קהילה

    קהילת ביאליסטוק   מתחילתה ועד ערב מלחמת העולם הראשונה 1914 ביאלסטוק היא עיר תעשייה בפולין הצפונית מזרחית. שמה נובע מכך שהיא ממוקמת על גדות הנהר ביאלה. ראשיתה מהמאה ה- 14 ככפר קטן אשר הפך לעיירה שהיתה כפופה לטיקטין השכנה. מצב זה נשתנה בסוף המאה ה- 17 עם בואו של הרוזן בראניצקי לביאליסטוק. היא קבע בה את מקום שבתו, בנה בה ארמון מפואר והפך אותה לעיר העומדת בזכות עצמה. לפעילותו הנמרצת היו גם השלכות לגבי יישוב היהודים בביאלוסטוק. אמנם ראשוני היהודים הגיעו לביאליסטוק כבר ב- 1658 - ( ב- 1663 היו בה 75 יהודים מעל גיל 14) אך הם היו כפופים לקהילת טיקטין. הרוזן בראניצקי שינה את כל זאת. היא עודד את יישוב היהודים בביאליסטוק ועשה כמה פעולות בכיוון הזה. למשל - ב-1718 תמך בבניין בית כנסת מאבן במקום בו עמד בית כנסת מעץ, שנשרף. ב-1749 (באותה שנה בה קיבלה ביאליסוק זכויות עיר) פורסם תקנון ליהודים. ניתן ליהודים שוויון זכויות - הם התקבלו לגילדות בעלי המלאכה ופרנסי הקהילה יכלו להשתתף בבחירות למוסדות השלטון המקומי. לאחר מותו, אלמנתו איזבלה אישרה זכויות אלו אך גם הוסיפה חיובים מסויימים. הגבלות המחייבות את האוכלוסיה היהודית. במקביל לכתוב לעיל, הפכה קהילת ביאליסטוק פחות תלויה בקהילת טיקטין. ב- 1745 (ולפי גירסה אחרת ב- 1777) היא הפכה קהילה עצמאית עם תקנון משלה. רבה הראשון היה ר' יהושוע שפירא, בעל הספר "פנים מסבירות ארבע שיטות". לא ברור מי ירש את מקומו. כאב בית דין מוזכרין ר' קלונימוס קלמן ליכטנשטיין וגם ר' יהודה לייב ב"ר מרדכי. ב- 1771 עברה ביאלסטוק ממשפחת בראניצקי למשפחת פוטוצקי. ב- 1795, עם חלוקתה השלישית של פולין, סופחה ביאליסטוק לפרוסיה.
  בתקופת השלטון הפרוסי _( 1795-1807) היו תמורות כלכליות - חברתיות - פוליטיות. טיקטין איבדה את הבכורה באיזור, וביאליסטוק נהייתה בירת אחד משני המחוזות. באיזור. אשר ליהודים, היתה ירידה בזכויותיהם. המדיניות הפרוסית כוונה להפחתת מספריהם וממעדם. נאסר עליהם לשנות את המקצוע שלהם ומקום מגוריהם. הם לא יכלו להתחתן ללא אישור המימשל הפרוסי. הם מוינו בהתאם לתועלת המדינה מנוכחותם והורשו לתפקד בהתאם לאותו מודד.   השלטון הפרוסי הקצר נסתיים ב 1807 כשבהתאם לשלום טילזיט ביאליסטוק הועברה לרוסיה הצארית. השלטון הרוסי היה ארוך, עד מלחמת העולם הראשונה, פרט לשנים 1812-1815 כשהיא היתה חלק מדוכסות וורשה שנוצרה בידי נפוליון. המעבר לשלטון הרוסי היה לרעת היהודים. הרוסים השאירו בעינן את הגבלות הפרוסים על היהודים והוסיפו גזרות משלהם. למרות הנ"ל מספר היהודים בביאליסטוק דוקא גדל במאה ה-19. רגלי היהודים בכפרים נדחקו בפני בעלי האחוזות הפולנים. כתוצאה מכך היתה הגירה פנימית של יהודים מהכפרים באיזור ביאליסטיק לעיר עצמה. וכך גדלו מספרי ואחוזי היהודים בעיר כשב - 1857 - הם היוו % 70 מהאוכלוסייה (9547 מתוך 13,787 נפש). במקביל נהיה מקומם בכלכלת העיר יותר משמעותי. במאה ה- 19 ביאליסטוק נהייתה מרכז של תעשיית הטקסטיל באיזור. היהודים היו מעורים מאוד בהתפתחות זו. ב 1850 נוסד בעיר בית החרושת לטקסטיל הראשון בבעלות יהודית. רק עשר שנים לאחר מכן, - ב1850 . כמעט מחצית ממפעלי הטקסטיל בעיר (19 מתוך 44) היו בידי היהודים. ב- 1867 הגיעו למחצית, וב - 1898 האחוז זינק ל - % 80.3 באותה שנה כמחצית מיהודי ביאליסטוק מצאו את פרנסתם בענפי התעשייה, המלאכה והמסחר. במקביל הגיעו מספריהם ואחוזיהם באוכלוסיה לשיא של 76% ( 47,783 מתוך 62,993 נפש). צמיחת הקהילה היתה לא רק מספרית וכלכלית אלא גם רוחנית וקהילתית . כבכל קהילות ישראל פעלו חברות צדקה שונות מטעם מוסדותיה- "ביקור חולים ", "גמילות חסדים", "הקדש", "צדקה גדולה" ועוד. מושב זקנים נחנך ב- 1881. בית חולים יהודי נוסד ב- 1840 ועבר לבניין חדש ב- 1872. חינוך ותרבות אשר לחינוך ולתרבות היהודית בעיר. התמונה היא מגוונת. בשנות ה-80 של המאה ה- 19 נפתחו בביאליסטוק כמה ישיבות קטנות. ב- 1901 הוחל בבניין לישיבה ושנה לאחר מכן כבר למדו בו 200 בחורים. הידוע מבין ראשי הישיבות בעיר, ר' פנחס משה גורדון, עבר לווילנה ערב מלחמת העולם הראשונה. ב- 1910 נפתח בית ספר יהודי דתי בעיר, בשם "תחכמוני", אולם, לא רק מוסדות לימודים דתיים - חרדיים היו בעיר. לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 נוסדו בביאליסטוק בית ספר יהודי רוסי (1867), בית ספר מקצועי יהודי (1905 ) , שני בתי ספר פרטיים לבנות בשפה הפולנית ( 1907 ), וגימנסיה יהודית בשפה הרוסית (1908 ). תנועת ההשכלה הגיעה לביאליסטוק יחסית מוקדם בהשוואה לערים אחרות בפולין, זאת בגלל קשרי מסחר שהיו לסוחרי העיר עם יהודים סוחרים מגרמניה. הידועים מבין משכילי ביאליסטוק הם בני משפחת זמנהוף. האב יזם בניית בית כנסת שני בעיר ( ב- 1834 ) אשר שימש בעיקר את חוגי המשכילים ועורר התנגדות מטעם החוגים החרדיים בעיר. בנו, ד"ר לודויג זמנהוף ( 1859-1917 ) ידוע על כך שחיבר את שפת האספרנטו, בתקווה ששפה משותפת לעמי העולם תביא ליותר הבנה ביניהם ולשלום המיוחל. אשר לעיתונות יהודית בביאליסטוק עד מלחמת העולם הראשונה - ב- 1901 הופיע עיתון יהודי ראשון ברוסית, וב- 1913 הופיע עיתון יומי ביידיש "ביאליסטאקער טאגבלאט". התפתחות נוספת בשטח התרבות היא ייסוד "להקת הדרמה העברית" ב- 1912 . בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברו חברי הלהקה למוסקבה ושם ייסדו את "הבימה", לימים התיאטרון הלאומי של מדינת ישראל. התנועה הציונית בביאליסטוק להתייחסות מיוחדת ראויה התנועה הציונות בביאליסטוק. כמעט בכל המרכזים היהודיים במזרח אירופה היתה מתיחות רבה בין המנהיגים הציונים לבין רבני הקהילות. לא כן בביאליסטוק. הרב שמואל מוהליבר, רבה של העיר לקראת סוף המאה ה- 19 ( 1883- 1898 ) היה גם מראשי תנועת "חיבת ציון" ומאבות הציונות הדתית. הוא למד בישיבת וולוז'ין ועמד בקשרי מכתבים עם גדולי דורו, אך יחד עם זאת, הכיר את הספרות העברית החדשה. ודרכה את ההשכלה והציונות. הוא נמשך לרעיון יישוב ארץ ישראל עוד לפני פרעות 1881 וקרא לרבני רוסיה לייסד אגודות עלייה לארץ ישראל. ביוזמתו ייסד הבארון רוטשילד את המושבה עקרון, ובהשפעתו התיישבו יהודים מביאליסטוק בפתח תקוה. ב- 1883 ייסד את תנועת "חיבת ציון" בביאליסטוק ובועידת האירגון בקטוביץ (ב- 1884 ) היה נשיא הכבוד. הוא פעל לקרב את הרבנים לבני העלייה הראשונה ומאידך גיסא, את חלוצי המושבות למסורת. שיטתו נהייתה לאבן הפינה של הציונות הדתית הממוסדת, תנועת המזרחי. אולם עם כל חשיבות פעילותו הנ"ל של הרב מוהליבר, המשך התנועה הציונות בביאליסטוק היתה דומה לזו של המרכזים היהודיים האחרים ברוסיה דאז. כלומר בעיקר חילונית.



מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם מלחמת העולם הראשונה גרמה למשבר גדול לאנשי ביאליסטוק וליהודים כחלק פעיל בעיר. גברים רבים גויסו לצבא הצאר ומשפחותיהם נותרו ללא פרנסה. הכלכלה המקומית שותקה והמסחר והיצוא הופסקו. באוגוסט 1915 העיר נכבשה בידי הגרמנים. רבים נמלטו לרוסיה, ביניהם רוב אנשי הנהגת הקהילה. הוקם ועד קהילה זמני, אך הוא התקשה להתמודד עם הבעיות הסבוכות, ולבסוף התפרק. בסיוע לנצרכים (אנשי המקום בתוספת פליטים יהודים שברחו מגרודנה לביאליסטוק בתחילת המלחמה) עסקי ארגוני גמילות חסדים למיניהם. - בעקבות המצב הקשה היתה עלייה תלולה בשיעור התמותה וירידה בשעור הילודה, כמו כן הגירה מוגברת לארצות הברית. כל אלו תרמו לצמצום האוכלוסייה היהודית בעיר - מ 61,500 ב- 1913 (ערב המלחמה) ל- 38,000 ב- 1915 (שנת הכיבוש הגרמני). הגרמנים הסבו את בתי הספר בעיר למוסדות חינוך גרמניים. היו לכך השלכות גם לגבי הת"ת המקומי, כשב- 1917 נכללו בתוכנית הלימודים שלו, נוסף ללימודי קודש, מקצועות לימוד כלליים, ביניהם גרמנית.  

המלחמה נגמרה, אך השנים 1918-1921 היו תקופה של אי-יציבות ותהפוכות. בתחילת 1919 נכנס הצבא הפולני לביאליסטוק. ביולי 1920 נכבשה העיר בידי הבולשביקים. הולאמו מפעלים וחנויות, נסגרו בתי הספר היהודיים, פוזרו אירגון הקהילה והוועד הציוני בעיר ונאסר לימוד העברית. חודש לאחר מכן שבו הפולנים לשליטה בעיר. היהודים הואשמו בסיוע לבולשביקים השנואים. חיילים ואזרחים פולנים פרצו לבתי היהודים, בזזו מכל הבא ליד וחטפו יהודים לעבודות כפייה. כחודש לאחר מכן פסקו המהומות והסדר הושב על כנו בהדרגה, אך אווירת האנטישמיות לא דעכה לחלוטין והיא אף התגברה בשנות ה - 30 עם עליית הנאציזם באירופה.   לאחר שנות המעבר הסוערות שתוארו לעיל נוסדה מדינת פולין העצמאית. בין שתי מלחמות העולם היתה ביאליסטוק מרכז תעשיית הטקסטיל השנייה בגודלה בפולין (אחרי לודז'). יהודים רבים עבדו במפעלים קטני ובבתי מלאכה בתנאים ירודים. הפועלים היהודים עמדו בראש המאבק לזכויות ולתנאים סוציאליים. הם היוו רוב במפלגה הקומוניסטית המקומית. כמו כן לא מפליא הדבר שה"בונד", שהתבסס על הפרולטריון היהודי הגדול בעיר, היה חזק במיוחד ואף נתחזק בשנות ה-30'. על אף הירידה בכוח הפוליטי של היהודים בעיר, היתה פעילות תינוכית ערה. רוב הדתיים היו מתנגדים, אך התרכזו בעיר גם חסידים מכל חצרות החסידות בפולין. סביב בית הכנסת הגדול היו פזורים בתי מדרש רבים, תלמוד תורה וישיבה גבוהה. בשנות ה- 20 ' נוסדה בעיר שלוחה של ישיבת "בית יוסף" ברוח תנועת המוסר הליטאית, אשר בראשה עמד ר' אברהם יופין. כמו כן היתה דאגה לחינוך החרדי של הבנות, ב- 1929 (תרפ"ט) נוסד בית ספר "בית יעקב" בחסות "אגודת ישראל". מטעם ה"מזרחי" היה בית ספר דתי "תחכמוני" (יסודי ותיכון). במקביל היו בתי ספר יסודיים ותיכוניים לאוכלוסייה היהודית החילונית - הציונית והיידישיסטות. רשת "תרבות" קיימה בתי ספר יסודיים עבריים וגם גימנסיה עברית. כמו כן פעלו בעיר גימנסיה עברית פרטית ושתי גימנסיות של "חברת מפיצי השכלה". נוסף על כל אלו היתה גימנסיה "דישאית ושתי גימנסיות יהודיות אשר שפת ההוראה בהן היתה פולנית. ב- 1923 נפתח בי"ס "אורט" לבנות. כמו כן "הבונד" החזיק מעון ילדים, בתי ספר יסודיים יידישיסטום וב"ס תיכון מקצועי. מכל הנ"ל רואים שקהילת ביליסטוק דאגה לחינוך כל בניה לאורך כל קשת הדעות וההשקפות.   פעילות ענפה זו השתקפה לא רק במוסדות הלימוד אלא גם בפעילויות בשעות שאחרי הלימוד הפורמלי. מ"אגודת ישראל" ועד ה"בונד" היתה תחרות על לב הנוער. היו ערבי תרבות, הרצאות, להקת תיאטרון יהודית ועוד. ערב מלחמת העולם השנייה היו בביאליסטוק שלושה ארגוני ספורט יהודיים - "מכבי" "הפועל" ו"נורד'ה". ב- 1916 נוסדה ספרייה יהודית גדולה וב- 1933 נוסדה ספרייה לימודית. רוב תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר השתייכו לתנועות נוער ציוניות - מ"השומר הדתי", עבור ב"ביתר" "החלוץ הצעיר" ועד תנועת הנוער, "צוקונפט" של ה"בונד". תנועת "אגודת ישראל" המקומית לא השתייכה למחנה הציוני הממוסד. אך היתה מתונה יותר ממקומות אחרים בפולין אשר להתייחסותה לתנועה הציונית.   ערב השואה, השואה ולאחריה מקהילה פעילה זו אנו מגיעים לסוף המר. ב- 1938 התקיימו הבחירות האחרונות למועצת הקהילה. ה"בונד" זכה בשלוש מהקולות ונציגו נבחר ליו"ר המועצה. אולם השלטונות פסלו את המינוי ובמקומו נבחר לראשות המועצה צבי קלמנטינובסקי. לראש הקהילה מונה המהנדס אפרים ברש, בהמשך ראש היודנראט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נפלה ביאליסטוק תחת השלטון הסובייטי (בהתאם להסכם ריבנטרופ - מולוטוב). המשטר הסובייטי הנחית מכה אנושה על חיי הדת והקהילה היהודיים. רוב בתי הכנסת ובתי המדרש הוסבו לבתי מלאכה. מחסנים ומרכזים להפצת תעמולה קומוניסטית. אוכלוסיית העיר גדלה מאד כתוצאה מפליטים (בעיקר יהודים) שברחו מערים פולניות שכבר נפלו תחת שלטון הגרמנים. הפליטים הפכו לנטל כבד על השלטונות, על היהודים המקומיים ועל מוסדות יהודיים דוגמת הג'וינט.   תקופה קשה זו הוחלפה בנורא מכל-נפילת העיר בידי הנאצים ימ"ש ביוני 1941 (תש"א). בעקבותיו בא ההמשך הידוע מיתר הקהילות - מינוי יודנראט, הקמת גטו, שריפת בתי כנסת, אקציות (בדרך כלל בסיוע פולנים מקומיים), שילוח למחנות השמדה, בעיקר טרבלינקה, יש לציין שתי תופעות יוצאות דופן  מרוב הגטאות האחרים. ראשית - התדמית החיובית של ראש היודנראט, אפרים ברש. בהתחשב במיגבלות הנוראיות שהיה נתון בהן, הוא עשה כל מה שביכולתו לשוות אווירה "נורמלית" לגטו. הוא שם דגש רב על הבטחת חייהם של יהודי הגטו ועל ארגון חייהם הפנימיים. הוא ויתר אנשי היודנראט נרצחו באקציה של נובמבר 1943.


                                                   מפת הגטו
שנית- בביאליסטוק קמה תנועת מרי מאורגנת, כשם שקמה בוורשה .מארגן המרד היה מרדכי טננבוים, שהיה קודם לכן בגטו וילנה. כנראה לא במקרה, המרד פרץ שלושה חודשם אחרי מרד גטו ורשה. ב-16 באוגוסט בשעות הבוקר הופצו בגטו בחיפזון כרוזים שקראו לתושבים שלא למלא אחר פקודות הגרמנים, אך ההמונים לא ידעו מה הם אמורים לעשות, משום שהמחתרת בגטו הייתה חשאית ורק חבריה ידעו על קיומה. בשעה עשר באותו הבוקר פרצה ההתקוממות בכמה מקומות מרכזיים בגטו. רוב הלוחמים נפלו בתוך שעות אחדות. 71 מהם, שהסתתרו בבונקר של המחתרת ברחוב חמיילנה (Chmielna ), נתפסו ונורו ב-19 באוגוסט. אחדים הצליחו להסתתר; טננבוים ומושקוביץ (סגנו)שלחו יד בנפשם. 

מעריכים כי כ-150 מתושבי גטו ביאליסטוק הצליחו להימלט מהגטו ומהחלק הארי של העיר והצטרפו לפרטיזנים ביער. בחורף 1943/44 התארגנה ביערות ביאליסטוק קבוצה של כ-80 פרטיזנים יהודים, "פארהויס" שמה ("קדימה", ביידיש). במהלך המרד נפגעו כמאה גרמנים, אך גטו ביליסטוק חוסל. ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הסובייטים. ביום השחרור נמצאו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם בצד הפולני. עוד כ - 200 מיהודי ביאליסטוק שרדו במחנות עבודה גרמניים וכשישים מן הלוחמים בשורות הפרטיזנים נצלו אף הם.   לאחר השואה הגיעו לביאליסטוק תושבים לשעבר שעזבו את העיר לפני השואה, בתוספת יהודים ששרדו את השואה על ידי כך שהתחבאו בצד הארי של העיר או ברחו ליערות. במשך כשנתיים-שלוש המשיכו שני בתי כנסת לפעול. גם המעט ההוא נעלם עם הכיבוש הקומוניסטי של פולין. ב- 1968 היו רדיפות אנטישמיות בהסתת המשטר. בעקבותיהן רוב היהודים שהיו בעיר עזבוה. לפי המידע המעודכן של שנת תשס"ו (2006) חיים היום בביאליסטוק "כמה יהודים". בית העלמין היהודי נהרס רובו על ידי הנאצים, ויתרו על ידי הקומוניסטים. ישנה אנדרטה המנציחה את מרד גטו ביאליסטוק. כמו כן לוח זיכרון המנציח את היהודים שנרצחו ביוני 1941 עם כניסת הנאצים ימ"ש ושריפת בית הכנסת. בשנת 1993 (תשנ"ג) היה טקס אזכרה במלאות 50 שנה למרד גטו ביאליסטוק וחיסול הגטו. הרב יוסף גליקסברג מישראל נוכח בטקס. בשנת 1991 (תשנ"א) הועלו עצמותיו של הרב שמואל מוהליבר לישראל על ידי בני משפחתו, עדות עבור העם בישראל של גדולתה הרוחנית של ביאליסטוק של פעם, אשר איננה עוד.

    ביבליוגרפיה: האנציקלופדיה העברית, ח',כ"ב - ירושלים, תל אביב, תשכ"ט. פנקס הקהילות, פולין, כרך שמיני - מחוזות וילנה, ביאלוסטוק, נובוגרודק, יד ושם, ירושלים, תשס"ו. אתר דעת יד ושם http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=130