דף לכבוד / לזכר
המסע של משפחת וצש לארץ ישראל
שלמה וצש (Waciarz )
שלמה-זלמן נולד בעיירה הפולנית דרוהיצ'ין_(ליד ורשה) שבפולין ב-10-10-1910
(או אולי בשמחת תורה??), לאביו דב–בר וצש הכהן ולאימו לאה (לבית פרידמן).
העיירה בה גדל שלמה הייתה על גדות נהר הבוג והחיים התנהלו באופן רגוע ושליו בקצב
העיירה היהודית הקלאסית, ללא כל סימנים למה שעתיד להתרחש.
את חינוכו קיבל שלמה בחדר המקומי עם שאר ילדי העיירה היהודים.
בגיל 14 יצא שלמה לעבודה כדי לעזור לפרנסת המשפחה ועסק כנער מתבגר בעבודות שונות ומזדמנות.
שלמה עזר לאביו דב-בר בסנדלרייה ,שם רכש לעצמו את מקצוע הסנדלרות.
באותה העת התקיים בפולין גם חינוך ציוני ושלמה היה חבר בתנועת "ישראל" שם נדבק בחיידק הציוני,
ויצא להכשרה "בקיבוץ" מקומי אותו אירגנה התנועה. שם בהכשרה הכיר כנראה את אשתו לעתיד-מינדל לבית גולדשטיין.
שלמה ראה בעלייה לארץ ישראל יעד מרכזי בחייו ודאג וטרח להעלות ארצה את הוריו ושתי אחיותיו הצעירות שאכן הצליחו בדרך לא דרך לקבל אישורי עלייה (מפוברקים) ולהגיע ארצה בשנת 1932 וכך בעצם ניצלה משפחתו.
ככל שאנחנו יודעים היום שלמה נישא למינדל מהעיירה ז'יררדוב,לשם עבר לגור לאחר נישואיו כנראה ב-1932.
ידוע לנו שבשנת 1938 נולד לזוג בנם יואל וביחד תכננו כנראה את המשך העלייה המשפחתית לארץ ישראל.
עם פרוץ המלחמה ב-ספטמבר 1939 הופצצה העיירה מן האויר על ידי חיל האוויר הגרמני ובני משפחתו ניספו יחד עם רבים מתושבי ז'יררדוב.
שלמה לא היה בבית בעת ההפצצה וכך ניצל.
הטרגדיה של אובדן המשפחה התניעה בו ביתר שאת את הרצון לברוח מאימי המלחמה ולעלות ארצה במהירות האפשרית. כך החל את המסע לכוון ארץ ישראל כשאירופה כולה בוערת ושלמה מצליח לחמוק מהמוות עשרות פעמים תוך גניבת גבולות והסתתרות במקומות מסתור. אבא הגיע למזרח- לברית המועצות החופשית לעיר אלמה-אתטא-
לשם עדיין לא הגיעו הגרמנים.
רבקה(ריבה) וצש -לבית ברונשטיין
ריבה נולדה בברית המועצות-בעיירה ז'יטומיר שבאוקראינה –ב-08-06-1926 לאימה גולדה ואביה דוד ברונשטיין.
בגיל 5 התייתמה מאביה (אין לנו שום פרטים אודותיו ואיננו יודעים היכן מקום קבורתו) וחיה עם אימה בז'יטומיר כמשפחה חד הורית, שם התחנכה בחינוך המקומי הקומוניסטי.
עם פרוץ המלחמה עזרה ריבה כנערה מתבגרת בעבודה בבתי חולים עם פצועי המלחמה ו...גם עסקה בייצור סוכריות?
כשהתחילו הגרמנים בפלישה לברית המועצות פינתה הממשלה מאות אלפי תושבים מזרחה לכוון קזחסטאן במה שנקרא "אוואקואציה" כדי למנוע את רציחתם בידי הנאצים.
ריבה ואימה גולדה, יחד עם עוד בני משפחה רבים התמקמו בקזחסטאן בעיר אלמא-אתטא. וכך ניצלו .
הפגישה בין ריבה ושלמה היתה כנראה בבית החולים שם עבדה ריבה כאחות מעשית ושלמה היה כנראה פצוע עקב שרותו הצבאי בצבא הסובייטי (אין לנו פרטים מדוייקים ).
שלמה וריבה נישאו באלמה-אטתא
ב-19.08.1946 לאחר סיום המלחמה.(אנחנו יודעים על התאריך מהמוטבע על טבעת הנישואין של אימא שנשארה בידי אחותי אהובה).
אבי שלמה, לא ויתר על רעיון העלייה ארצה ואימי ריבה הצטרפה אליו למסע–תוך שהיא משאירה את אימה גולדה באלמה-אטתא עם המשפחה.
אבי לא יצא למסע לפני שהוא מבטיח לחמותו גולדה כי בבא העת יעלה גם אותה ארצה. (וכך אכן היה).
המסע ארצה
לאחר המלחמה חזר אבי לפולין לז'יררדוב ודרוהיצ'ין רק כדי לגלות שלא נשאר זכר מהעולם היהודי העשיר בעיירות בהן חי גדל ,התחנך והתחתן וילד את בנו בכורו.
מפולין בסיוע ארגון "הבריחה" עברו דרך אוסטריה וצ'כיה תוך כדי הברחת גבולות מסוכנת בלילות קפואים במעברים של הרי האלפים והגיעו למחנה עקורים בצפון איטליה(כנראה במילנו) שם שהו 8 חודשים
(חלק מהפרטים שמענו מהורינו במבזקים) הג'וינט סייע להם בכל הנדרש לקיום.
ארגון "הבריחה" יחד עם המוסד לעלייה(ב) בלתי ליגלית, החלו לקבץ את שארית הפליטה ממחנות העקורים ולארגן את יציאתם ארצה בדרך הים בעיקר. חוקי "הספר הלבן" הבריטי-הידועים לשימצה-הפכו את מסע הניצולים ארצה לבלתי חוקית בתפיסה שהיא בלתי חוקית בעליל.
הסיפור ההירואי של ההעפלה הבלתי ליגלית מתואר בחלקו במקורות מוזיאון עתלית ובמוזיאון הפל- ים ועוד יצא לאור במלואו.
הורי, ריבה ושלמה "שובצו" לאניית המעפילים "מורדי הגיטאות" ויצאו איתה ארצה ב-13 למאי 1947.
אימי כבר היתה בהריון מתקדם (איתי...) ואנשי המוסד לא חשבו בכלל לאפשר להורי לעלות לאנייה במצבה.וכאן כן מגיע הסיפור אותו שמענו בבית מספר רב של פעמים: אבי בנחישות בלתי מתפשרת פשוט התחנן בפני רב החובל ואילץ אותו לעקוף את כל ההיתרים והחוקים "ההגיוניים" עד שהוא "השתכנע" ואיפשר להם להצטרף למסע המסוכן ארצה.
נסיעה לארה"ב או אוסטרליה שהוצעה להם כתחליף בכלל לא באה בחשבון. כך נולדה לנו המדינה!!!
מתוך התיעוד של מוזיאון הפלמ"ח עולה כי הבריטים ידעו על יציאת האנייה מנמל בארי בדרום איטליה ועקבו אחריה מן האוויר בדרכה ארצה.
1247 מעפילים ניצולי המחנות, המלחמה והשואה על אניית משא מיושנת שהוסבה לאניית נוסעים עם תאי נוסעים דחוסים הפכו לאויבי הבריטים.
אניית המעפילים "מורדי הגיטאות" יורטה על ידי הבריטים ,נגררה לעתלית ומשם הועברו כל המעפילים למחנות ההסגר בקפריסין-לא לפני ש"נלחמו" בבריטים באמצעות....קופסאות שימורים.
וכך ב-23-05-1947 הגיעו הורי למחנה 64 בדקליה. (שם היתה תחנת "טיפת חלב").
כחודש אחר כך נולדתי אני בבית החולים
הצבאי (BMH ) בניקוסיה כשאימי מובלת ממחנה 64 בדקליה לניקוסיה בלווי צבאי צמוד עם נשק שנשא חייל בריטי, שלא הבין כנראה על מה בדיוק הוא צריך לשמור.לאבי לא התירו להיכנס לבית החולים-ואני מחפש עד היום את הרב שמהל אותי ואיפה בדיוק הוא השאיר את תעודת הלידה שלי?
הורי שהצליחו לשרוד את אימי המלחמה ,כמעט והגיעו ארצה והנה שוב "אחורה פנה". אני יכול רק לתאר את מחשבותיו של אבי על "לראות את הארץ מנגד ולא להיכנס אליה".
המחנה שהיה על שפת הים נקלע למגיפות:ועכברים וחולדות לבנות שוטטו באין מפריע וגרמו למוות ומחלות.
אימי סיפרה כי היניקה תינוק נוסף וכך כנראה ניצלו חייו.
חיתולים נגזרו אפילו מבד האוהלים,עד כדי כך היו תנאי הההיגיינה לקויים.
תנאי הסניטציה וההיגיינה הגרועים ומקרי מוות רבים של יילודים הביאו לכך שגולדה מאיר בביקורה במחנות שינתה את סדר העדיפויות לעלייה והורתה על העלאת כל הילדים מהמחנות גם על חשבון המעפילים ששהו במחנה זמן רב יותר.
609 ילדים אורגנו ב"אניית הילדים" הלא היא המשחתת הבריטית "אושן ויגור" ליציאה ארצה עם המשפחות וכך הגעתי ארצה בגיל 5 חודשים.
נתמזל מזלנו ותאריך ההגעה ארצה היה 28 בנובמבר 1947-ערב הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.
הגענו לירושלים בה גרו סבי,סבתי ודודתי שהגיעו ארצה כ-25 שנה לפני הורי.
כאן גם נולדה אחותי אהובה הצברית היחידה במשפחתנו.
הורי התגוררו בירושלים כל חייהם ונטמנו בירושלים
סיפור העלייה המופלא ארצה של הורי הוא סיפור התקומה של העם היהודי כולו ששרד את המלחמה ,שאף להגיע ארצה ולתרום להקמת המולדת החדשה/ישנה למרות כל הקשיים שבדרך.
עלינו - דורות ההמשך- שספגנו את רוח הנחישות שלהם לשרוד ולהקים חיים חדשים- כאן בארץ –עלינו להיות ראויים להם ולשמור על המפעל הציוני האדיר אותו הם הקימו במו ידיהם.