ב ס"ד יום השואה והגבורה תשע"ז - 2017
הסיפור של המשפחה של מרדכי רכטסשפנר בשואה
סיפורו של מרדכי -משפחתו עברה חלק מהשואה שמה וא"כ ברחה לשוויץ. היו שמה במחנה עקורים. אחרי המלחמה חזרו לבלגיה.
ב- 1951 עברו למלבורן אוסטרליה. עלה ארצה ב-1961 במסגרת הכשרת בני עקיבא. שירת במח"ל והיה צנחן.
זכה להשתתף בקרב לשחור ירושלים במלחמת ששת הימים.
חבר בקיבוץ עין-צורים.
עבד בעבודות שונות בחקלאות ובעבודה טכנית.
נשואי + 3, +11 נכדים
כתבה אסתר רכטסשפנר (אשתו של מרדכי)
הקדמה
כולם יודעים שהמשפחה של מרדכי עברה את השואה. כולם במשפחה ידעו פרטים מסוימים; כי מדי פעם ההורים או האחים הגדולים ספרו משהו; אבל אף אחד לא ידע את כל הסיפור. לפני שנת 2010 החלטתי שכנראה עלי לאסוף את החומר ולכתוב את הסיפור. אספתי הרבה חומר מהמשפחה הקרובה והמשפחה המורכבת בכל עולם. פה עלי להודות לאחינית שלנו- דבי ג'רבלום (הבת של שרילי-לילי). שאספה כל שבוע את האחים של מרדכי( צ'רלס-חיים, רחל, ולילי בביתה ודרבנה אותם לזכר ולספר על החיים שלהם בזמן השואה ותכף אחריה. בהתחלה צ'רלס אמר שלא היה לו מה לספר; כי לא זכר שום דבר. כעבור כמה שבועות הוא ממש חיכה לפגישות האלה.
חומר רקע
האבא יצחק אריה (איגנס ליאון) רכטסשפנר
האבא נלד בעיר לבוב, בגליציה, פולין, בשנת 1903. היום אזור לבוב מסופך לאוקראינה. קראו לאמא שלו מלכה אסתר ולאבא שלו יוסף. המשפחה היתה מסורתית; אבל לא מאד דתיה. האבא נפטר שיצחק אריה היה ילד צעיר. היה קשה לאמא לפרנס את המשפחה, אז חלק מהזמן היא שלחה את האחיות לולה וסלה לחיות בבית יתומות כדי שיקבלו אוכל וביגוד. יצחק אריה למד 4 כיתות, ואז התחיל לעבוד. הוא עבד אצל בעל מלאכה וכך למד מקצוע. בתקופה הנדונה היה נהוג שהילד גם ישן וגם אכל שמה כל השבוע. כך האמא לא היתה צריכה לדאוג פרנס אותו.
הוא אהב לשחק כדור רגל. יותר מאוחר הוא היה בנבחרת יהודית וגם מאמין כדור רגל. הוא התגייס לצבא הפולני. שחזר ללבוב הרגיש שלא היה לא עתיד שמה; אם רצה לעשות משהו בחיים שלו, ולא לחיות בעוני ובמקום איפה שהאנטישמיות היתה חזקה.
הוא שמע על אפשרות לעבור לבלגיה ולעבוד במחראות פיחם, ועשה כך. הוא עבד בעבודה זו ובעוד עבדות כאלה ולאט לאט העלה את הרמה של העבודה שלו. אחרי כשנתיים הוא הספיק לשמור קצת כסף והחליט לחזור ללבוב לחפש לאשה ולהתחיל משפחה.
אמא שושנה(סושא) דינה לבית פייבל
שושנה דינה פייבל נולדה טרנטופול (ע"י סוקול) וגדלה בעירה סוקול, שלא רחוק מלבוב. היא היתה הגדולה מ-5 ילדים (4 אחיות ואח). האבא נפטר שהילדים היו צעירים והאמא קצת אחר כך משברון לב. סושה גידלה את האחים שלה ואפילו קבלה את הכינוי "אמא". היא הביאה תפירה הביתה כדי לפרנס אותם. הדוד שלה אברהם פייבל עזר קצת לפרנס את המשפחה. המשפחה היתה מזרם החסידי, וסושה בעצמה היתה מאד דתיה. היא ספרה שנהגה להיכנס לבית מדרש, להכניס לפינה אחורית ולהקשיב לשיעורים.
התחלת המשפחה
קודם יצחק אריה שם עין על סושה. הוא בקש אותה משדכן. היא רצתה מישהו ממש דתי. הוא אמר שישבע על הקבר של אביו שיחיה חיים דתיים אם היא תתחתן איתו. התחתנו בלבוב. הדוד אברהם עזר להם קצת עם הוצאות החתונה.
הם חזרו יחד לבלגיה כדי לעבוד שמה ולהרויח קצת כסף. לאט לאט המצב הכספי שלהם הוטב. יצחק אריה פתח עסק לפְליֵֵסה (כפלים בחצאיות). העסק פרח והיה ידוע בכל האזור. נולדה תינוקת בשם מרגלית; אבל בגלל המצב הבריאותי באזור היא לא החזיקה מעמד ונפטרה אחרי שבועיים. כעבור שנה נולד תינוק. קראו לו חיים; כי היה נהוג לתת שם זה במשפחה איפה שקודם קרה אסון. כעבור עוד שנתיים נולדה תינוקת בשם רחל (ריצ'ל) ובעבור עוד שנתיים נולדה תינוקת בשם שירלי שרה (לילי). יצחק אריה עזר להביא את האחיות של סושה לבלגיה. הכל היה טוב ויפה; אבל אז היטלר עלה לשלטון.
המלחמה
ההורים החליטו שחיבים לצאת מבלגיה. הם רצו להגיע לפריז, צרפת. ביום ראשון בבקר, בחודש מאי גרמנים הפיצו את בלגיה. היה ידוע שאחר הפצצה הם אספו יהודים ושלחו אותם למחנות ריכוז.
המשפחה ברחה לתחנת רכבת. היו הרבה משפחות יהודיות שמה. היתה רכבת עם קרון אחד מאד מכובד לבני אדם, ו-4 קרונות להובלת חיות. ראש התחנה באה אליהם ואמר שהם יכולים להיכנס לקרון היפה. סושה הודתה לו ושאלה אם גם אחותה סבינה ומשפחתה יכלו לבא איתם, וקבלה תשובה חיובית. הרכבת נסעה ובכל תחנה נכנסו עוד יהודים. היה צפוף מאד ולא היה אויר. גם הכניסו יהודים לקרון היפה. הרכבת עצרה למנוחה. כבר הוציאו כמה גופות של יהודים שלא החזיקו מעמד בקרונות האחרונים. הרכבת עצרה בכמה תחנות בצרפת ואחר-כך למנוחת לילה בעירה. ראש העירה חילק כמה משפחות למשפחות שמה ללינה, ואמר ליתר שיש רפת ע"י התחנה ושהם יכולים לישון שמה. הוא לא אמר למשפחת רכטסשפנר לאן ללכת. אז התחילו להכין את עצמם ללינה במקום. אז הוא אמר להם שהם מוזמנים אליו הביתה.
בבקר הרכבת המשיכה לנסוע עד בהגיעה לאֶֶסְקו. זו היתה התחנה האחרונה. בגלל שיצחק אריה והדוד ג'ק, הבעל של הדודהסבינה, קודם היו בצבא פולני והיה איזה הסכם בין הצבא הצרפתי והפולני היה עליהם ללכת להתיצב. יצחק אריה וסושה תכננו שיפגשו שוב בעיר ליון , שבדרום צרפת. צ'רלס נשלח למשפחה אומנת. יצחק אריה נשלח לדונקירק. הוא ראה איך אוניה טבעה שמה והבין שהיה עליו לנסות לברוח. הוא קבל "טרמפ" עם איזה איכר שהיה עם עגלה וסוסה. האיכר אמר לו לשכב תחת לקש בעגלה וכך, במקרה שיעצרו אותו, לא יראו את יצחק אריה ולא ישאלו שאלות. הוא לקח את צ'רלס מהמשפחה האומנת ואז המשפחה היתה יחד עם ליון.
יצחק אריה מצא עבודה בחנות בדים ובגדים. בעל החנות ידע שהוא יהודי; וגם ידע שהוא עובד נאמן וטוב. מרדכי נולד. הוא היה אחד מתאומים. האח התאום לא החזיק מעמד. סושה בקשה תעודת לידה ותעודת מות באותו השם. כך, אם שאלו אותה על התינוק שלה, יכלה להגיד שאין לה תינוק.
הדודה סבינה שלחה את הבנים הגדולים שלה לבית ילדים באזור, לעבור שמה את הימים. דרך אגב, האחראי של הבית ילדים הזה היה הבן-דוד של האבא של אסתר. זה היה הבית ילדים היחיד בצרפת שנחרב ע"י הנצים. בדרך כלל לא עשו דברים כאלה. יום לפני שזה קרה האחראי (מירון זלטין) כנראה ידע מה יתרחש ואמר לכל התלמידים תמיד לזכור שהם יהודים טובים וצרפתים טובים. ילד אחד הצליח להתחבאות וניצל.
דודה ארנה יצאה מהבית לזמן מה ובעלה , יעקב אֶל, נשאר בבית עם ביתם התינוקת מרגלית. אז באו ועצרו אותו. הוא הלך ובחוסר ברירה לקח את התינוקת איתו. יצחק אריה קבל רשות לבקר אצלו במחנה עבודה. הוא תפר כיסים גדולים במעילו כדי להכניס אוכל לגיסו. יתכן שהוא הצליח להוציא את מרגלית משמה , בכיס של המעיל. דודה ארנה הבינה שהיה עליה חפש ממקום מסטור לבתה ולה. היא הלכה למנזר באַלַט . שמה שמרו על ילדים יהודים. היא בקשה עבודה שמה. נתנו לה לעבוד בדאר ולבשל לאיזה שוטר שהיה גר שמה. יום אחד הוא בקש מאכל שהיא לא הכירה. היא אמרה לו שיש כמה דרכים לבשל אותו, ושאלה איך הוא אהב לאכול אותו. היא הצליחה וניצלה. הבעל שלה נשלח לאושביץ ונפטר שמה.
הדודה רגינה ובעלה הרמן אונגר ובתה התינוקת גם היו בליון. אונגר היה עתונאי ומאד אהבו אותו שמה, עד שיום אחד נעצר. הוא נלקח למחנה ונהרג. יצחק אירה קבל מברק ללכת למחנה כדי לקבל את החפצים של אונגר. רגינה הרגישה שלא היה לה בשביל מה לחיות יותר. היא הסתובבה בחוץ עם התינוקת ונעצרה.
יום אחד אמרו לסושה לבא לתחנת רכבת עם הילדים שלה. שהגיעו לשמה איזה חיל צעיר אמר לה ללכת הצידה ואחר-כך לחזרה ביתה.
לסושה היתה חברה, שבעלה היה שוטר מקומי. היא ספרה לסושה שהמשטרה עמדה לאסוף את כל היהודים. סושה ואריה יצחק החליטו שעליהם למצוא מקום מסטור. שלחו את צ'רלס לבית ילדים באזויר (איפה שהבני דודים שהו), שלחו את רחל ושירלי וחברים, סושה הלכה עם מרדכי לחברה והציעו ליצחק אריה חדרון בבנין משרדים. אמרו לו שהוא חיב להיות בשקט מוחלט; כי עבדו בבנין כל היום ובחדר על ידו לפעמים גם בלילה. הוא רק יכל לזוז קצת שהיה בטוח שהיה לבד בבנין. החדרון היה מאד קטן והיה בו רק שולחן. הוא לקח איתו קצת לחם. הלחם עלה יובש מאד מהר בגלל התנאים שמה. בכל זאת, מחוסר ברירה אכל אותו. הוא דאג למשפחתו ולא ידע אם יראה אותה שוב. אחרי 3 ימים הוא יכל לצאת משם והמשפחה היתה שוב ביחד. יתברר שהמשרד על יד החדרון היה של המפקדה הנאצית באזור.
סושה ויצחק אריה הבינו שלא יכלו להשאיר בליון. לא ידעו מתי הפעם הבא שיאספו יהודים, ואם יקבלו שוב התראה קודמת. הם התיעצו עם כומר בכניסה המקומית. היה ידוע שהוא ניסה לעזור ליהודים. שמעו שאחר כך הכומר הזה יורה למות. יתכן שהיה יהודי שהתחפש לכומר. הוא אמר להם לחכות, עם ירידת החושך, בגן ציבורי ותבוא מכונית שיהיה כתוב עליה "PRESSE" (עיתונות).
כך הם נסעו עם עוד כמה יהודים בכיוון שוויץ. המשפחה של סבינה גם נסעה איתם. המטרה היתה לעבור את הגבול לשוויץ. המכונית הגיעה למקום מסוים ואמרו לכולם לצאת. היו המון יהודים שמה והיה מדריך שהיה אמור להבריח אותם לשוויץ. היה בנין גדול, ובפנים שולחנות עם פקידים. המשפחה הגיעה לפקיד. הוא בקש מהם לשלם סכום מסוים. לא היה להם מספיק כסף; אז הפקיד אמר שהיה עליהם לשלוח 2 ילדים בחזרה. כמובן שלא הסכימו. לא היתה אפשרות ללוות כסף ממישהו; כי כולם היו באותו במצב וגם לא ידעו אם תהיה אפשרות לשלם חזרה אחרי המלחמה )מי ישאיר לחיים). סושה סביבה את הטבעת נישואין שלה על אצבעה ואמרה שזה זהב טהור ובקשה להשתמש בטבעת כתשלום. הפקיד נתן להם לעבור, בלי שתמסור לו את הטבעת. הדודה סבינה עמדה קצת אחריהם בטור והבינה מה קרה. שהיא הגיעה לפקיד היא שמה כמה שטרות מקופלות על שולחנו והם עברו מהר. אחרים עשו אותו הדבר.
המשיכו לנסוע במשאיות. יצחק אריה שם לב שהמשאית היתה קרובה למחסום. הוא לא אמר שום דבר ; כי לא רצה להפחיד את כולם. הוא חשב לעצמו שאולי עשו את הכל לשווא; בטח עכשיו ימסרו את כולם לגרמנים. משום מה המשאית עברה את המחסום בלי בעיות. הוא חשב שאולי המחסום היה חלק מתכונית הבריחה (הצגה).
המשאית עצרה והמדריך אמר לכולם לרדת. שוב היה עליהם לעבור בדיקת פקידים ושוב הפקיד בקש כסף. סושה, שהיתה אשה מאד חכמה, שאלה את הפקיד הצעיר אם הוא נוצרי טוב. כמובן שענה בחיוב. אז היא שאלה אותו אם היושיע שלהם-ישו שהיה מציל את כולם היה רוצה שהוא ישלח משפחה עם ילדים קטנים חזרה לתופת. הוא נתן להם לעבור.
המדריך אמר לקבוצה שבמקום הזה הוא עוזב אותם ועליהם להמשיך לבד. זה לא היה צריך להיות כך. הוא נתן להם הוראות איך להמשיך. הוא אמר שעליהם ללכת בשקט על יד חורשה ולעבור נחל קטן ושוויץ בצד השני של הנחל. הוא הסביר שאחרי שיעברו את הנחל ויעלו קצת בצד השני ויגיעו לרפת עם אור ירוק בחוץ ואשה תבוא לשמה לקבל אותם. הוא אמר להם שיש חילים נאציים עם כלבים בחורשה. הוא הסביר שלא היה כדאי ללכת בתוך החורשה ; כי שבירת ענף יכל לעשות רעש.
סושה החזיקה את מרדכי בידים וצ'רלס החזיק בחצאית שלה. יצחק אריה החזיק את שירלי בידים וריצ'ל החזיק במכנסיים שלו. ריצ'ל היתה מאד עיפה וחשבה שאם תעשה את עצמה ישנה מישהו ירים אותה; אבל זה לא עבד. הם ההלכו קצת אשה אחת עמדה על ענף. הם חיכו כמה דקות לראות אם תהיה תגובה לרעש זה מהחילים או כלביהם. המשיכו ללכת. אשה איבדה נעל. לא היה זמן לחפשו; אז היתה צריכה להמשיך יחפה ברגל אחד. מרדכי התחיל לבכות. המצב כזה היה נהוג שהאמא היתה חיבת להשתיק את תינוקה (לפעמים עם גרב או כדומה בפה). סושה הניקה אותו והוא שטק. הם הגיעו למקום פתוח, בלי יער בצד. כך היה יותר קל לגרמנים לראותם בעזרת הזרקורים שלהם. לא היתה ברירה, אלא לנסות להתכופף ולהמשיך. הגיעו לנחל. אנשים התחילו לעבור מעל הגדר טיל. יצחק אריה הגיע לשם והרים את הגדר ואז כולם עברו מלמטה.
הם היו השוויץ ועדין במקום שהגרמנים ביער יכלו לראותם. מצאו את רפת. אחרי כמה דקות של פחד האשה יצאה. היא אמרה שהם יכולים לישון ברפת, נתנה קצת ואוכל וטפלה באלה עם פצעים ברגליהם. בבקר הגיעה משאית. שוב חשבו שמוסרים אותם לגרמנים. לקחו אותם למחנה עקורים (DISPLACED PERSONS CAMP). היו המון אנשים שמה ולא כולם היו יהודים. כולם היו צריכים לעבוד. יש לנו העתק של ה"סידור עבודה". בהתחלה שלחו את צ'רלס לישון בחדר עם בנים. אחר-כך שלחו את צ'רלס וריצ'ל למשפחות אמנות. צרל'ס היה צריך עבוד, כאילו שהיה ילד גדול. ריצ'ל הגיעה למשפחה איפה שהיו רק בנים, ואחרי המלחמה רצו שהיא תשאיר שם לתמיד. רצו לשלוח את שירלי למשפחה אומנת. היא תפסה את הענין וזרקה את עצמה על הרצפה וצעקה ונתנה בעיטת ומכות לכל אחד שנסה להתקרב אליה. העובדת סוציאלית אמרה שאף משפחה לא יקבל ילדה כזו.
יום אחד יצחק אריה נסע ברכבת לבקר אצל ריצ'ל. הוא הגיע למקום ובתחנת רכבת ישבו חילים נאצים. הוא התלבט מה לעשות. בסוף החליט לעבור על ידם בשלוה. הוא הבין שאם ינסה לחפש דרך ללכת מסביב ויראו אותו, יבינו שהוא יהודי.
לילה אחד הוא חלם חלום הזוועה. הוא חלם על מה שקרה לאמו והאחיות שלו בלבוב.
איש אחד (הא' פרנק) עבר כל יום על יד המחנה והתחיל לדבר עם ליצחק אריה. הוא היה נוצרי אדוק והיו לו 11 ילדים. יום אחד הוא אמר שהכיר משפחה באזור שהיתה מוכנה לתת למשפחה לגור בביתה; כי היתה להם קומה ריקה. כמובן שהם עברו. הא' פרנק המשיך להיות חבר של המשפחה עד יום מותו. אחרי המלחמה הוא אבד כמתנדב בארגון בני-ברית. אשתו אמרה שהיא קינתה ; כי הוא עבר כ"כ הרבה זמן בחברת משפחת רכטסשפנר.
אחרי המלחמה
המשפחה החליטה לחזור לבלגיה. לפני שברחו מבלגיה, יצחק אריה השאיר את כל רכושו מהעסק ומהבית אצל הרואה חשבון שלו שגם היה חברו. שחזר האיש הזה אמר לו שלא הכיר אותו. יצחק אריה הצליח לבנות את עסקו מחדש. הילדים למדו בבית הספר ומרדכי הלך לגן.
יום אחד מרדכי היה בבית של חבר שלו. האמא בקשה לתת לו משהו לפני שעזב, הוא שאל מה לעשות עם החבילה הקטנה. היא אמרה לו לתת לאבא שלו ואבא שלו יידע מה לעשות עם התוכן. היו טלית ותפלין בחבילה. כנראה שהיה יהודי במשפחתה לפני המלחמה.
כל יום אחה"צ בגן, הילדים שחקו באולם גדול. היו ילדים שהיו מרבצים למרדכי; כי היה יהודי. היה פסנתר שמה. הוא מצא לו מקום מחבוא אחריו, ומשם היה בורח הביתה. הוא הסתובב ברחוב עד השעה שהיה אמור לצאת מהגן. גם, בגלל שהיה גבוה מכולם, חשב על פוטנט אחר. הוא הרביץ לילד אחר כל יום. כך הילדים הבינו שלא היה כדאי להם להתחיל איתו.
יום אחד איש אחד שברח מלבוב בא לבקר. הוא סיפר ליצחק אריה מה קרה עם משפחתו. הנאצים אספו את כל היהודים לבוב ונעלו אותם בתוך בית כנסת. אז נעלו את הבית כנסת וקשרו אותה מסביב עם חוט טיל ושפכו נפט. זה בדיוק כמו שיצחק אריה קודם חלם. מרדכי עדין לא בטוח שהדודות שלו לא הצליחו לברוח, אפילו שברור לנו שיצחק אריה כן חיפש אותן. כן- הן רשומים ביד ושם; אבל אני רשמתי אותן לפני כמה שנים. ידועה לנו שלאחת מהן היו 2 ילדים.
האח של סושה. משה, נשאר באזור סוקול-לבוב בזמן המלחמה. הנאצים תפסו אותו כמה פעמים וכל פעם הוא הצליח לקפוץ מההסעה. הפעם האחרונה הוא לא הצליח. יראו בו שקפץ מהרכבת.
יצחק אריה הצליח להביא קרובים של סושה לבלגיה. הוא הביא את בני דודים שלה מרגלית ובעלה יצחק ברנר והאח שלה ברוך לבלגיה. מרגלית וברוך גם היו מסוקול ובהתחלת המלחמה האמא אמרה לילדיה לנסות לברוח. האבא שלהם היה רואה חשבון חשוב בסוקול והיו לו הרבה מכירים בין הגוים.
מכיר אחד הזמין את מרגלית וברוך להתחבאות בבוידם בביתו. רק בעל הבית ידע שהם שמה. יום אחד המשרת גלה אותם; אבל גם שמר סוד כי רצה לשמור על מקום עבודתו. ערב אחד הם שמעו צעירים מסתובבים בחוץ והבינו מהצעקות שלהם שהם מחפשים יהודים בכל הבתים. שהגיעו לבית זה, הוא אמר שהוא עובד בבית זה ואין בו יהודים. אחר-כך הסביר להם שאם הם כל כך חשובים לבעל הבית הם גם חשובים לו. מרגלית היתה יורדת לחפש אוכל בלילות. אשה אחת שתמיד נתנה לה קצת אוכל בקשה שלא תבוא שוב. אחרי המלחמה ברוך היה צריך ללמוד איך ללכת; כי לא עמד בכלל בכל התקופה הזו.
האחות שלהם הרגישה בטוחה והסתובבה בחוץ עם התינוקת שלה. עצרו אותה.
ברוך התחתן עם האחות של סושא-ארנה, ונלדו להם עוד 2 בנות.
האחות סבינה ומשפחתה נסעו להשתקע בקנדה ויותר מאוחר עברו לארה"ב.
הכל היה טוב ויפה ואריה יצחק ומשפחתו חיו חיים טובים. אל- אז קראו 2 דברים:
המלך ליאפולד עלה לשלטון, והיה ידוע שהוא לא ממש סמפת יהודים.
התפרצה מלחמה בקוריה. דאגו שתהיה עוד פעם מלחמת עולם.
ידעו:
שהיהודים יהיו הראשונים לסבל
כדאי להתרחק מאירופה.
בקשו מקרובים וחברים ברחבי העולם לנסות לסדר להם ויזה.
מרגלית ויצחק ברנר כבר עלו ארצה, וכתבו שהמצב פה היה קשה בגלל הצנה.
חברה של סושה מסוקול, שעברה לאוסטרליה, הצליחה לסדר להם ויזה לשמה. הויזה הזו הגיעה במה שבועות לפני הויזה לקנדה. המשפחה היגרה למלבורן אוסטרליה.
יצחק אריה פתח שמה עסק לפליסה בדומה למה שהיה לו בבלגיה. הילדים למדו בבית ספר יהודי. צרל'ס רצה ללכת ללמוד באוניברסיטה; אבל ההורים היו צריכים את עזרתו בעבוד ; כי הוא כבר ידע אנגלית. יותר מאוחר, ב-1956, הוא בא ארצה כמתנדב ובין היתר עבד עם אבא איבן.
מרדכי עלה ארצה במסגרת הכשרת בני עקיבא ב-1961 ונשאר והתגיס לצה"ל. הקרובים בארץ קבלו את צ'רלס ומרדכי באהבה רבה.
ההורים קנו דירה בבני-ברק ולתקופת מה עשו חצי שנה בארץ וחצי שנה באוסטרליה, עד שהיו זקנים וחולים מדי בשביל סדר זה. הבן-דוד של סושה, יוסף פיבל שהיה גר ברמת גן, עזר להם עם הסידורים. יוסף פיבל היה אחד העורכים של הספר זיכרון של סוקול ואחראי עד יום מותו על היום זיכרון ליהדי סוקול בארץ, שהתרחש כל שנה.
ששאלו את סושה למה היא חושבת ששרדו את השואה, היא אמרה בגלל האמונה שלה בה'.
ששאלו את יצחק אריה הוא אמר כי היו תמיד אנשים ישרים.(דרך אגב זה הפירוש של השם רכטסשפנר.
אולי אין תשובה לשאלה זו.
אבל משבטוח, המשפחה קבלה את הברכה בזה שמרדכי זכה להשתתף בקרב לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים!
*^*
