"בין דפי העדות שלי תמצאו מערבולת של ארועים מחיי ומחיי סבא. תקראו על רגעים קשים ולפעמים מפחידים, אבל תקראו גם על חברות, על גבורה ועל אהבה. תבינו איך הצלחתי לשרוד ולנקום באלה שרצו להשמיד כל זכר ממשפחתי ולא צלחו.
לכם, יקירי אני מקדישה ספר זה באהבה עזה ללא גבולות ובחיבוק אין סופי."
במילים אלה הקדישה אימי לנכדיה את ספרה "עדות חיי" שכתבה בגיל 80. אלה מילים שלמעשה תמצתו את קורותיהם של הורי במספר משפטים.
חשוב לי לציין שהצורך לספר לדורות הבאים את כל אשר ארע בתקופת השואה היה עבורה צורך בלתי נלאה.
מעבר לעדות שנתנה ב"משואה" ובפרוייקט של שפילברג, במשך כל חייה הרצתה בבתי ספר, באולפנים לעולים חדשים, בצבא ובכל מסגרת שהתבקשה להרצות, או בלשונה "לתת עדות".
אימי פנינה נולדה בקובנה (בירת ליטא) בשנת 1925 להוריה רחל לבית זדק ולליפא אליעזר סוקניק. היתה לה אחות צפורה (שעל שמה אני נקראת). משפחתה היתה מסורתית והשפה המדוברת בבית היתה עברית. אביה עסק בהוראת עברית וכך גם הכיר את אימה: הוא לימד את אימה עברית, עם הלימודים פרחה האהבה בין המורה לתלמידה ובשנת 1920 הם נישאו במזל טוב.
"חיינו הרוחניים התבטאו באמונה הציונית מחד גיסא ובמסורת היהודית מאידך גיסא. ואם מדובר במסורת, מקום נכבד שמור לחגים שאותם קיימנו הן במסגרת הקהילה והן בחוג המשפחה. אפיונו היהודי של כל חג קיבל משנה תוקף בזכות הסבריו של אבא על שרשי החג ומשמעויותיו.
בשלב מסויים הצטרפה אימי לתנועת השוה"צ. להצטרפות הזו, כפי שנראה בהמשך, היתה השפעה על מסלול חייה.
אבי ברוך נולד בשדובה (עיירה בליטא) לחנה לבית אנגל ולחנוך גרודניק והיו לו 5 אחים. משפחה חמה ומלוכדת. אביו התפרנס מהובלת נוסעים בעגלה מהעיירה לתחנת הרכבת. בשנת 1940 עברה המשפחה משדובה לקובנה. אחיו הגדול למד בישיבת פוניבז'. לאחר שהוסמך לרבנות עבר לעיירה טלז, שם נישא וככל הידוע לנו גורלו וגורל אשתו ובנותיהם היה כגורל כל יהודי טלז – הם נרצחו בידי הליטאים זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית. שאר האחים לשמחתינו שרדו את השואה והגיעו לארץ בשנות השבעים.
סוף שנת הלימודים: 21.6.1941. "לא ידענו מה קורה בעולם סביבנו. שמענו משהו על רדיפות יהודים בגרמניה אבל לא על מחנות ריכוז.רדיו הרי כמעט לא נמצא ואת המעט שידענו קיבלו מהעיתונות היידית או משמועות. אנו, כמה חברים מהכיתה קבענו להיפגש בערב על אחת הגבעות בקובנה לציון סוף הלימודים. ישבנו במעגל, כולנו חניכי התנועות הציוניות, ושרנו בעברית.שרנו את השיר שלא מכבר למדנו "מעל פסגת הר הצופים' ואנחנו בעיני רוחנו נישאנו למחוזות רחוקים שעליהם רק חלמנו. לעצמי חשתי שאני יושבת ורואה את כל ירושלים לפניי, לא את קובנה.
למחרת, בוקר יום ראשון ה-22 ביוני, התעוררנו לשמע רעש נוראי. פרצה מלחמה בין גרמניה ורוסיה. היה ברור לנו שצריך לברוח מקו האש במלחמה ביו שני צבאות. מהר מאד ארזנו כמה חפצים ומעט מזון ויצאנו לדרך. בן רגע התהפך עלי עולמי: רק אתמול נערה חסרת דאגות שכל החיים לפניה, חוגגת את סיום בחינות הבגרות, ובאחת – פליטה בארצה שלה."
באוגוסט 1941 עברה המשפחה לגטו. הפגישות עם חברי התנועה נמשכו ושם גם פגשה אימי את אבי. האקציה הראשונה היתה ב 18.8.1941. באקציה של ה-27.10.41 אימי איבדה את סבתה ושתי דודות שגרו איתם. "בשנה
שבין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1943 זכינו לרגיעה מסויימת. תקופה שנוצלה לחיזוק הקשרים התנועתיים. פגישות אלה שימשו כחמצן שלנו. חזרנו מהעבודה, התרחצנו והלכנו, למרות הקושי והעייפות, לפגוש את החברים מהתנועה.בחנוכה, דצמבר 1942 כל חברי קן השוה"צ בהנהגת אלי ראוזיק התאספו והחלו דיבורים על התנגדות. ההתנגדות בגטו לא היתה מעשית וגם נסיונות הבריחה נכשלו לעיתים קרובות".
זמן קצר לאחר אותה פגישה, בהסכמתה של אימה, ניצלה המחתרת את המחסן שהיה בדירתם כמחבוא לנשק.
ב-25 לאוקטובר 1943, כשנודע על חיפושים קרבים של הגרמנים, התחבאו אימי וחבריה למחתרת באותו מחסן נשק. אימה, דודתה ובנותיה סרבו לתפוס את מקומם של אנשי המחתרת במחבוא ונשארו בקומה העליונה. הן גורשו למחנה הריכוז באסטוניה, שבו נרצחו מספר ימים לאחר הגעתן.
אימי נשארה בודדה, שריד כמעט אחרון של משפחתה (אחיה של אימה עלה לארץ ב-1933).. כעבור זמן מה, נוצר קשר בין אימי לכומר פאוקשטיס (שלימים הוכר כ"חסיד אומות העולם") והוא זייף עבורה תעודת זהות של ליטאית. איתה היא נדדה בין כפרים ומקומות מחבוא שונים עד תום המלחמה.באותה תקופה אבי הצטרף לפרטיזנים. בפרטיזנקה, בנוסף לתפקידים שמילא כמו כל לוחם, דאג אבי גם לתקן את נעלי החברים (במקצועו היה רצען). באותה מסגרת פגש את אבא קובנר שהיה מפקד גדוד הפרטיזנים הוילנאי ונוצר קשר בין חברי השוה"צ של הגדוד הוילנאי והגדוד הקובנאי. אבי נקבע כקשר מצד הגדוד הקובנאי, בתואנה שהוא זקוק לציוד לצרכי הסנדלרייה.
עם תום המלחמה חזרו הוריי לקובנה ולאחר מכן לוילנה. שם פגשו את אבא קובנר שדאג לארגן קבוצת חברים מהשוה"צ ליציאה לאוקראינה – לכפר קטן בשם מקושינו מתוך כונה להגיע לישראל. "מה שנראה בתחילה כאפיזודה זמנית התארך לשהות מעל שנה בכפר הנידח". לאחר נדודים ברכבות עמוסות לעייפה, הגיעו הוריי ללודג'.
"בבואנו ללודג' התברר שכאן מתרכזים יהודים ששרדו ממחנות ההשמדה וכאלה שמנסים בכל דרך אפשרית לעלות לארץ. במהרה גילינו שכל תנועה ציונית פועלת בנפרד וחבריה מתארגנים במה שכונה "קיבוצים". אנו כמובן פנינו לקיבוץ של השומר הצעיר והבחור שקיבל אותנו, הכיר אותנו מקודם והאיר פניו לקראתינו: "טוב שבאתם, כעת יהיו לי מדריכים נוספים וגם יהיה מי שילמד את הצעירים עברית. נפלתם לי ממש מהשמיים".
לאחר שהיה ארוכה בלודג' הצליחו הוריי להצטרף לקבוצה הראשונה שיצאה לגרמניה. שם הופנו למחנה העקורים שהוקם בעיירה פרנולד על יד מינכן.
"חיינו במחנה התנהלו בשיגרה חסרת ענין. הבחורים התאמנו בקפ"פ כדי להכינם למאבק בארץ ומידי יום נערכה שיחה שעסקה בנעשה בארץ ובנושא העליה הבלתי לגלית. גם גפרנוולד המשכנו את פעילותנו בהדרכה ובהוראת עברית.ידענו בעל פה את חוקי "הספר הלבן" האוסר אל יהודים לעלות לארץ ישראל ושמענו על גורל מעפילי הספינות הבלתי לגליות שנכלאו במחנה המעצר בעתלית."
כשהתברר לאימי שהיא בהריון (איתי) אמרה לאבי שאינה מוכנה בשום פנים ואופן ללדת על אדמת גרמניה. לא היה קל לשכנע את חברי הנהגת השוה"צ לתת להוריי אפשרות לעזוב את המחנה ולהתארגן לעליה ארצה, אך לבסוף נאתרו לבקשה.
"והנה הגיע היום המיוחל. המסע עצמו אורגן על ידי פעילי "הבריחה". בתאריך שנקבע עלינו על משאיות כשמגמת פנינו מחנה פליטים בצרפת בקרבת מקום לעיר הנמל מרסיי.
המסע לארץ ישראל
"והנה הגיע היום המיוחל. המסע עצמו אורגן על ידי פעילי "הבריחה". בתאריך שנקבע עלינו על משאיות כשמגמת פנינו מחנה פליטים בצרפת בקרבת מקום לעיר הנמל מרסיי.
ב-29 ביולי 1946 עלינו על הספינה :יגור" שעגנה בנמל העיר La Clotat הסמוכה למרסיי. האונייה שציפינו לה בכליון עיניים ותלינו בה תקוות גדולות לא הרשימה בממדיה ובמראיה. היתה זו ספינה בנויה מעץ בעלת מערכת מפרשים ומנוע עזר קטן שהפליגה באיטיות במימיו של הים התיכון. בבטן הספינה הותקנו דרגשי לינה צרים בכמה קומות,
הנשים ההרות הורשו לעלות על הסיפון לדרגש שניתן לרשותן, אבל יתר המעפילים נאלצו לשהות בבטן הספינה בצפיפות קשה מנשוא. די אם אגיד שכשרצו להתהפך מצד אל צד היה על כל שוכבי הדרגש להתהפך יחד כאיש אחד.
הים סער ורבים סבלו ממחלת ים אבל עודדנו אחד את השני שהכל כדאי כי אנו בדרכנו למחוז חפצינו וכל יום שעובר מקרב אותנו לחופי הארץ. היו כאלה שהשתעשעו בחלומות על מה יאכלו כשיגיעו ארצה ואילו אני חלמתי רק על רחצה טובה ומיטה נקייה.
ב-11 באוגוסט התגלתה הספינה שלנו על ידי מטוס. שתי משחתות בריטיות הגיעו והחלו ללוות את הספינה לנמל חיפה.
כשהתקרבנו לנמל אפשרו האנגלים למספר אנשים לעלות לספינה ולחלק לנו אוכל. בשקית נייר חומה קיבלנו לחמנייה, ביצה קשה, עגבנייה – מעדנים שכבר שכחנו על קיומם – וירק לא מוכר. ההונגרים שבינינו ראו א הירק החדש וקראו בהתלהבות: "פפריקה" ונגסו בו בתיאבון. ניסינו גם אנחנו אך על נקלה החלפנו את הפפריקה המבוקשת על ידי ההונגרים בעגבנייה נוספת.
לאחר שירדו אנשי הסוכנות היהודית מהספינה חשבנו שאנו יודעים מה מצפה לנו: מחנה מעצר בעתלית שבו נמתין
עד שיגיע תורנו להשתחרר על פי המכסה שנקבעה בספר הלבן. עדיין לא העלינו בדעתינו שמעפילי "יגור" יהיו הראשונים לגירוש לאי קפריסין.
קפריסין
ב – 13 באוגוסט עלו החיילים הבריטים על סיפון הספינה והודיעו שעל המעפילים לעבור לאונייה הבריטית. בעקבות כך התפתח עימות בין המעפילים לחיילים. לבסוף נאלצנו לעבור לאניית הגירוש "אמפייר ריוול". האנגלים הניחו קרש בין הספינה שלנו לאניית הגירוש. שני חיילים רצו לעזור לי לעבור על הקרש הצר אך אני אמרתי בליבי "בלי טובות" והדפתי אותם במרפקיי. שני הג'נטלמנים נפלו למים ואילו אני זכיתי ל"משמר כבוד".
באניית הגירוש ארע דבר שהשפיע עלי באופן קיצוני. הפרידו ביני ובין בעלי. לאחר הסלקציות האכזריות בגטו לא יכולתי להאמין שדבר נורא כזה שוב קורה. האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה ורק צבע המדים שונה? רגליי נשאו אותי בקושי אך החלטתי לא לוותר ולהחזיר אלי את ברוך. בעזרת מעפיל א++-++
חר שהחליף את מקומו בתא שלנו עם זה של ברוך – התאחדנו שוב והוקל לי במידה רבה.
למעלה מיממה הפלגנו בים. כשהאונייה השליכה עוגן לא הצלחנו לגלות להיכן הגענו. האנשים לבושים בבגדים מזרחיים, החום כבד, האם גורשנו לאפריקה? הועלינו למשאיות פתוחות מבלי לדעת לאן פנינו מועדות. לאורך הדרך צעקנו אל העוברים ושבים: "היכן אנחנו"? מה שם המקום הזה? צעקנו בבליל שפות: עברית, אידיש, רומנית, הונגרית, רוסית, פולנית אך לא נענינו לאף אחת מהן. הערב החל לרדת ואנו הגענו למקום מוקף גדר תיל. בכניסה עבר כל אחד מאיתנו חיפוש וביקורת. ברוך לא עישן אך החזיק בכיסו מצית, מצית זה נלקח ללא דיחוי על ידי החייל האנגלי שערך חיפוש בכליו. מאוחר יותר קיבלנו ארוחת ערב: בכף יד אחת הונח חופן אורז וכף היד השנייה שימשה ככף אכילה.
לכל ארבעה זוגות הוקצה אוהל. באוהל עמדו מיטות ועליהן משהו דמוי שמיכה. למזלנו לא נזקקנו לשמיכה הזאת בשל החום הכבד ששרר שם. הארוחה הבאה שזכינו לה חולקה למחרת – מעט אורז. בצהרי היום הגיעו מעפילים נוספים, מהאונייה "הנרייטה סאלד". הם ידעו להיכן הגיעו: "אנו נמצאים באי קפריסין". מעפילים אלו, יהודים יוונים פנו לתושבים בשפתם וקיבלו תשובה ברורה.
גם כאן התארגנו חברי התנועות הציוניות בקיבוצים. נבחרו ועדים וברוך נבחר כיושב ראש ועד המחנה שלנו, מחנה 55. מעפילים שנתפסו באוניותיהם הבלתי לגליות המשיכו לזרום אך האנגלים לא נערכו לקליטת אנשים רבים כל כך. חסר אוכל ומה שחולק היה דל וגרוע. במנת האורז היומית שרצו תולעים. ביום הראשון עוד היינו בררנים וניפינו את "המנה הבשרית", למחרת התנחמנו שהתולעים מכילות פרוטאין וביררנו פחות. ביום השלישי סיכמנו שבמקום שהתולעים יאכלו אותנו – נאכל אנחנו אותן. שנים אחר כך לא בישלתי אורז בשום מתכון...
מים לשתייה הובאו במיכלים גדולים (טנקרים) אבל הרחצה היתה סיפור בפני עצמו. מקלחות אמנם הוקמו אך לעיתים קרובות לא זרמו בהן המים. שאלת הביגוד באה על פתרונה באופן יצירתי: יריעות האוהלים הורכבו משלוש שכבות בד. השכבה האמצעית נגזרה וממנה נתפרו בגדים, החוטים לתפירה נלקחו מהחבלים שנקשרו ליתדות האוהל. אני עצמי נזקקתי בדחיפות לבגד חדש: חודשי הריוני התקדמו ואיתם גדלה הבטן., אי לכך נזקקתי לבגד רחב מזה שאיתו הגעתי לקפריסין.
שלושה שבועות לאחר כליאתנו בקפריסין פשטה שמועה שעיתונאים עומדים בשער המחנה והבריטים מונעים בעדם להיכנס פנימה. מיד התארגנו כמצעד הפגנה המוני ויצאנו בדרכנו לשער, כשבראש התהלוכה נישא דגל כחול לבן.
כשהתקרבנו לשער הראשון ירו החיילים האנגליים יריות אזהרה מעל ראשינו. המעפילים לא עצרו והחיילים הנמיכו את נשקם. רק כשנשמעה הפקודה בעברית: "חברה, עיצרו!" נעמדנו כולנו והמתנו. בעקבות ההפגנה אפשרו לעיתונאים ולמעפילים להתקרב לגדר ולדבר חופשי. רבים מהאנשים מסרו לעיתונאים הישראלים פתקים לבני משפחותיהם בארץ בדרך זו נודע למשפחת פרופ' סוקניק על הימצאותי במחנה קפריסין ונוצר הקשר.
במהלך ההפגנה העבירו לי תינוק ואמרו לי לגשת לעיתונאית דוברת אנגלית כדי שתראיין אותי. החזקתי את התינוק על ידייי וניגשתי לגדר: "תראו נגד מי נלחמת ממשלת בריטניה". הרמתי את התינוק מול עיני העיתונאית. התינוק נגע ללבה של הגברת והיא התעניינה מתי נולד. "באונייה", עניתי בלי היסוס. למזלי היא הבינה בתינוקות כמוני שכן לתינוק מלאו כמה חודשים ולא נראה כלל וכלל כרך שזה עתה נולד. היא שאלה מה היו התנאים בספינת המעפילים ואת התשובה הזו לא התקשיתי לענות, אבל כששאלה למין התינוק אמרתי שזו בת וצעדתי אחורנית מחשש שתציע לחתל אותו.
לאחר סערת הרוחות שעורר ביקור העיתונאים חזרנו לחיי שיגרה. מהארץ בא אלינו שלושה שליחים: חברת קיבוץ מהעמק, בחור "מבוגר" כבן עשרים וחמש ונער צנום בשם עוזי. השתדלנו להעסיק את בני הנוער וללמדם עברית. לקראת ליל שבת הכנו קבלת שבת שכללה שירים, הצגה וכיו"ב. בקיבוץ שלנו הייתי אחראית לפעילות התרבותית ובנוסף הוטל עלי תפקיד נכבד: לחלק את תוספת המזון לנשים ההרות, תוספת שכללה מלפפונים ועגבניות. בתחילה מדדתי את הירקות וחילקתי פלח לכל אחת. באחד הימים ראה אותי השליח המבוגר עוסקת במלאכת החלוקה והתעניין במעשיי: "מדוע אינך מכינה סלט?" עניתי שאין לנו חסה כי "סלט" בליטא נקראו עלי החסה.. הבחור לקח סכין, חתך את הירקות ערבב ותיבל מלוא הקערה. וכך למדתי להכין סלט להנאת כל הנשים ההרות שאכלו בתיאבון מהסלט הצבעוני במקום ירקות חתוכים לפלחים.
נובמבר 1946. כבר חיינו בשיגרה ידועה כשלושה חודשים, כשבשורה מרעישה עברה במחנה: הגיעה משלחת של הסוכנות היהודית להכין את רשימת העולים הראשונים. נאמר כי בהתאם להסכם עם האנגלים תחולק מכסה מסוימת של סרטיפיקטים בין העולים העצורים בארץ בעתלית ובין המעפילים העצורים במחנות בקפריסין. בראש המשלחת עמד גיורא יוספטל, לימים שר העבודה במדינת ישראל.
מתכננים את סדר העלייה לישראל
סדר העלייה נקבע על ידי הסוכנות על פי הקריטריונים הבאים: ראשונות תעלינה נשים הרות, אחריהן מעפילים חולים, הבאים בתור על פי איחוד משפחות ולבסוף כל היתר.
כשנודע לברוך על הצעת הסוכנות היהודית הוא התנגד בכל תוקף: "לא בא בחשבון. סדר העלייה לארץ יהיה אך ורק על פי סדר הגעתן של האוניות לקפריסין". הוא נימק זאת בכך ש"אם יוודע במחנות העקורים על הקדמת תורן של נשים הרות יגרום הדבר לדמורליזציה גמורה שכן כל בחורה תזדרז להרות כדי להקדים את תורה. אשר לחולים – אישורם ייקבע על ידי רופא המחנה, ואיחוד משפחות לא בא בחשבון, חיכו כל כך הרבה זמן – יחכו עוד קצת". "אתם לא רשאים" טען כלפי הפקידים בארץ, "ליצור מצב שבחורים צעירים לא יוכלו לחשב מתי יגיע תורם לעלייה, כי הם תמיד יהיו תלויים במספר הנשים ההרות שתגענה ממחנות העקורים. נשים בהריון תצאנה ראשונות באונייה שתור אנשיה הגיע לעלות כיוון שגם תינוק בן יומו חייב בסרטיפיקט.
טיעונו ההגיוני של ברוך לא התקבל על דעת אנשי הסוכנות. קולות המתדיינים במזכירות המחנה התגברו והרוחות התלהטו, אך ברוך לא ויתר: "סדר העלייה יהיה כפי שאני דורש או אף אחד לא יזוז מפה" שלושה ימים ושלושה לילות התארכו הדיונים אבל מי שהכיר את ברוך ידע שלא הוא יוותר במלחמה על עניין צודק. לבסוף, קיבלו הארץ ישראלים את דרישות אנשי המחנה בראשותו של ברוך. "אני יודע שמה שהוחלט היום יקבע את גורל העולים עד שאחרון האנשים יעלה, וזאת ייעשה על פי ההחלטה שהתקבלה עכשיו ועל פי סדר הגעת אוניות הגירוש לקפריסין".
כמובן שאז לא ידענו שתוך פחות משנתיים נזכה למדינה עצמאית ולעלייה חופשית שלא תהיה תלויה בגורמים חיצוניים.
בשלישי בדצמבר 1946 דרכו רגלינו על אדמת הארץ הנכספת. עם הגעתם לארץ, הצטרפו הוריי לקיבוץ "להבות הבשן" שיש אז בכרכור בהמתנה עד עלייתם להתיישבות קבע בגליל העליון.
–