סיפורה של הדמות לפני המלחמה-ניקול נולדה בספטמבר 1936 בעיר אנטוורפן שבבלגיה והייתה בתם היחידה של הוריה, צ'וואה מצנר ומוניש שניידר,  אשר עברו לבלגיה מפולין בשנות העשרים.הייתה בת 3 כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939.

סיפורה של  הדמות במהלך המלחמה-ב 10/5/1940 פלשה גרמניה לבלגיה כך שניקול ומשפחתה הפכו לפליטים והחלו לנוע לכיוון צרפת,   בתקווה שהצבא הצרפתי יוכל להגן עליהם.ניקול ושני הוריה נעו לכיוון דנקרק, אשר נמצאת כעשרה ק"מ מהגבול  עם בלגיה. אביה בחר להישאר בכפר קטן ליד דנקרק. שפת האם של ניקול הייתה גרמנית, משום שהוריה נולדו והתחנכו בקרקוב, בחלק שהיה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית ,שבו דיברו גרמנית.זמן קצר לאחר שהגיעה המשפחה לצרפת הגיעו חיילים גרמנים אשר שמחו לשמוע את ניקול מדברת גרמנית תוך כדי שהיא משחקת עם ילד אחר ונתנו הביאו לה שוקולד. למחרת הביאו לה החיילים הגרמנים בובה ודיברו עם אביה. הם אמרו לאביה של ניקול שהפיהרר שלהם, אדולף היטלר, יוביל אותם לניצחון ולכיבוש אירופה כולה. היא אף מספרת כי המשמעת של החיילים הגרמנים הייתה כה נוקשה שהם יכלו לירות בה גם לאחר שהביאו לה שוקולד ובובה אם רק תינתן להם הפקודה. לאחר שהלכו החיילים אמר לה אביה שאסור לה לדבר גרמנית יותר. ניקול הייתה אז רק בת 3 , אך זיכרון האירוע לווה אותה במשך כל המלחמה. בסוף שנת 1940 הם חזרו לאנטוורפן ומשם עברו לפרופונדביל, גם היא בבלגיה. במשך השנתיים הראשונות של ניקול ומשפחתה הוצאו גזרות ואיסורים רבים של הנאצים כנגד היהודים: נאסר על היהודים לקבל טיפול מרופא לא יהודי, לנהל עסקים, ללכת לבתי ספר לא יהודיים, לתיאטרון, לקולנוע ועוד. נזירה הסכימה לקבל את ניקול לגן הילדים שלה. אך יום אחד אמרה הנזירה לילדים כי "ישו נמצא בכל מקום" וניקול, שהייתה ילדה קטנה וסקרנית שאלה "איך אנחנו יודעים אם אנחנו לא יכולים לראות אותו?!".באותו היום אמרה הנזירה לאמא של ניקול, כי עליה להוציא את הילדה מהגן,  ובאופן כללי  מהאזור משום שהיא לא נשמעת כמו ילדה קתולית. במאי 1942 חוייבו היהודים ללבוש וטלאי צהוב על בגדיהם. ניקול מספרת שהיא זוכרת את החיילים הגרמנים בודקים באופן דקדקני את הבגדים של הוריה, שכן היא הייתה פטורה מללבוש את הטלאי מאחר והייתה רק בת 6. בסוף חודש אוגוסט 1942 החליטו הוריה של ניקול למצוא מקום מסתור ולהתחבא בו. זאת בתגובה לשמועות ולמראה הרכבות, אשר החלו לקחת יהודים (יהודי בלגיה הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ) ב-4 באוגוסט 1942. הוריה לא הצליחו למצוא מקום מסתור לשלושתם, ולכן הם לקחו את ניקול לבית יתומים קתולי, שנוהל ע"י נזירות והתחבאו בעצמם בעליית גג של משפחה בלגית, שהסכימה להחביאם. ניקול הייתה עצובה מאוד שכן זאת הייתה הפעם הראשונה בה הופרדה מהוריה. מכיוון שחלתה בדלקת שקדים לא יכלו הנזירות להמשיך לטפל בה והיא נזקקה לרופא ילדים. ליד ביתם המקורי גרה רופאת ילדים, ולכן בניגוד לרצון אביה נאלצו לחזור לביתם ולגור בו עד שתחלים. אמה מצאה לה משפחה שתאמץ אותה לאחר שתחלים. ניקול הייתה שמחה מאוד בתקופת השהות שלהם בביתם המקורי. שם יכלה לשחק עם ילדה בת 9 ממשפחה יהודייה, אשר גרה באותו הבית. היא מספרת כי המשפחה השנייה לא הצליחה למצוא מקום מסתור, שכן היא כללה תינוק וסבתא . יום לפני שהייתה אמורה לעבור למשפחתה החדשה

ב-7/10/1942 יצאה ניקול לטיול עם אביה בזמן שאמה נשארה להכין ארוחת צהריים.היה זה יום יפה וניקול ואביה אף עצרו לשבת בבית קפה.  כשחזרו מהטיול הם הבחינו במשאיות גרמניות ליד ביתם. ניקול לא ראתה עוד את אמה.

אדם מן המחתרת המקומית לקח אותם למקום בטוח, בית של משפחה איטלקית. ניקול ואביה הסתתרו מהנאצים שחיפשו אותם במשך כל היום. בלילה העבירו אנשי המחתרת את אביה בחזרה לעליית הגג בה הסתתר לפני כן, והיא נלקחה לגברת ומר שמפנייה, ההורים הקתולים של שכנים, שהיו מיודדים עם אמה של ניקול. היו לזוג שמפנייה עשרה ילדים וחמישה מהם עוד גרו איתם. הצעיר ביניהם היה בן 15 בזמנו. הם קיבלו את ניקול וטיפלו בה  בידיעה ברורה כי הם מסתכנים בחייהם ובחיי ילדיהם.ניקול גרה איתם במשך כשנה וחצי וזכתה ליחס חם ואוהב כאילו הייתה אחת מילדיהם. היא יצאה מהבית פעם בשבוע כשהלכה עם המשפחה לכנסייה. אמה של ניקול ביקשה מבני הזוג שמפנייה לדאוג כי היא תמשיך לקיים את המנהגים והתפילות היהודית, ולכן פולט, שגרה עם ניקול בחדר, הזכירה לה להתפלל כל יום. ניקול לא הלכה לבית הספר משום ששאלותיהם של ילדים אחרים היוו סכנה ממשית. פולט, שכן הלכה לבית הספר לימדה את ניקול עם חזרתה מבית הספר. רוב הזמן ניקול הייתה שקטה והרגישה בודדה. היא העבירה ימים שלמים בכתיבת סיפורי פנטזיה, שתמיד כללו את חברה הדמיוני, מיקי. ניקול לא הייתה אדם מתבודד מטבעה, אך במשך המלחמה למדה להסתפק בחברה המעטה סביבה. באופן יוצא מן הכלל ביום הולדתה השביעי יצאה לטיול עם ילדה גרמנייה- יהודייה בשם איבון (שמה המקורי היה הילס אך שונה במלחמה), שגרה גם היא עם הזוג שמפנייה משנת 1938. בזמן שחיכתה ניקול לאיבון החליטה להתחיל ללכת בלעדיה, ומהר מאוד איבדה את דרכה. במזל היא נמצאה בקצה השני של העיר ע"י אחת מן הבנות הנשואות של הזוג שמפנייה. ניקול הוחזרה לזוג שמפנייה וכעונש היה עליה לכתוב כ-250 פעמים "אסור לי לצאת וללכת לבדי".

לאחר שנה וחצי הופרדה ניקול מהזוג שמפנייה ועברה לכפר אחר בכדי לחמוק מהפצצות. היא הועברה לעיירה אחרת בשם "בסין-ארברה" שם התאחדה עם אביה. זמן קצר לאחר שהגיעה למקום  באו חיילים נאצים לחווה בה גרו . ניקול, אשר הבחינה במכוניות של החיילים הגרמנים, מרחוק רצה לחדרה והעמידה פני חולה. למרבה המזל החיילים לא התעניינו בחיפוש אחר ניקול אלא רצו לקחת את שני בניהם של בעלי החווה לעבודה בגרמניה.  התקרית גרמה לבעלי החווה ולאביה להבין כי מסוכן מדי לגור ב"בסין-ארברה" ולכן הועברה ניקול  למקום מחבוא חדש.

שמועות על פלישת הצבא האמריקאי החלו להגיע , והן התבררו כנכונות: ב -6/9/1944 חיילים אמריקאים שחררו את המקום בו גרה ניקול. ניקול לא ידעה להבחין בהבדל בין המדים הגרמנים לבין המדים האמריקאים ולכן פחדה וברחה מן האמריקאים. אך המשפחה אשר הסתירה אותה הצליחה להסביר לה כי אלו הם חיילים "טובים". למרות שלכאורה הכפר בו הוסתרה שוחרר הלחימה באזור נמשכה ויריות נשמעו כל הזמן. ניקול אף חזתה בשני  בלגים נורים למוות ע"י חיילים גרמנים בזמן שהניפו את דגל בלגיה. לאחר שהרוחות נרגעו התאחדה שוב ניקול עם אביה . לא היה ברור אם החיילים האמריקאים יצליחו לגבור על החיילים הגרמנים ולכן ניקול ואביה ניסו לברוח לצרפת, אך כשהגיעו לגבול הסתבר להם שהגרמנים הובסו .

ניקול ואביה חזרו לבריסל  וגרו שם. אביה של ניקול לא רצה לחזור לאנטוורפן, אשר הופצצה ע"י המטוסים הנאצים.אך משום שהיה חסר בית הוא נפרד מניקול ממנה ולקח אותה למנזר, שבו גרה עד סוף המלחמה. אביה הקפיד לבקר אותה באופן יומיומי אך למרות זאת הפרידה האחרונה הייתה קשה מאוד עבורה.  

במידה והדמות ניצלה- לאחר שנכנעה גרמניה ב-8/5/1945 שבו ניקול ואביה לאנטוורפן, שם גרו בשתי משפחות נפרדות למעלה משנה עד שיכול היה  אביה להרוויח די כסף על מנת להשיג להם מקום מגורים. בגיל 10 הלכה ניקול בפעם הראשונה לבית הספר. המצב היה קשה, שכן היא ואביה איבדו הרבה אנשים קרובים במהלך המלחמה, ואף איבדו כמעט את כל רכושם.

רק בשנת 1982 נודע לניקול ולאביה מה קרה לאמה: שלושה ימים לאחר שנלקחה ע"י החיילים הנאצים הובלה אמה של ניקול למחנה ההשמדה אושוויץ.הרכבת עליה הייתה הגיעה לאושווי.ב-12/10/1942 . לפי הרשימה 1679 אנשים, מתוכם כ487 ילדים הגיעו לאושוויץ כחלק מאותו טרנספורט. רק 54 מהם שרדו. הדבר נודע לניקול כשיצא לאור ספר זיכרונות בלגי, אשר כלל בתוכו העתק של הרשימה עם שמות האנשים אשר עברו במחנה המעבר "מכלן", בו רוכזו היהודים בדרכם למחנות ההשמדה. הרשימה נמסרה לרשויות הבלגיות ע"י הצבא הבריטי, ששחרר את המחנה בשנת 1944. רשימות אלו הוצגו בשנים 1980-1981 במסגרת משפטו של קרט האש ,איש הגסטאפו אשר היה אחראי על קיום "הפתרון הסופי" בבלגיה. בסוף המשפט קיבל קרט האש עונש של שבע שנות מאסר בכלא.

אמה של ניקול הייתה חלק ממשפחה, שכללה שבעה אחים ואחיות –מתוכם שרדו רק 2. בשנת 1997 שבה ניקול לבית הקפה בו עצרה עם אביה ב-7/10/1942 ,היום בו ראתה את אמה בפעם האחרונה. כשהסבירה ניקול לבעלי הקפה מי היא , הוא מיד קרא לבתה של בעלת המקום הקודמת אשר סיפרה לניקול מה קרה באותו היום ב-7/10/1942 . בעלת המקום אמרה שהיא לא תשכח את היום ההוא לעולם.היה זה אכן יום יפה והיא עשתה קניות בחנות שנמצאת על יד ביתם של ניקול והוריה. לפתע נשמעו צעקות רבות וחזקות וכשהיא ושאר הלקוחות יצאו מן החנות הם הבחינו בשתי נשים ובגבר, אשר נלקחו לתוך המשאיות של החיילים הגרמנים. אחת הנשים הייתה האמא של המשפחה היהודית שגרה עם ניקול והוריה בביתם,  והיא זו ש לקחה בכוח למשאית תוך שהיא מתחננת לקבל את התינוק שלה בת 9 החודשים. האישה השנייה הייתה אמה של ניקול. התינוקת בת 9 החודשים ניצלה בזכות משפחה אשר אמצה אותה.

ניקול ביקשה להדגיש כי עלינו לזכור דווקא את האנשים הטובים אשר סיכנו את משפחותיהם ואת חייהם בכדי לעזור לה ולאביה לשרוד. היא אף ביקשה להקדיש את סיפור ההישרדות שלה לאמה, לסבה ולסבתה משני הצדדים, לדודים ולדודות ולכל בני המשפחה,  אשר לא הצליחו לשרוד את המלחמה. לבסוף ביקשה לציין, כי סיפורה אף מוכיח עד כמה לכל אדם ואדם בקהילה יש את היכולת להשפיע ולעזור רבות לשכניו אם רק ירצה בכך.