EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
שמואל שינברג
1927-1979
יוצר הדף: ליהיא כרמל קשר לדף: נינ/ה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

טופס מספר 1-הנצחת סיפור הישרדות משפחתי:

משפחת שמברג- בז'וסטק                    

 

 

שם התלמיד המתעד: ליהיא כרמל

כתה: יא 5

 

 

שמות מלאים של הדמויות המונצחות כולל תאריכי לידה/פטירה:

שרה בז'וסטק (שמברג)-  לידה: 1903, קומורוב פולין.

                                   פטירה: 4 בפברואר 1943 ,אוזבקיסטן עמק הפרגאנה

חיה(חייקה) בז'וסטק-       לידה:1925, ויז'קוב פולין

                                    חיה  בארץ בחיפה

משה(מישקה) בז'וסטק-לידה:1927, ויז'קוב פולין

                                    פטירה: 2013, חיפה  ישראל

רבקה(רבקל'ה)בז'וסטק-    לידה: יולי 1931, ויז'קוב פולין

                                     חיה בארץ בחיפה

לאה(ליסקה) בז'וסטק-      לידה: אפריל 1934,ויז'קוב פולין

                                     חיה בארץ בחיפה

שמואל(שמילקה) שמברג(שינברג)- לידה: פולין ויז'קוב

                                      פטירה: 25 בספטמבר 1979, ישראל

 

 

הקירבה של התלמיד לדמויות:משפחתו של סבי מצד אמי

 

 

 

        רקע  לכתיבת העבודה

סבי מצד אמי, חיים שינברג, הינו בן יחיד. משפחתו הגרעינית-אמו ואביו- הייתה ניצולת שואה. הייתה, כי שני הוריו של סבי כבר נפטרו. שניהם היו ניצולי שואה ועלו לארץ לבדם, כאשר משפחתם השלימה נספתה- אם במחנות ריכוז והשמדה ,ואם בפולין, טרם הגירוש ממנה. הוריו של סבי אף פעם לא דיברו אתו על עברם וההיסטוריה המשפחתית שלהם. הנושא היה בגדר טאבו. סבי לא ידע כלום על העבר המשפחתי מלבד העובדה שהייתה שואה והוריו הם השורדים היחידים ממנה. באורח נס, לפני שנתיים, קיבלה אמי, יפעת כרמל, בתו של סבי חיים,, טלפון. השעה היתה 20:30 בערב. הקול שמעבר לטלפון הודיע לה שמדברים ממדור חיפוש קרובים ושכבר תקופה ארוכה מנסים לאתר מישהו שנקרא: חיים שינברג, כי קיימת סברה שאולי מדובר בבן של שמילקה (שמואל) שמברג, הבן של אברהם שמברג, שהוא דודם של חייקה, מישקה, רבקל'הוליסקה(לאה) לבית בז'וסטק. אמי נשאלה כמה שאלות לגבי עיסוקו של הסבא שלה, שמילק'השינברג,ועוד כמה שאלות לגבי סבתה ושנת עלייתם לארץ, ולאחר אימות הפרטים יצרו קשר בין סבי , חיים, לבין אותה אשה שבקשה ליצור איתו קשר, רבקל'הבז'וסטק. בן יום גילה אבי שיש לו משפחה ולראשונה בחייו שמע את סיפור הישרדות משפחתו מצד אביו, לצד סיפור ההיכחדות של הורי אביו ואחיו ואחיותיו. הסתבר שהשם שמברג שונה לשינברג על ידי פקידי ההגירה שקיבלו את פניהם של ההורים של סבי ,עם הגיעם ארצה.

להלן יובא סיפור ההישרדות של משפחתו של סבי, שמגולל בתוכו גם את סיפור ההישרדות של אביו- שמילק'ה(שמואל)- השורד היחיד מבני משפחתו הגרעינית. הסיפור תועד על ידי אמי, שהיתה נוכחת בפגישה של אביה(סבי חיים) עם בת משפחתו רבקל'ה. גם אני ובן דודי, כנכדים בוגרים, היינו שותפים פעילים בתיעוד, לבקשתו של סבי.

זהו סיפורה של משפחה אחת, של עשרות אלפי קילומטרים, שבע שפות, אסונות, מכאובים וייאוש, תקווה ותעצומות נפש , מסירות, אחדות מיוחדת, מזל, חתירה למולדת חדשה,, שיקום ובניה, הצלחות והרבה גאווה. זהו למעשה תמצית סיפרו של העם היהודי במאה העשרים.

סיפורן של הדמויות לפני המלחמה

הכל מתחיל בעיירה פולנית טיפוסית, ששמה ויז'קוב(wyszkow), הנמצאת במרכזה של פולין. העיירה הטיפוסית היתה מרוחקת כ 50 ק"מ מעיר הבירה ורשה, גרו בה כ 5,000 יהודים,שהיו כ 80%  מכלל תושביה.

בעיירה זו גרו זוג הורים צעירים, צבי הרשל לבית בז'וסטק, ושרה, לבית שמברג. צבי הרשל היה סנדלר, ושרה- עקרת בית. משפחה יהודית מסורתית, בורגנית- טיפוסית. לזוג נולדו ארבעה ילדים: חיה(חייקה), משה(מישקה), רבקה(רבקל'ה), ולאה(ליסקה).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


סיפורן של הדמויות במהלך המלחמה

הגרמנים נכנסים לויז'קוב (1939)

הרקע לפלישה: ביום שישי, ה -1 בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, גרמניה הנאצית פלשה לפולין. האגדה מספרת שבאותו יום שישי האדימו השמיים , לפי המסורת היו אלה ימים של פורענות.

ביום רביעי, ה 13 בספטמבר 1939, ערב ראש השנה, נכבשה העיירה ויז'קוב. בשבת, ל' באלול תרצ"ט, עוברים חיילים גרמנים בעיירה ושורפים אותה. הם מרכזים את כל היהודים מחוץ לעיר ובמקביל אוספים את כל הגברים(כנראה כנקמה על פגיעה בחיילים גרמנים). הרשל האב ובנו מישקה בן ה 11, כמו גם אחיה של שרה שמברג: אברהם שמברג(סבא של סבי חיים), אהרון וראובן, ובניהם, מובלים על ידי הגרמנים למעבה היער. מישקהושמילק'ה (בנו של אברהם, אביו של סבי, אז בן 12 לערך), הם היחידים מביניהם , שבדרך מופלאה ניצלו. כשחזרו לעיירה, למחרת היום, גילו שמשפחתו של סבי חיים- הוריו של אביו, כמו גם אחיו ואחיותיו, נספו כולם.שמילק'ה, אביו של סבי, חובר למשפחתו של מישקה- האם שרה והילדים- ומכאן מתחיל הגיהנום הפרטי של אלה שנותרו. מכאן מתחיל מסע הנדודים של האמא שרה שמברג, הילדים: חייקה, מישקה, רבקה וליסקה ובן- דודם, שמילק'ה שמברג(אביו של סבי), שנמשך כעשור.

 

 

 

 

 

 


הבריחה לפולטוסק והמעבר לאזור הסובייטי (1939-1940)

המשפחה שמה פעמיה לעיר המחוז פולטוסקשהיתה במרחק של כ 30 ק"מ מויז'קוב. הם השתכנו אצל הדודה, אחותה של האם שרה. האם יצאה לעבוד אצל איכריםפולנים ובכסף שהרוויחה קנתה לחם. בשמחת תורה, 5 באוקטובר 1939, גורשו כל היהודים לחלק הסובייטי של פולין. בדרך לנקודת האיסוף רדף חייל גרמני עם אקדח שלוף אחרי הבת הקטנה, ליסקה, בת החמש. הילדים יצאו לדרכם בלי אמם, שמצאה אותם סמוך לנהר הבוג, כשהיו כבר בדרכם לחצות אותו. את רוב הדרך הם הלכו ברגל. זה היה מסע רגלי של 170 ק"מ בקור המקפיא של הסתיו הפולני. מדי פעם הםנעזרו באיכרים פולנים שריחמו על האם וחמשת הילדים והסיעו אותם בעגלותיהם.

עם המעבר לאזור הכיבוש הסובייטי, הם פנו לעיר הגדולה ביאליסטוק, שם השתכנו בבית הכנסת. הבנים, מישקהושמילקה, מכרו בשוק סיגריות ומיני סדקית. לאחר כשלושה שבועות הם הועברו ברכבת לאזור שנקרא:אורל.

המשפחה, כזכור האם שרה שמברג וארבעת ילדיה, ושמילקה, האחיין של שרה(אביו של סבי), נסעו ברכבת במשך כמה שבועות עד למגינטוגורסק, שבאזור אורל(סיביר).הנסיעה היתה של כ 3000 ק"מ, בקור המקפיא של החורף הרוסי הסיבירי.העיר היתה ידועה כעיר הפלדה של המדינה הסובייטית. המשפחה השתכנה עם פליטים אחרים במבנה גדולשהיה בעיר. אם המשפחה קיבלה את תפקיד המנקה, היה עליה לנקות את המבנה. הילדים הגדולים- שמילק'ה, חייקהומישקה- הלכו לבית ספר, והבנות הקטנות נשארו עם האם. שמילקהומישקה עמדו לילות שלמים בתור ללחם.

החיים ב"גן העדן" הסובייטי לא היו פשוטים.במדינה היה טרור תמידי("טיהורים"), היה מחסור באוכל והיו תקופות קשות של רעב. כל הרכוש היה של המדינה, וכל אחד קיבל "על פי צרכיו." כלומר, הם היו צריכים לשתוק ולשרוד.

באפריל 1940 קיבלה המשפחה אישור לעבור לטולצ'ין, שבאזור ביילורוסיה. החיים נכנסו לשגרה ונראה שהכל נרגע. האם- שרה ,והבת הגדולה-חייקה, עבדו במפעל לטקסטיל. הבנים- מישקהושמילקה- למדו בבית הספר, והבנות הקטנות הלכו לגן ילדים סובייטי.

אשליה זו התנפצה במהירה. ב 22 ביוני, בשעה3:15 לפנות בוקר, גרמניה פלשה, ללא כל התרעה מוקדמת, לבריה"מ. החל מבצע ברברוסה. זו היתה המלחמה הגדולה בהסטוריה של האנושות, מלחמה שנמנו בה כ 35 מליון הרוגים. המלחמה האכזרית הגיעה עד שערי מוסקבה, סטלניגרד והסתיימה ברחובות ברלין.

הבריחה מהצבא הגרמני השועט קדימה (1941)

מכאןמתחילה בריחה מטורפת. בחודשי המלחמה הראשונים הצבא הסובייטי כמעט שניגף כולו. בן הדוד,ינקל שלזיק, מודיע לשרה האם שעליהם לארוז ולברוח מזרחה. אלפי קילומטרים של שטחים סובייטים נכבשים, ובתוך כל אלה, בורחים האם וחמשת הילדים מזרחה. הם הולכים בשבילים צדדיים, להתרחק מקבוצות גדולות ומכוחות הצבא שמפציצים בלי הפסקה, להזהר מעדרי הבקר הרעבים והצמאים, שנסיםגם הם מזרחה, ומהאש שמכלה הכל בפקודת האדמה החרוכה של סטלין. במהלך הפלישה מיישמים הגרמניםאת הפתרון הסופי והם עושים זאת בלי השהיות מיותרות.

במהלך המנוסה המשפחה מגיעה לעיר וורוניז', שנמצאת במרחק של כ 900 ק"מ, חלק מהדרך הם עושים בסוס ועגלה.בזמן הזה נפצע מישקה, כשרכב על סוס, אך הוא טופל בבית החולים. הם שוהים באזור כחודש ואחר כך ממשיכיםבמסעם לאורך מסילת הברזל, עד שהם פוגשים בקבוצת יהודים ששכרה קרון רכבת. האם משכנעת את הקבוצה לצרפם למסע בקרון שנוסע מזרחה, לאוזבקיסטן.

 

 

 

מגיעים למזרח (1941)

הרכבת מגיעה לעיר הראשית טשקנט, שמרוחקת כ 3,000 ק"מ מוורוניז'. בדרך המייגעת ברכבת איבדה האם את הילדים, אך לאחר כמה ימים הם התאחדו מחדש. הם שהו זמן קצר בטשקנט והמשיכו במסעם לעמק הפרגאנה.

בעמק הפרגאנה (1941-1943) הם מגיעים לקולחוז שנקרא בשם:"אינטרנציונאל". בעמק זה הוקמו חוות חקלאיות שגידלו כותנה, טבק וסלק סוכר. המשפחה הצטרפה לחווה כזו וכולם עבדו בשדות הכותנה וסלק הסוכר. כעת נגלה להם, שבתוך השקים שמו אבנים כדי להגיע לכמות שנדרשה מהם, אחרת היו מקצצים להם במכסות הלחם, שגם כך לא היו גדולות במיוחד. בתקופה זו חלתה האם שרה בדיזנטריה ואושפזה בבית החולים. היא נפטרה בבית, ב 4 בפברואר 1943, כ"ט בשבט, תש"ג. כעת נשארו הילדים יתומים מאב ומאם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


המשפחה נפרדת (1943-1945)

עם מותה של האם מתפרקת המשפחה. חייקה, מישקה, ושמילקה עוברים לקוקנד (טורקיסטן) כדי ללמוד בבית ספר מקצועי.רבקה וליסקה עוברות לבית יתומים שהתנהל בקשיחות ושהיה חסר בו מזון. הילדים נאלצו להחביא את מעט המזון שברשותם מתחת ל"מזרון" כדי שלא יישארו רעבים בלילות.

לאחר שחייקה, מישקהושמילקה מסיימים את לימודיהם, הם עובדים במפעל נשק בעיר איוונובסק הנמצאת באזור צילבנסק. גם כאן כדי לשרוד הם צריכים למכור לפרנסתם. הפעם הם מוכרים ברגים ודלק שנלקחו מהמפעל.

סיום המלחמה- איסוף השברים (1945-1946)

באביב 1945 חייקה ,האחות הגדולה, אוספת את האחיות הקטנות, רבקה וליסקה, מבית היתומים אליה, לאיוונובסק. הבנות הקטנות הולכות שם לבי"ס. בתחילת 1946 האחיות הצעירות נכנסות לבית יתומים פולני.

כשניתן האישור לפליטים היהודים להגיע לפולין, יוצאת כל המשפחה לשם. האחים הבוגרים נוסעים לקרקוב והאחיות הצעירות נוסעות עם בית היתומים לשימברו שליד ורשה. מישקה נשלח להביא את האחיות הצעירות ויחד הם ממשיכים לביילסקו.

בשלב זה שמילקה נפרד ממישקהוחייקה. הוא מכיר את אשתו לימים, חנה,ונשאר בפולין. מכיון שסבי היה ילד קטן כשעלה עם הוריו ארצה, ומכיוון שהוריו לא דיברו על נושא השואה והמשפחה השורדת- לא ידועים פרטי עלייתו ארצה, מלבד העובדה שסבי הוחזק עם הוריו במחנה המעצר , עתלית, כחודש ימים, ולאחר מכן הם גורשו למחנות המעצרבקפריסין. שנת העלייה של סבי והוריו לארץ היתה: 1949. עיסוקו של שמילקה בארץ היה: סנדלר. 

 

 

סיפורן של הדמויות אחרי המלחמה

מישקה, רבקה וליסקה מעפילים באקסודוס(1946-1948)

עם האיחוד בין האחים הם עוברים לביילסקו ומצטרפים "לקיבוץ" של תנועת הנוער  גורדוניה. הם מתחילים לחיות חיים "רגילים" של בני נוער ונחשפים לראשונה לעברית ולמפעל הציוני.

בסביבות חודש אוקטובר 1946 עוזב "הקיבוץ" את פולין לצרפת, ובמסגרת ארגון הבריחה הוא דואג להעביר את שארית הפליטה לאזור שקרוב לים התיכון. הם נוסעים כ 1500 ק"מ במשאיות צבאיות מוסוות, בקור המקפיא של צ'כיה וגרמניה לכיוון צרפת. לאחר המסע, הם מגיעים לעיירה ציורית המרוחקת כ 120 ק"מ מפריז , ששמה קומבו. מישקה קונה מצלמה מהכסף שקיבלו ממשפחה שבארה"ב וכך מתועדת שהות השלושה בקומבו.הם נמצאים בחסות הג'וינטשדואג למחסורם לחינוך, בגדים ולאוכל.ב 3 במאי 1947 הקבוצה הכוללת את מישקה, רבקה וליסקה ממשיכים לכיוון דרום צרפת לבונדול שלחופי הים התיכון. כמובן שהכל תחת מעטה של ארגון הבריחה של שארית הפליטה.בבונדול הם שוהים באחוזה קרובה לים וכמו כל נערים בגיל ההתבגרות, מבלים בנעימים, שוחים בים, מטיילים.

גם התקופה בריוויירה הצרפתית מסתיימת, והם ממשיכים הלאה בנדודים. ב 11 ביולי 1947 עולים שלושת האחים בנמל פורט דה בוק על אניית המעפילים אקסודוס, שנקראת גם יציאת אירופה תש"ז. האנייה מפליגה לחופי ארץ ישראל, ולאחר שישה חדשים משתלט הצי הבריטי על האנייה ובחיפה מוריד בכוח את המעפילים. שלושת האחים עוברים לאניית הגירוש אושן ויגור שמיד יוצאת לכוון של המוצא. לאחר כשלושה שבועות הם מפליגים לנמל המבורג שבצפון גרמניה, שם מורידים את המעפילים על אדמת גרמניה. מישקה היה מפעילי הנוער בספינה.

לאחר שמורדים המעפילים מאניית הגירוש בנמל המבורג, הם מועברים למחנה פפנדורף שליד העיר ליבק. בהמשך הם מועברים למחנה שנימצא באזור אמדן.

עם הקמת המדינה התחילו להגיע מגורשי אקסודוס לארץ. מישקה הגיע ב 14 מאי 1948 במסגרת גח"ל ( גיוס חוץ לארץ ). הוא השתתף בקרבות מלחמת השחרור, נגבה וקרבות נוספים בנגב. רבקה וליסקה הגיעו ביוני 1948. רבקה הצטרפה לחייקה ששהתה בקיבוץ אלומות. ליסקה הצטרפה למסגרת של עליית נוער, למשק החקלאי שבחדרה, שם שהתה כשנתיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


סיפור ההעפלה של חייקה

ב 18 ינואר 1947 עולים חייקה ובחיר ליבה מונק ( ניצול ממחנות הריכוז ) על אניית המעפילים " לנגב " ( ששמה המבצעי היה אציל ).

לנגב הייתה מפרשית במעמס של 400 טון, היא הפליגה מנמל סט שבדרום צרפת כשעליה 647 מעפילי. בהפלגה היו תקלות רבות, מחסור במזון והמעפילים הגיעו לאחר שלושה שבועות, בליל ה 8 בפברואר 1947 . את האנייה תפסו הבריטים, המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית ולאחר מכן גורשו למחנות המעצר שהוקמו בקפריסין.

עם שחרור המעפילים ממעצר  ב 1948 עלו חייקה ומונק לארץ ישראל. הם נקלטו בקיבוץ שבפאתי עמק הירדן שנקרא " אלומות ". בתחילת אוגוסט 1948 נולד בנם הבכור, צביקה.

 

 

 

 

 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text