קהילה

שם התלמיד המתעד: עדי ואיתי פדל



כיתה: יא6 ויא7 אורח החיים בקהילת בריסל לפני המלחמה היסטוריה והתפתחות הקהילה היהודית בבלגיה ובבריסל: לאחר גירוש ספרד במאה ה16 יהודי ספרד ופורטוגל ברחו למדינות שונות באירופה וצפון אפריקה. אחד ממדינות היעד הייתה בלגיה. כך החלה התיישבות מחודשת של יהודים בבריסל (לאחר שהקהילה היהודית המעטה שהייתה שם חוסלה במאה ה14).







במאה ה18 התיישבו בבלגיה יהודים ממוצא אשכנזי וקיבלו אזרחות.







תחילה הקהילה היהודית בבלגיה לא הייתה גדולה עד שנות ה-20 של המאה ה-20, אליה היגרו יהודים מרוסיה ואוסטרו-הונגריה שהתפרקו.







מוקדי ההתרכזות העיקריים של יהודי בלגיה היו: בריסל, אנטוורפן, ליאז' ושארלרואה.







לפני המלחמה היו בבריסל 33,000 יהודים, שהיו יותר ממחצית מיהודי בלגיה, שהיוו אחוז מתושבי בלגיה. כ- 10 אחוז מהיהודים בבלגיה נחשבו אזרחים והיו להם זכויות אזרח ואילו האחרים נחשבו כמהגרים.  אורח החיים של היהודים בבריסל: יהודי בריסל התרכזו בשבעת הרבעים המערביים של בריסל. רובם היו יהודים בלגים ותיקים, אשר השתלבו היטב בחיי החברה והכלכלה בבלגיה. יהודי בריסל, שהיו נתונים יותר להשפעה צרפתית, התערו בחברה הלא היהודית עד כדי התבוללות (לא כמו יהודי אנטוורפן, אשר היו יותר מקורבים לאורח החיים הדתי).     מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה "בית הכנסת הגדול בבריסל" נבנה בבריסל בשנת 1878 ושימש את הקהילה האותודוקסית של בריסל. הוא נבנה ע"י אדריכל נוצרי בשם דגירה דה-קייר ושוכן לא הרחק מכיכר סבלון.



שמו של בית הכנסת שונה ל"בית הכנסת הגדול באירופה" בשנת 2008.



בית הכנסת נחשב לבית הכנסת המרכזי בבלגיה והוא יכול לארח מתפללים רבים.



חוץ מבית כנסת זה נמצאים בבריסל יותר מתריסר בתי כנסת. סיפורה של הקהילה בזמן המלחמה   בלגיה נכבשה ע"י גרמניה ב-17 במאי 1940. אי סדר מוחלט השתרר ברחובות וכל אנשי השירותים והארגונים היהודיים נמלטו. בקיץ 1940 החלו אנשים אחדים וביניהם "ארגון הסעד היהודי המרכזי" לחדש את הפעילות המאורגנת, ששמה דגש על פעולות עזרה וסעד. הארגון השקיע כמיליון פרנק לתמיכה ביהודי בלגיה. ב-10 בנובמבר 1940 הוקם מחדש המינהל של ועד הקהילה בבריסל על מנת לקדם התארגנות מחודשת של הציבור היהודי. לנשיא הקהילה נבחר מרסל בלום; לסגנו נבחר איצקו קובוביצקי, ולמזכיר הקהילה נבחר אדוארד רוטקל. בנוסף היה חבר בוועד גם סלומון ואן דן ברך- סיטונאי רהיטים. הרב סלומון אולמן קיבל עליו את תפקיד הרב הראשי של בלגיה בספטמבר 1940. בראשית 1941 הוקמה בהשפעת משטרת הביטחון (סיפ"ו), שמשרדיה היו בשדרות לואיז, 'הוועדה המתאמת של הארגונים היהודיים' (COORDINATION DE COMITÉ), אך חשיבותה הייתה מוגבלת. בסוף 1941 הוקם גם "איגוד היהודים בבלגיה". זה כלל את פעולות הסעד שלפני-כן עשה "ארגון הסעד היהודי המרכזי". בראש ה'שירות הסוציאלי' עמד עד אביב 1942 פרופסור חיים פרלמן. ב-1941 המצב הכלכלי בבלגיה, ובעיקר של היהודים, החמיר, ובעקבות כך גברו פעולות העזרה במסגרות הפוליטיות היהודיות. ארגוני שמאל קומוניסטים, שבהם היו חברים יהודים, הרחיבו את פעולתם, אף שהייתה בלתי חוקית, ובין השנים 1940-1942 נעצרו רבים מהם. במקביל התפתחה פעילות מחתרתית יהודית קומוניסטית בעלת אופי ייחודי. באפריל 1942 יושם החוק להוצאת היהודים ממערכת החינוך שנקבע בסוף 1941. בעקבות כך נותרו כ-3000 ילדים ללא מסגרת חינוכית, מכיוון שלא היו מספיק מורים ומבנים בשביל לימוד של מספר תלמידים כזה. בעקבות כך מרצים וסטודנטים ארגנו מערכת חינוכית חלופית, אשר פעלה עד 1943- עם גירוש היהודים בעלי האזרחות הבלגית.



באביב 1942 נסגרו עסקים יהודים רבים ויהודים אמידים ניסו לברוח לצרפת ולשוויץ. בתקופה זו החלו גיוסים לעבודות כפייה בצרפת ובתוך בריסל. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב, דבר שהכעיס את רוב תושבי בריסל, שהביעו הזדהות עם היהודים, וענדו גם הם סימנים דמויי כוכב צהוב.

חודשיים לאחר מכך החלו המצוד של היהודים בבריסל שנשלחו לעיר מכלן, בלגיה.

אזרחי בריסל הקימו את "הועד להגנת היהודים", שהסתיר יהודים, פעל במתן עזרה סוציאלית והיה בקשר עם לוחמי המחתרות שהוקמו באותה תקופה. המחתרות הסתירו גם הן יהודים ועזרו ליהודים גרמנים שברחו מגרמניה.

בתקופת המלחמה הועד להגנת היהודים והמחתרות בבריסל הצילו 12 אלף יהודים.



לאחר סיום המלחמה הוקמו בבריסל ארגונים שטיפלו בהחזרת רכוש ליהודים הניצולים, עזרה ליתומים, שיקום החיים הדתיים, עזרה ליהודים שהסתננו לבריסל בזמן המלחמה ולאלה שחיו בבריסל לפני המלחמה אך בלי אזרחות.



במלחמה נספו למעלה מ-25 אלף יהודים בבריסל מתוך 35 אלף,וכיום מתגוררים בבריסל 20 אלף יהודים.