רבי שמואל ברונר ז"ל
רבי שמואל ברונר נולד כבן זקונים לאביו, רבי קלמן ברונר, בעיר וורשה,
בירת פולין בשנת 1893. לפי המסורת במשפחה זה היה בעקבות ברכה, שברך הצדיק רבי
אברהם מרדכי בעל "שפת אמת" מגור את אביו. רבי קלמן היה אז בן 50 והוא היה בן
זקוניו. כבר בילדותו המוקדמת נתגלו בו כישרונות ברוכים בלימודים וגם כישרון זימרה
מיוחד, מה שהיום נקרא "ילד פלא". בעקבות זאת נלקח כבר בגיל 7 לביתו של
הצדיק, האדמו"ר מגור, ושם התחנך עד
גיל 18. בגיל זה היה כבר בקיא בכל דבר התלמוד, הש"ס וה"שולחן ערוך"
והיה לחתן אצל רבי אברהם בורנשטיין מהעיר סוסנוביץ', שהיה בן דודו של
האדמו"ר, רבי אברהם בורנשטיין המפורסם בספרו "אבני נזר". שניהם,
האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת" והאדמו"ר מסכוטושוב , בעל
"אבני נזר", היו ראשי ומנהיגי יהדות פולין בתקופה שבין שתי המלחמות. לאחר
חתונתו בסוסנוביץ' כיהן כשוחט וכמורה הוראה בעיירה מונדזב, שהיתה פרוור של
סוסנוביץ'. שם נולדו ילדיו ובשנת 1918 נשלח על ידי האדמו"ר מגור לבלגיה כדי לעמוד
בראש עדת חסידי גור בעיר אנטוורפן בבלגיה. לפרנסתו כיהן כשוחט הקהילה ביחד עם
השוחט הוותיק יותר, רבי שלום לרנר. מלבד זה היה גם מוהל וגם בעל התפילה בבית הכנסת
הגדול בעיר. תפקידים אלה עשה בהתנדבות ללא קבלת שכר. בתפקידו כמוהל נהג לנסוע גם
למקומות רחוקים כדי למול את ילדי ישראל. בהיותו תלמיד חכם ומובהק היה מתרועע עם רב
הקהילה, הגאון רבי מרדכי רוטנברג, שהיה מגדולי התורה בדור וכן עם הגאון הרב
רבינוב, שהיה דיין הקהילה. (הרב רבינוב נסע לאנגליה בתחילת המלחמה וכך ניצל ,ובסוף
ימיו עלה לארץ ונפטר בבני ברק). ביתו היה בית ועד לחכמים. חדרים מיוחדים היו בביתו
עבור אורחים. יהודי פולין, שהיגרו לאמריקה, היו עוברים דרך בלגיה ורבים התארחו
בביתו. הילדים היו עסוקים מאוד במצווה זו של הכנסת אורחים ועזרו בבישול ובטיפול
באורחים הרבים.
מקום מיוחד בבית תפסו השמחה והשירה. רבי שמואל היה איש שמח מאוד. בהיותו בעל
כישרון מיוחד בשירה התעניין מאוד בחזנות היהודית שהתפתחה אז לממדים עולמיים. בביתו
היה מכשיר הפטיפון הראשון בעיר אנטוורפן, מכשיר שהופעל עדיין ידנית.
תפילותיו בבית הכנסת הגדול בימים הנוראים, ראש השנה ויום כיפור וכן בשאר חגי ישראל
כונו "התפילות של אנטוורפן". באנטוורפן נולדו עוד שלושה ילדים וכך חיה
משפחת ברונר בת תשעת הילדים חיים יפים
ומאושרים. גם ארץ ישראל תפסה מקום חשוב בחיי המשפחה והם השתתפו בהכשרת החלוצים, שנסעו
לארץ, וגם גייסו כספים רבים לתמיכה ביישוב בארץ. עד שהגיעו הימים הנוראים של מלחמת
העולם השנייה.
בשנת 1940 פלשו חיילי הצבא הגרמני דרך הולנד ובלגיה לצרפת. המלך הבלגי בחר להיכנע
לגרמנים, כי ידע שאין לו כוח צבאי להילחם נגדם. כדי לכפר במקצת על עוון הכניעה עשה
המלך תנאי עם הגרמנים שבתי היתומים היהודיים יהיו תחת חסות המלכה. דבר זה היה נס הצלה
לילדים היתומים, לעובדי בתי היתומים ולעוד מאות יהודים. בכניסתם לבלגיה גזרו
הגרמנים גזירות קשות על היהודים: אסרו את השחיטה הכשרה; הוציאו את ילדי היהודים
מבתי הספר; אסרו על היהודים לרכב על אופניים וגם השליכו רבים לבתי כלא ולמחנות
ריכוז. רובם של הנתפסים לא חזרו הביתה.
בשנת 1942 התחילו הגרושים לאושוויץ . המשלוחים החלו עם הגברים. אנשים קיבלו צווים
להתייצב בתחנת הרכבת לשם הנסיעה ל"עבודה במזרח", קרי אושוויץ. לקראת סוף 1942 התחילו ב"אקציות",
כלומר נכנסו לבתים וחטפו אנשים. היהודים הוסעו ל"מחנה דראנסי" בצרפת.
רבי שמואל ואשתו נשארו בביתם. הבת, רוזה במברגר, הייתה עם בעלה בבריסל, שם ניהל בית יתומים ושם
עברו את המלחמה. הבת רוזה שלחה להוריה מבריח שיעביר אותם אליה למסתור בבית היתומים,
אבל המבריח דרש שרבי שמואל חייב לגלח את זקנו כדי לא להבליט את היותו יהודי דתי.
רבי שמואל סירב והם נותרו בביתם.
יום אחד הגיעו הגרמנים ופינו את כל היהודים תושבי הרחוב. הם דפקו על דלת ביתו של
רבי שמואל וכשלא פתחו החליטו הגרמנים, שכנראה,
אין שם אף אחד, וכך נשארו רבי שמואל ואשתו מוסתרים בביתם. אדם אחד נהג
להביא להם בחשכת הליל אוכל, שם את האוכל ליד הדלת האחורית והם היו מכניסים את זה
הביתה וכך הם שרדו. אחרי שלושה חודשים נשכח בקבוק חלב מחוץ לדלת. אחד השכנים מהבית
הסמוך הבחין בבקבוק והבין שמסתתרים שם יהודים. הוא הלשין לגרמנים ואז פרצו לדירה
והובילו גם אותם להשמדה בפולין.
בשלושת החודשים הללו העביר רבי שמואל את ספריו למחבוא. שלושה יהודים, ביניהם הרב
רוטנברג, שכרו מרתף של סופרמרקט באנטוורפן. לפני הדלת הציבו ארון כך שאף אחד לא יכול
היה לדעת שיש שם עוד חדר. לשם העביר רבי
שמואל את ספריו. יום יום העביר בעגלת תינוק ספרים; את זקנו הסתיר מאחורי צעיף רחב
וכך הצליח להעביר את מרבית הספרים. לאחר המלחמה קיבלה בתו, ברטה, את הספרים וחילקה אותם בין השורדים.
מאז נלקחו רבי שמואל ואשתו על ידי הגרמנים לא הייתה עוד כל ידיעה אודותם.
בשנת 1960 קיבלה בתו רוזה שיחת טלפון, שבה הוזמנה לבית הקהילה. "יש ידיעות אודות אבא שלך" אמרו לה, וכשבאה
למשרדי הקהילה התבשרה שעצמותיו של אביה, שנפטר חמישה ימים אחרי השחרור בעיר פלוסנבירג בגרמניה,
הובאו לבלגיה. היא הזדרזה להזמין טיסה
לארץ ובאה עם הארון ארצה לבני ברק, שם גרו
שני אחיה ואחותה. הארון הגיע אחר הצהריים והנכדים נשאו את הארון על כתפיהם
בהתרגשות עצומה על הזכות שיש להם לקבור את
סבם הנערץ בארץ ישראל.
הארון הובא לבית הכנסת ושם ישבו סביבו בני
המשפחה וגם מכרים תוך קריאה של פרקי
תהילים. בבוקר נערכה לוויה גדולה בהשתתפות מאות אנשים. הדבר היה לשיחה בפי כל. הפלא הגדול, אחד ממיליונים שנספו בשואה, זכה שעצמותיו יובאו לקבורה בארץ ישראל.
בזמן שהארון היה בבית הכנסת בא יהודי בשם בורנשטיין, מכר ותיק של
המשפחה, ואמר: "אני הייתי שם בין הניצולים בפלוסנבירג ואני יכול לספר לכם מה
היה שם. כמובן לא הכרתי את רבי שמואל אבל תבינו מה קרה ואיך הגיע אביכם לקבורה...
למעשה, צעדנו ב"צעדת המוות" ובשבת כשהגענו לפלוסנבירג באו חיילי הצבא של בעלות הברית ושחררו אותנו. היהודים
השרידים רוכזו במגרש רחב ידיים. חלקם עוד עמדו על רגליהם או ישבו וחלקם היו מוטלים מתים מאפיסת כוחות. החיילים הביאו
בולדוזר ורצו לחפור בור באדמה ולהטיל את
כל הגופות לתוכו לקבורה. היהודים התנגדו וטענו שאם זכינו לשרוד ולהישאר בחיים אנו
רוצים להביא את אחינו לקבורה יהודית. צריך
היה לחכות למוצאי שבת לשם הקבורה. נציגי הצבא התנגדו ואמרו שצריך
לקבור מיד מחשש למחלות, אבל היהודים עמדו על שלהם וחיכו למוצאי שבת. יש לציין את
הכוח של יהודים אלה, שהיו כחוט השערה בינם
לבין המוות, ובכל זאת עמדו חוצץ נגד אלה, שהצילו אותם, ולא ויתרו על שמירת מצוות התורה
וכבוד אחיהם שנספו.
היות וכבר חיכו למוצאי שבת נשלח צוות של רופאים ואחיות. בבדיקת הנוכחים, כנראה,
הרימו את רבי שמואל והכניסו אותו לבית החולים, שם חי עוד חמישה ימים". בכרטסת
שצירפו לארונו תועדו הפרטים, כפי שנמסרו על ידו לאנשי בית החולים. מכרטסת זו אנחנו
מבינים שרבי שמואל היה בהכרה מלאה, אלא
שכוחותיו אזלו והוא לא החזיק מעמד. היה בכרטסת ציור של מערכת השיניים שלו ובה
סומנו הסתימות והכתרים שהיו לו. בתו ברטה ידעה על כל הסימנים האלה כך שהזיהוי היה
מחלט ודאי. בתוך ארונו נמצא מטיל עופרת עם
מספר הכרטיס בבית החולים. כך שידוע בבירור יום פטירתו.
להלן ההסבר על קבורתו:
בבית הקברות בפוסנבירג נמצאה חלקה ובה נקברו 40 חיילים בלגים, שנפלו בקרבות באזור.
רבי שמואל מסר שהוא בלגי, ולכן קברו אותו
יחד עם החיילים הבלגים.
בשנת 1960 אספה הממשלה הבלגית את כל חללי הצבא מכל רחבי אירופה.
כשהביאו אותם לבלגיה הודיעו למשפחות שיבואו לקבל את הגופות וכך נמסרה ההודעה גם להנהלת
הקהילה היהודית באנטוורפן.
עם הגעת השרידים לארץ ישראל ניקבר רבי
שמואל בבית הקברות בבני ברק וצאצאיו עולים
מדי לקברו ביום פטירתו.
יש להוסיף אפיזודה מעניינת: בתו רוזה, שהייתה בבית היתומים בבריסל, הייתה כל השנים
בטראומה חזקה בגלל שלא הצליחה להציל את הוריה. הדבר התבטא במיוחד בשמחות משפחתיות, כשבמקום לשמוח
היא הייתה בוכה ללא הפוגה.
אחרי שזכתה להביא את ארונו של אביה לארץ רוזה השתנתה לגמרי והפכה לאישה שמחה
ועליזה.
