בשואה. המחצית השנייה של המאה העשרים הארגון היהודי הראשון שהתחיל לפעול באנטוורפן מייד אחרי המלחמה היה HISO – ארגון עזרה לקורבנות מלחמה יהודים, שמטרתו הייתה לסייע לניצולים ולמעטים ששבו לעיר מן הגירוש. קימומה של הקהילה היהודית החל כבר ב-1946. בית הכנסת ברחוב נסטליי, שנבנה ב-1928, חודש בשנת 1954 ידוע מאז כ"e;בית הכנסת רומי גולדמונץ"e;, ושייך לקהילה האורתודוכסית. זהו בית הכנסת הראשי בעיר. הקהילה היהודית צמחה שוב במהירות בשנות ה-50 והגיעה לכ-10,000 נפש בתחילת שנות ה-60. רבים מהם היו ניצולי שואה וצאצאיהם, וכן מהגרים ממזרח אירופה, בעיקר מהונגריה, מרומניה, מסלובקיה ומפולין. הם השתייכו למגוון קבוצות חסידיות, והשפיעו רבות על החיים היהודיים בעיר. הם המשיכו לנהל אורח חיים יהודי מסורתי כמו בעיירות מזרח אירופה שלפני השואה. כעת, אחרי המלחמה, קיבלו הכל אזרחות בלגית, פרט לכמה יהודים שהעדיפו להישאר במעמד של פליטים. מאז תחילת שנות ה-60 התיישבו באנטוורפן גם יהודים מארצות אחרות, וגם מישראל.