EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
גיטה סלפק שכטר
1918-1999
יוצר הדף: שי בוגומילסקי קשר לדף: קרוב משפחה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

גיטה סלפק נולדה ב- 1918\10\18 בעיירה סביסלוץ שבמזרח פולין.

להוריה קראו ליבע (אהובה ביידיש) וקלמן. היו לה שלושה אחים. לאחיה הבכור קראו ליבל סלפק (אריה ביידיש). הוא היה נשוי לבילקה זלצמן והייתה להם בת בשם רבקה. לשתי אחיותיה הקטנות קראו רייזל ורחל. הן לא היו נשואות.  גיטה הייתה נשואה לאדם בשם בוריס והיה להם תינוק כבן שנה (שמו אינו ידוע).                                                                                        

גיטה ומשפחתה עבדו אצל האבא בתחנת קמח ומפעל לניסור עצים. הם התגוררו ליד ההורים, התפרנסו, וחיו ברווחה.

בשנת 1939- תחילת מלחמת העולם השנייה, מכיוון שעיירת מגוריהם הייתה קרובה לגבול עם ברית המועצות, הרוסים הם אלו שפלשו לעיירה. הם היו נכנסים לעיירה בלילות, מחרימים רכוש ומציקים ליהודים.   עקב ההצקות, החליטו גיטה ובעלה לעבור יחד עם ילדם לעיר וילנה בליטא. (משפחת בעלה התגוררה שם).

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את מזרח פולין וכן את העיר וילנה. מאז החלו הפורענויות בעיר, האיסורים וההצקות. בשלב מסויים החליטו לרכז את כל יהודי העיר לגטו. החיים בגטו היו קשים מאוד: קור, מחלות, מחסור בביגוד ובתרופות. בקושי היה להם אוכל: קערת מרק ופרוסת לחם ביום. הם ירדו במשקל וחלו במחלות, והעבודה הפיסית הייתה קשה ביותר. גיטה עבדה בגן ירק.

גיטה, בוריס בעלה וילדם הצליחו לברוח מגטו וילנה, הם שיחדו מישהו שהבריח אותם והוביל אותם לאושמיאנה- עיירה קטנה סמוכה לוילנה. לאחר כמה זמן הם  הוכנסו לגטו אושמיאנה. הם חיו שם בצפיפות – שתי משפחות בחדר, עבדו קשה ובקושי והשיגו אוכל. הם מכרו את מעט הבגדים שנותרו להם כדי לקנות מעט תפו"א וקמח. באושמיאנה הם חיו במשך שנה וחצי.

בשנת 1943 החליטו הגרמנים לחסל את גטו אושמיאנה. ליהודים ניתנה בחירה אם לעבור לגטו קובנה או לגטו וילנה. גיטה ומשפחה בחרו לעבור לגטו וילנה, משום שהם כבר גרו שם בעבר.

בוילנה התנאים היו אף יותר קשים מבשהות הראשונה. גיטה עבדה שם בשדה התעופה פרובנק.                                                                              
   יום אחד הוציאו אותם מהגטו והובילו אותם בקרונות משא כמו חיות. אמרו להם שלוקחים אותם למחנה עבודה. הם הגיעו למחנה בשם "ויוארא". במחנה זה פרצה מגפת הטיפוס, וגיטה ומשפחתה היו בין החולים. גיטה הצליחה להתגבר על המחלה, אך בעלה ובנה לא הצליחו והם נשלחו לרכבת למקום בלתי ידוע יחד עם שאר החולים. מאז גיטה לא ראתה אותם. נסיבות מותם לא ידועות.                                                                                    
  בשנת 1944 הגרמנים החלו לספוג מפלות, דבר שהיווה את אחת הסיבות לחיסולם של מחנות רבים. במהלך תקופה זו, הועברה גיטה בין כמה מחנות ועבדה בעבודות פרך קשות כגון ניקוי מסילות, סחיבת בטון וכו'...

בפברואר 1944, גיטה נלקחה באוניה לעיר דנציג שבגרמניה. בדנציג הובילו אותם למחנה ריכוז גדול בשם שטוטהוף. מחנה זה היה הקשה והאכזרי ביותר עבור גיטה. לא עבדו שם – רק עינו אותם. התקיימו סלקציות ומי שהיה חולה או חלש נשלח למשרפות. גיטה שהייתה חזקה- נשלחה למחנה בשם רוסשין הקרוב לדנציג שם היא סבלה מתנאי מגורים קשים ועבודה פיזית קשה. גיטה עבדה כמחליפת אדני מסילת ברזל. לא רחוק משם נמצא מחנה שבויים בריטיים אשר קיבלו חבילות מ"הצלב האדום". השבויים היו מבריחים ליהודים בגטו מעט אוכל.

בפברואר 1945, נחלו הגרמנים הרבה מפלות ולכן גבולות המדינות השתנו בכל פעם. לכן, גיטה יחד עם עוד אנשים מהמחנה נאלצו לנדוד כל יום מכפר לכפר. במהלך היום הם היו מוכרחים ללכת ללא עצירות, בלילה הם היו מגיעים לכפר וישנים בו, בבוקר למחרת שוב מתחילים לצעוד לכפר הבא. כך היה למשך שבועיים.

ב- 1945\3\10 הם לפתע ראו כי כל החיילים הגרמנים נעלמו, וכל האזור התמלא בטנקים רוסיים. הם הבינו שהגרמנים הפסידו במלחמה. הם הלכו לכפר באזור וקיבלו שם אוכל ושתייה.

לאחר סיום המלחמה, רצתה גיטה לחזור לסביסלוץ אך היא לא יכלה מכיוון שהאזור היה שייך לברית המועצות. לכן היא נסעה לוורשה שם עבדה במעון ילדים יהודי ושם התאוששה מהמלחמה. היא עבדה במעון עד אוגוסט 1946.      גיטה ביררה לגבי מה עלה בגורל משפחתה. התשובה שקיבלה היא שאת הוריה הרגו בחורשת וישווניק ואת אחיה ואחיותיה שלחו לטרבלינקה או לאושוויץ.     בוורשה היא הכירה את בעלה השני- חיים שכטר.

לאחר שהייה בגרמניה, החליטה גיטה כי היא לא יכולה להמשיך לגור שם. המקום הזכיר לה את ההרס והאובדן שחוותה ולכן החליטה לעלות ארצה יחד עם בעלה.

הם נדדו ממקום למקום עד שהגיעו למרסיי שבצרפת ומשם הם עלו על אונייה לארץ ישראל. הם הגיעו לארץ ב- 1948.                                                
 גיטה ובעלה חיו ברמת גן. היא עבדה כמנהלת חשבונות בבית חרושת לממתקים בשם "מגדן" בדרום ת"א. בעלה חיים עבד בתעשייה הצבאית, ואח"כ הוא עבד בחברה שמכרה קמח למאפיות. לאחר מספר שנים פתח קונדיטוריה משלו.

נולדה להם ילדה והם קראו לה בשם אהובה- על שם סבתה, ליבע, שנספתה בשואה. כאשר הייתה אהובה בת 14 הם התגרשו. גיטה המשיכה לחיות רוב השנים ברמת גן ורק תקופה קצרה חיה בהוד השרון.

גיטה נהגה לספר לביתה סיפורים ספציפיים מהשואה, אך היא מעולם לא סיפרה לה את כל הסיפור. את שם התינוק שהיה לה היא לעולם לא הזכירה. את הסיפור המלא למדה בתה אהובה מהספר "יזכור- קהילת סויצלוץ", ספר שהוציאו ניצולי העיירה ובו הם מספרים את סיפוריהם. סיפורה של גיטה מופיע בספר כחלק ממכתב שהיא למעשה כתבה לידיד מהעיירה שהגיע לארה"ב.

גיטה נפטרה ב- 1999\10\ 18 בכפר סבא כאשר היא אם לבת וסבתא לשני נכדים. 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text