קהילה

היהודים בקובנה העיר שימשה מרכז מסחרי חשוב החל מהמאה ה-16, אך על היהודים נאסר לסחור ולהתגורר בה. בתחילת המאה ה-18 נוסד בעיר רובע יהודי. בתחילת השלטון הרוסי ב-1795 ניסו לגרש את היהודים בפניה לשלטונות, אך הצאר פאבל סירב. במאה ה-19 גדלה הקהילה במהירות ובשנת1864 מנתה 16,540 נפש. ב-1850 לערך שימש הרב יהושע לייב דיסקין כרב העיר ובשנות 1864-1896 שימש בתפקיד זה הרב יצחק אלחנן ספקטור. בשנת 1877 הקים הרב נתן צבי פינקל את ישיבת סלובודקה, בפרבר של קובנה (כיום שכונת ויליאמפולה Vilijampol?). ישיבה זו נחשבה לאחת החשובות באירופה ללימוד תורה. בשנת 1879 הקים בה הרב ישראל סלנטר את כולל קובנו, שבו למדו מטובי תלמידיו את שיטתו במוסר, ואחר כך הקימו ברובם ישיבות עצמיות. כולל קובנו נחשב כראשון הכוללים המודרניים. על פי מפקד האוכלוסין הצארי משנת 1897 היו היהודים הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר (למעלה מ-35 אחוז מכלל האוכלוסייה). ובשנות העשרים והשלושים נחשב הדוקטור והעסקן הציוניאבא לפין לראש הקהילה בעיר. בשנת 1939 מנתה האוכלוסייה היהודית בקובנה כארבעים אלף איש, שהיוותה כרבע מהאוכלוסייה הכללית שבעיר. האוכלוסייה היהודית נהנתה מחיי תרבות עשירים ביותר ונודעה הן כמרכז תרבותי יהודי והן כמרכז ציוני חשוב. בעיר פעלו קרוב למאה ארגונים שונים, ארבעים בתי כנסת, בתי ספר רבים ביידיש, ארבעה בתי ספר עבריים (ביניהם הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה והגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה), בית חולים יהודי ובתי עסק רבים. לאחר הכיבוש הרוסי ועד לכיבוש הגרמני נסגרו מוסדות תרבות וחינוך יהודיים ורוב הארגונים היהודיים הוצאו אל מחוץ לחוק. בשנת 1940 פעל סגן הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה בקונסוליה בעיר להנפקת אלפי אשרות יציאה לפליטים יהודים. על מעשהו זה הוענק לו תואר חסיד אומות העולם מטעם יד ושם. שבוע לפני הכיבוש הגרמני ב-14 ביוני 1941, הוגלו כמה אלפי יהודים לסיביר. כמה אלפים נוספים שניסו להימלט מהעיר נרצחו בידי האוכלוסייה המקומית, תוך כדי ניסיונם להימלט עוד בטרם נכבשה העיר בידי הגרמנים. ביום 24 ביוני 1941 נכבשה העיר על ידי הנאצים. אלפי יהודים הועברו מהעיר למקומות כמו "הפורט התשיעי" (חלק משרשרת מצודות מהמאה ה-19 שהגנו על העיר). ההערכה היא שבתקופה שבין החודשים יוני ויולי 1941 נרצחו בסיוע האוכלוסייה המקומית כעשרת אלפים איש ואישה יהודים ובהם רבי אלחנן וסרמן רבי אברהם גרודיזינסקי ורבי יחזקאל ברשטיין. כשהוקם הממשל הצבאי הגרמני בעיר הוציא מושל העיר הנס קרמר שורה של חוקים אנטי יהודיים ובהם העברתם של היהודים לגטו. למעשה היו לגטו שני חלקים : הגטו "הקטן" והגטו "הגדול". היהודים בגטו בזמן הכיבוש הנאצי] – גטו קובנה באוגוסט 1941 נחנך הגטו והיו בו 29,760 יהודים. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. ב-20 בנובמבר אותה שנה גירשו הנאצים ממינכן 1,000 יהודים (בהם 94 ילדים) תושבי העיר. היהודים נרצחו לאחר חמישה ימים. לאחר מכן הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה נלקחו כ 6,000 יהודים לעבודות כפייה במתקני הצבא הגרמני שהיו מחוץ לגטו. התארגנות המחתרת] חבורות של צעירים שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית ומי שהשתייכו לתנועה הקומוניסטית יצרו קשר עם הפרטיזנים ביערות. שליש מהם מצאו את מותם בניסיונם לברוח מהגטו או בלחימה. כתוצאה מפקודה שהוציא היינריך הימלר ב 21 ביוני 1943, הפך גטו קובנה למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים, רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים. בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית - אלפיים איש בסך הכל.