אריה צבי בלוך
( סבא רבא של אבי )
אריה בלוך נולד בעיר קובנה, ליטא, בערך בשנת 1880.
היה נשוי לינטה, אשר נולדה בערך בשנת 1885 ולהם היו 5 ילדים – חיה, שרה, יהודית, נחמיה (סבו של אבי) ומרים .
שרה, יהודית וסבו של אבי נחמיה עלו לארץ בערך בשנת 1930. חיה נסעה לדרום אפריקה באותה השנה; מרים, שהייתה הילדה הקטנה, נשארה בליטא עם הוריה – אריה וינטה.
אריה היה בן למשפחה מוכרת וידועה, עליה נמנו הבעש"ט (הבעל שם טוב), מייסד תנועת החסידות, והסופר אברהם מאפו, מהוגי הציונות וכותב הרומן העברי הראשון.
אריה היה במקצועו חקלאי שעיבד פרדסים ומוכר תוצרת חקלאית.
עם הכיבוש הנאצי של ליטא הועברו לגטו קובנה אריה, אשתו ינטה והילדה מרים.
כחלק מ"הפתרון הסופי" של הנאצים הוחלט לחסל את הגטו. באחד הפינויים הראשונים (האקציה הגדולה הראשונה) באוקטובר 1942 אספו את הגברים כדי שיחפרו בור ענק, שם יוכלו להרוג את הנשים והילדים. אריה, שהיה גבר חזק וגבוה, נשלח גם- הוא לחפור, אך הוא התנגד לעזוב את ינטה ומרים. במאבק עם הנאצים הוא הצליח לפצוע (בחלק מהסיפורים אומרים שהוא אף הצליח להרוג) את אחד החיילים הגרמנים, ואז הגרמנים רצחו אותו בו- במקום. ינטה ורבקה נרצחו בבור. את מה שקרה להם סיפר בן הדוד של סבו של אבי שהיה עד לאירועים.
חיי היהודים בגטו קובנה:
גטו קובנה שכן בעיר קובנה שבליטא , ברובע ויליאמפולה שכונה בפי היהודים סלובודקה . סלובודקה ממוקמת מחוץ למרכז העיר, מעבר לנהר, ולאורך הדורות השתקעו בה יהודים בתקופות שנאסר עליהם להתגורר בתחומי העיר עצמה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקובנה, כולל סלובודקה, כ-35,000 יהודים (כרבע האוכלוסייה הכוללת).
ב-8 ביולי 1941 ציוו השלטונות הגרמניים על העברת היהודים לגטו בפרבר סלובודקה, עד ה-15 באוגוסט. לגטו, שכונה רשמית "גטו ויליאמפולה" נכנסו כ-30,000 יהודים, לאחר שכ-6000 יהודים מתושבי קובנה נרצחו בחודשים יוני - אוגוסט 1941.. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. לאחר מכן הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה עבדו רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה.
בגטו היו שני חלקים, "גטו גדול" ו"גטו קטן", וחיבר ביניהם גשר להולכי רגל. הדרך הראשית שעברה מתחת לגשר לא נכללה בתחומי הגטו.
בתי מלאכה גדולים שהוקמו בגטו בינואר 1942 עבדו בעיקר בשירות הצבא הגרמני, ובין היתר היו בהם מתפרות, סנדלרייה, מסגרייה ונגרייה. מדיניות השעבוד והיצרנות שהכתיבו הגרמנים חייבה את האלטסטנרט (היודנרט בקובנה) לדאוג גם לתעסוקתם של אמנים. בגטו הוקמה אפוא סדנה לעבודות גרפיקה, ומוזיקאים גויסו לשירות הסדר היהודי, נוסף על נגינתם בתזמורת הגטו שהופיעה בקונצרטים לפני תושבי הגטו.
במהלך התקופה השקטה בוצעו על ידי הגרמנים שתי הגליות של תושבים למחנות עבודה בריגה. כמו כן בוצעה אקציית הספרים - פעולה של החרמת כל הספרים וכתבי העת שהיו ברשות תושבי הגטו בסוף פברואר 1942.
ב-27 בפברואר 1942 הצטוו יהודי הגטו למסור את כל הספרים שברשותם. כמה יודעי עברית מיינו כ-100,000 ספרים; היקרים שבהם נשלחו לגרמניה, והיתר – למפעלים למִחזור נייר.
צו שפורסם ב-7 במאי 1942 אסר על הנשים היהודיות בגטו ללדת וקבע עונש מוות על הפרת האיסור; נשים הרות הצטוו להפסיק את הריונותיהן, ורופאי הגטו נאלצו לבצע מאות הפסקות הריון.
ב-21 ביוני 1943, פקד היינריך הימלר, ראש הגסטפו והאיש השני בחשיבותו ברייך השלישי, להנהיג בגטאות משטר של מחנות ריכוז. כתוצאה מכך הפך גטו קובנה, בפיקודו של קצין האס אס וילהלם גקה, למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. ב-26 באוקטובר העבירו 2,800 יהודים מקובנה למחנות עבודה באסטוניה. רובם מתו שם. הקשישים והילדים נשלחו לאושוויץ. בסוף נובמבר הוכרז הגטו רשמית "מחנה ריכוז". כ-4,000 יהודים הועברו למחנות בפרברי העיר, שם הופרדו בני המשפחות זה מזה.
עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים.
בתום המלחמה נותרו בחיים רק כשמונה אחוז מהאוכלוסייה היהודית, שהם אלפיים בני אדם בסך הכל.
בגטו קובנה היו חיי פנים תוססים - חיי חברה ותרבות, מוזיקה, חיי דת, בתי ספר ופעילות פוליטית.
בגטו קובנה הייתה פעילות מחתרתית ענפה ומוצלחת. בין ארגוני המחתרת היו "ארגון ברית ציון", שחבריו התמסרו בעיקר לפעילות חינוך ותרבות ופרסמו ביטאון שנקרא "הניצוץ", ותנועת המחתרת הקומוניסטית - "הארגון האנטי-פשיסטי הלוחם", שבראשה עמד הסופר חיים ילין. מאחר שתנאי הגטו לא אפשרו התנגדות מזוינת, התמקדה הפעילות המחתרתית בהוצאת לוחמים חמושים ומאומנים שהצטרפו לקבוצות פרטיזנים ביערות רודניקי ליד וילנה . כ-350 יהודים הצליחו להימלט, בתמיכה וסיוע של מועצת הזקנים והמשטרה היהודית בגטו.
ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. פלוגות של אנשי גסטפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, הכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.
הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.
לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו הגיעו ידיעות מוקדמות על האקציה הצפויה, מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. הידיעות קראו להם להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו, בהם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.
מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.
החל מסתיו 1943 הוכרז הגטו כמחנה ריכוז, בשם KZ KAUEN ועבר לאחריות ה-SS . ב-27 באוקטובר 1943, שולחו 2700 מתושבי הגטו למחנה עבודה באסטוניה. הילדים והזקנים ביניהם שולחו כנראה לאושוויץ. הנותרים ניסו להכין מקומות מסתור שכונו "מלינות". ב-8 ביולי 1944, עם התקרב הצבא האדום לעיר, פונה הגטו. במהלך הפינוי ניסו רבים להסתתר, אך כמעט כולם התגלו. 2000 תושבים נשרפו או נורו בידי הגרמנים. המפונים נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, הגברים לדכאו, והנשים לשטוטהוף, שם נרצחו עוד 2500 מיהודי קובנה. ב-1 באוגוסט 1944 שוחררה קובנה בידי הצבא האדום. רק 500 יהודים נותרו בחיים.
אבי נקרא על שמו.
–