קהילה

פרויקט הנצחה דנציג, פולין
ראם כהן
י"א 5 דנציג לפני המלחמה
דנציג (גדנסק) היא עיר לחופי הים הבלטי, שבין שתי מלחמות העולם. עיר זו, שאמנם נכללה התחום המכס של פולין וזכתה לשימוש בנמל דנציג, זכתה למעמד מדיני מיוחד בזכות "חוזה ורסאי" שניתק אותה מגרמניה, הייתה ל"עיר חופשית" וזכתה לעצמאות יחסית עם סנאט משלה ממש עוד לתוך ימי המלחמה. 
אוכלוסיית העיר כללה רוב גרמני, 12% פולנים וכ- 3% יהודים. שתי קהילות שלא זכו לזכויות מהרשויות הגרמניות.
מאחר ורוב התושבים היו גרמנים שרצו להיות חלק מגרמניה, ימיה של ה"עיר החופשית" היו מלאים בחיכוכים רבים עם פולין, שתרמו להחרפת היחסים בין גרמניה לפולין, וישמשו כאחת העילות של הנאצים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. (תביעת גרמניה לסיפוח דנציג וה"פרוזדור הפולני", הציתה את מלחמת העולם השנייה). 
לפני המלחמה, הנאצים לא היו עקביים בניהול המדיניות שלהם. מצד אחד, הראו התחשבות בגורמי חוץ, והיו מאופקים כלפי היהודים, מצד שני, הראו כוונות לנישול היהודים מעמדותיהם.  בשנות ה- 20 בדנציג עוד שלטה קואליציה של מפלגות המרכז והימין, אך בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה בינואר 1933 , ניצחו הנאצים גם בבחירות לפרלמנט בדנציג במאי 1933, וזכו ביותר מ- 50 אחוז מהקולות.
אז התרחשה התקרית האנטי-יהודית הראשונה: רופאים, עורכי דין, שחקני תיאטרון, סטודנטים ועובדים יהודים נרדפו ופוטרו מעבודותיהם.
אמנם עוד לפני המלחמה החל להידרדר מצבם של היהודים בדנציג כשכבר בשנות ה- 20 קיצץ הסנאט בזכויות היהודים: גירש יהודים, פגע בפעילותם הכלכלית, מנע התאזרחותם, והפלה אותם לרעה. אך למרות ההבטחות לשמור על שוויונם האזרחי של היהודים ולעצור תעמולות נגדם, זה לא התקיים.
כאמור בבחירות מאי 1933 להנהלת העיר ניצחו הנאצים עם יותר מ 50% מהקולות, ואיש המפלגה השמרנית הנוצרית, הרמן ראושנינג, היה לראש הסנאט. ראושנינג התנגד למדיניות רדיפת היהודים מסיבות כלכליות. ראושנינג הציב סדר יום חדש עם משימה ברורה לשקם ולשפר את מצבה הכספי והכלכלי של העיר. הוא הבין היטב ששיתוף מלא של היהודים במשימה יקל על ביצועה, ולכן התאמץ להרגיע את חששותיהם. למרות זאת התנועה הנאצית המשיכה בתעמולה אנטישמית.
בנובמבר 1934 פוטר ראושנינג ובמקומו מונה הנאצי הוותיק ארתור גרייזר.
בשנת 1935 החריף המאבק הפוליטי בדנציג. האופוזיציה האשימה את השלטון הנאצי בשחיתות וחוסר יעילות אשר גברו והלכו והשלטון נכשל בהגנה על עצמו בשיטות הרייך.
 
מי שיזם את המאבק היה ראש האופוזיציה ד"ר קמניצר, סנאטור יהודי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אשר פנה לחבר הלאומים עם תזכיר המפרט תלונות שונות לרבות הטענה כי מ 1933 גברה האפליה כלפי דורשי עבודה יהודים מצד מוסדות העיר וגורמים אחרים.
בנוסף, במסגרת המאבק נקטה הקהילה הליכים משפטיים (מאחר ובתי-המשפט עדיין היו עצמאיים) אשר חלקם הוכרעו לטובת היהודים. אך עם הזמן מצבם הלך והחמיר כאשר שחיטה כשרה נאסרה, בעלי עסקים יהודיים נדרשו לסמן את שמם בצורה בולטת כדי להקל על מימוש החרם האנטי-יהודי ומעשי האלימות של אנטישמים התרבו. כתובות אנטישמיות על קירות בתי עסק יהודיים בדנציג 1935 כל זאת בתקופה שטרם חוקקו חוקי נירנברג, והיהודים עדיין עסקו במקצועות כמו רפואה, עריכת-דין והוראה. אפילו בשנת 1937 עדיין נותרו בדנציג סוחרים יהודים שהחזיקו בעמדות מפתח בסחר הבין-לאומי, והשפעתם על הכלכלה המקומית הייתה ניכרת.
בספטמבר 1937 הוחרף המאבק ביהודים נוכח נהירה מתמשכת של פליטים יהודים מן המזרח. הופרדו עמדות ליהודים בשוק. מהומות אנטי יהודיות התעצמו. חנויות ובתים יהודים הושחתו. והגישה למרחצאות ציבוריים הוגבלה. יהודים מהגרים מפולין לא יכלו ליהנות מזכויות כלשהן דבר שהיווה הפרה בוטה של ההסכם בין פולין ובין דנציג. באוקטובר 1937 פתחו הנאצים בתעמולה נמרצת, שהמיטה הרס כלכלי על יהודי דנציג. קוימו ניסיונות לדחות את הצעדים האנטי-יהודיים ואף הושגה הסכמתו של היטלר לדחות את יישום חוקי נירנברג בדנציג משיקולי מדיניות חוץ. אך כעבור חודש בלבד, התחולל בעיר פוגרום שבו נפגעו בעיקר חנוונים וסוחרים יהודים, וניזוקו דירות של יהודים. נציב חבר הלאומים כינה את רדיפות היהודים בידי הנאצים "חרפת המאה ה-20" ומחה על כל מעשה אנטישמי בפני הסנאט של דנציג. כולל דיווח מדויק על מעשי האלימות ונזקים שנגרמו ליהודים, בתוספת הערות בוטות. הנאצים מצידם פרסמו גילוי-דעת ובו הגדירו את האלימות כ"מזיקה מבחינה מדינית", והכחישו כל קשר לניפוץ חלונות ראווה בחנויות היהודים. מחאות הנציב הועילו מעט ומספר בוזזים נעצרו. העיתונות היהודית בעולם דיווחה בהבלטה על הפוגרום ועל מה שהתרחש לאחריו.
הישגי הנאצים בזירה הבין-לאומית, ובעיקר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, והפעילות הדיפלומטית לפני חתימת הסכם מינכן, עודדו את מנהיגי הנאצים בדנציג לנסות להחיל את חוקי הגזע הנאצים (חוקי נירנברג) גם על יהודי דנציג.
תהליך ההשתלטות על ארגונים יהודיים החל ב- 1938, נאסרו על יהודים תיאטראות, בתי קולנוע ומלונות, וההגבלה במרחצאות הציבוריים החריפה. הסנאט, מצדו אסר על יהודים את מקצועות הרפואה, עריכת דין ונוטריונים. גזירות ההפליה לא אפשרו ליהודים לעבוד במשרדי העירייה בדנציג, ונאסר עליהם להחזיק נשק.
החוק לשמירה על טוהר הדם הגרמני והכבוד הגרמני' נכנס לתוקף בדנציג
ב- 21 בספטמבר 1938.
ב 1938, בוטלו רישיונות העבודה של רופאים יהודים שלמדו בגרמניה ומכיוון שכל הרופאים היהודים בדנציג, להוציא אחד, היו בוגרי אוניברסיטאות גרמניות, פירוש הגזרה היה שכולם הפסיקו לעבוד. המחאה בחבר העמים לא הועילה הפעם.

ב-13.12.1938 חודש לאחר אירועי "ליל-הבדולח" ברחבי גרמניה, חשו פעילי הנאצים החמצה של ביטוי הפטריוטיזם וקיימו "ליל-בדולח" משלהם, באותה דייקנות וקנאות שאפיינה אותם. במהלך הפרעות ניזוקו קשה חנויות של יהודים, בבית-הספר היהודי ובבתי-הכנסת נופצו השמשות, ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. הנציב שוב מחה, אך לשווא.                  פרעות במהלך המלחמה בדנציג בינואר 1939 הורה הסנאט לגרש את כל יהודי דנציג, וכבר באותו חודש החל הגירוש. ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין ועוד באותו יום כבשו את דנציג. כיבושה המהיר של העיר התאפשר בזכות העובדה שכבר משנות ה-20 המאוחרות הלכה וגברה השפעת הנאצים במוסדות העיר כשבשנות ה-30 כבר השתלטו בהדרגה על כל המוסדות. מאחר ובשנת 1937 הצליחו הנאצים לתקן את חוקת העיר כרצונם, מבלי שבאה התנגדות ממשלת פולין וחבר הלאומים, למעשה נסללה הדרך להשתלטות מלאה של הנאצים על העיר עוד לפני שבכלל פרצה מלחמת העולם השנייה.
                                                                                                                                                                                                                        הצבא הנאצי מתקבל בדנציג. הקהילה היהודית עד המלחמה
משנת 1933 ועד 1937 מספר גדול של יהודים עזב את דנציג לבריטניה, לארצות הברית, לדרום אפריקה ולפלסטין. בעקבות קשיים כלכליים, הקהילה נאלצה למכור לסנאט חלקות אדמה שהיו בהם בתי כנסת ובתי קברות. מצד שני, לקהילה היהודית הותר למכור או לקחת נכסים ניידים מתוך דנציג, ולבית הקברות הוענקה חסינות עד שנת 1948.
מאידך פליטים יהודים מרוסיה ומהגרים מפולין באו והשתקעו בה. היהודים שהגיעו השתלבו מהר בכלכלה המקומית ועד שנת 1935 אף מילאו תפקידי ציבור חשובים בתחומי המשפט, הפוליטיקה והתרבות.
כמו למשל המשפטן היהודי פליקס פביאן, שלקח חל בניסוח חוקת העיר.
או פעילותו הכלכלית של  ד"ר קורט נברצקי, מייסד חברה כלכלית גדולה לתובלה ימית, שהכניסה לנמל דנציג רווחים נאים ואף מונה כקונסול לענייני המסחר של העיר. יהודים נוספים נשאו משרות מיניסטריאליות.
הסנאטור יבלובסקי, בעל מפעלים לעיבוד עצים, ליברל בהשקפותיו, היה מקובל בחוגים הפוליטיים של דנציג וקיים פעילות מיניסטריאלית גם אחרי שנת 1933, כשבסנאט של דנציג כבר שלטה קואליציה לאומנית ימנית.
סנאטור יהודי אחר, המשפטן ד"ר קמניצר, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני ונפצע קשה. הוא כאמור מילא תפקידים בתחום הכלכלה וייצוג המשק העירוני בפני גורמי חוץ, ואף השיג למען המגזר המסחרי הלוואות נוחות והישגים חשובים אחרים. הישגו העיקרי של ד"ר קמניצר היה ביטול פיצויי המלחמה שהטילו על דנציג בעלות-הברית בשל היותה בעבר חלק מקיסרות גרמניה.

במקביל לאירועים הללו, הקהילה היהודית כבר החלה לפעול ביתר שאת ליצירה ומיסוד קשר עם ארץ ישראל מתוך כוונה לעודד יהודית לעלות ארצה.
כבר בשנים הראשונות לקיומה של דנציג כעיר חופשית, דהיינו לפני 1933, פיתחו תנועות הנוער הציוניות פעילות ערה וערכו מבצעי התרמה לגיוס כספים למטרות ציוניות. לקראת הקונגרס הציוני הי"ח, שהתקיים בשנת 1933, ביקרו בדנציג דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי.
כאמור, רוב תנועות הנוער בדנציג היו ציוניות, אך היו גם תנועות פחות ציוניות היו מחוברות ללאומיות הגרמנית. כמו תנועת הנוער "קאמראדן" (חברים), או  "הברית היהודית הצעירה", בנוסף פעלו בדנציג תנועות נוספות כמו "השומר הצעיר", "בלאו-וייס", "יהודה הצעיר" ו"החלוץ". ותנועת בית"ר הרוויזיוניסטית.
הפעילות הציונית בדנציג התגברה בשנות ה 30 מכמה סיבות. תנועות אלו הגבירו את פעילותן, ההרכב הדמוגרפי של הקהילה, החל להשתנות עם בואם של יהודים חדשים מקהילות קטנות בסביבה ומפולין, התגברות ההסתה האנטישמית וריבוי מעשי ההתנכלות ליהודים גם השפיעו על כך. אלו הביאו למאבקים וחוסר שיתוף פעולה בתוך הקהילה עצמה, דווקא בימים שבהם נזקקו היהודים לליכוד כל הכוחות במאבקם נגד הנאצים. עם עליית הנאצים חלו שינויים בחיי הקהילה היהודית בדנציג. תנועת הנוער הנאצית "היטלריוגנד" יזמה פעולות נגד הילדים ובני הנוער היהודים, עד שהקהילה נאלצה להקים למענם בית-ספר נפרד. מנהיגי הקהילה דרשו שהסנאט ישתתף בהחזקת המוסד, דבר שהתקבל בתחילה בהבנה בתקופתו של ראושנינג מאחר וזה פטר את הסנאט מן החובה להגן על תלמידים ומורים יהודים מפני ה"ההיטלריוגנד". עד 1937 עוד נשלחו ילדים יהודיים לבתי-ספר פולניים וגרמניים, אבל מאז ואילך למדו כל היהודים בבית-הספר היהודי.
ועד הקהילה ניסה להקל על מצוקת יהודי העיר, שעמדו בפני נישול מרכושם ומעבודתם. לכן הוקמו שלושה ארגונים מקצועיים יהודיים: בעלי מלאכה וסוחרים, בעלי מקצועות חופשיים ולעובדים אחרים - שטיפלו בעיקר בהשגת מקומות עבודה לנזקקים לכך. מטרתם הייתה להכין את יהודי הקהילה לעלייה לארץ ישראל ולמרות הקשיים שהערים המנדט הבריטי בארץ הצליחו רבים מיהודי דנציג להגר לישראל או לארצות אחרות. ועד הקהילה אף השיג הסכם עם הסנאט שידאג להפסקת הטרור ויקל במתן דרכונים, ובתמורה היהודים יכריזו על נכונותם לעזוב את העיר.
הכרזה זו ניתנה ב-17.12.1938, מס' ימים לאחר "ליל-הבדולח" בדנציג.
בשנת 1937 עדיין חיו בדנציג כ-12,000 יהודים, אבל ב-19.7.1939 ירד מספרם ל-1,700.

באוגוסט 1939 הוגבלה ההגירה מדנציג, והסנאט סירב לאפשר ליהודים לקחת כספים מחשבונותיהם המוקפאים דבר שסיכן את יציאת בעלי רישיונות ההגירה, בהם ילדים ונערים שקיבלו היתרי כניסה לאנגליה.
מצבם הכלכלי של 1,700 היהודים שנותרו בדנציג בקיץ 1939 הלך ורע, וכמחציתם חיו על כספי סיוע מן הג'וינט, היתר מכרו חפצים שונים או חיו מהקצבות האפוטרופוס על הרכוש היהודי. בקיץ 1939 נשלחו ספרי התורה ותשמישי הקדושה לניו יורק והופקדו למשמרת במוזיאון התיאולוגי היהודי.
ב- 15 באפריל 1939, ביום שבת, ראש הקהילה, דר' קורט יציג, ניהל את הטקס האחרון. הנאצים החלו להרוס את בית הכנסת במאי.
שלט אנטישמי המברך את הרס בית הכנסת הגדול המתוכנן במאי 1939 ב-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה, היו בדנציג 1,666 יהודים, מהם 716 בעלי אזרחות של העיר. רבים מהם קשישים. דנציג סופחה לרייך. נבנו בה גטאות בשביל מעט היהודים שנותרו בעיר. היהודים שנשארו שם סומנו על מצחם בסימן אדום. 
ב- 1940, לאחר שחלק מהיהודים הצליחו לברוח בעלייה בלתי חוקית לישראל, הוקם גטו בשביל כ- 600 היהודים שנותרו בדנציג. השאר הועברו למחנה ריכוז שטוטהוף. אחרי שהגטו הזה פורק, בסוף פברואר 1941 גורשו ונשלחו היהודים מדנציג למחנות הריכוז טרזיינשטאט ואושוויץ. רק כ- 20 יהודים מדנציג שרדו את השואה.