תיאודור רייזלר נולד ב 1933 בגלזנקירכן שבגרמניה. במהלך חייו התגורר בעירו, הועבר לגיטו ריגה בליטא, לאחר לגיטו Kowno (Kauen), לאחר בגיטו לאחר למחנה בדנציג ובשנת 1944 הועבר לאושוויץ, שם מצא את מותו. לפי התמונה ניתן ושולח מ Gelsenkirchen,Gelsenkirchenלראות כי הוא היה ילד יפה תואר.
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/91/Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg/250px-Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg"e;)
יהודי גרמניה הנאצית היו הקהילה הראשונה אשר סבלה תחת מדיניות הגזע הנאצית. המדיניות הנאצית נגד יהדות גרמניה נשאה אופי הדרגתי, ויש הטוענים כי פן זה היה חלק מתוכנית מכוונת. לעומתם, יש הטוענים כי ההדרגתיות משקפת התפתחויות של מערכת השלטון הנאציונל-סוציאליסטית.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. מזמן עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה רוב היהודים שגרו בה ועברו לארצות הברית, אמריקה הדרומית, ארץ ישראל ובריטניה. יהודים מצאו מקלט בארצות השונות. בסוף שנות ה-30 גבר זרם המבקשים לעזוב, ובעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית החמירה. מדינות העולם השונות הסכימו לקלוט רבים מהפליטים, אך לא הגדילו בדרך כלל את מכסות ההגירה מעבר למכסות שקבעו. בריטניה הסכימה להתיר לילדים יהודים מגרמניה עד גיל 17 להגר לתחומה במבצע הקינדרטרנספורט.
בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, נקלטו במדינות שונות בעולם כ-400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית (כולל אוסטריה). רוב היהודים שלא יצאו בזמן משטחי גרמניה הנאצית, כ-225,000 איש, הושמדו במסגרת הפתרון הסופי במהלך שנות המלחמה.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חיו כ–500,000 יהודים בגרמניה. הם נהנו משוויון חוקי וחברתי, ובדרך כלל נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה, ואף מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר. היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "e;האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית"e; ו"e;אגודת ישראל"e;. עם זאת, היו להם בעיות אחדות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.
הטענה הגרמנית לפיה היהודים שולטים בעולם סייעה לגרמניה לפעול כנגד היהודים מבלי לקבל על כך גינוי תקיף ונחרץ ממדינות העולם. יהודים בארצות הברית ובברית המועצות, בנסותם להשפיע על שלטונות מדינתם לסייע ליהודי גרמניה, איששו לכאורה בכך טענה זו.
בשנים 1933-1934 טרם חשף היטלר את כוונותיו האמיתיות, משום שחשש מדעת-קהל שלילית כלפי שלטונו מצד מדינות אירופה. הסוואת מטרותיו מהעולם ומהעם הגרמני ברובו אפשרה את הגשמתן באין מפריע.
!["e;Postscript-viewer-shaded.png"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/aa/Postscript-viewer-shaded.png/25px-Postscript-viewer-shaded.png"e;)
ערך מורחב – חרם אחד באפריל 1933!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/9/92/Bundesarchiv_Bild_102-14469%2C_Berlin%2C_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg/250px-Bundesarchiv_Bild_102-14469%2C_Berlin%2C_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg"e;)
ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "e;החולצות החומות"e;), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.
לחרם היו מטרות אחדות מבחינת מדיניות הפנים של גרמניה. אחת מן המטרות הייתה הטבעת החותם הנאצי בקרב כל האוכלוסייה הגרמנית, כך שהאידאולוגיה תגיע לכל שכבות הציבור ותיראה כ"e;יצירת סדר חדש"e;. זאת עשו בעזרת מכנה משותף – שנאת היהודים. יום החרם שימש גם כאמצעי לקרב לאידאולוגיה הנאצית את בני המעמד הבורגני, וזאת בדרך של פגיעה באותו מגזר אצל היהודים. יהודים רבים בגרמניה התפרנסו ממסחר, והחרם הכלכלי היה אמור למוטט את הקהילה היהודית כולה.
מטרת הנאצים בשלב זה היה לגרום לבידול חברתי של היהודים ולאלצם להגר מגרמניה, וכך לאפשר לבורגנים הגרמנים הלא-יהודים להתפתח כלכלית במקום היהודים. יעדים נוספים של החרם היה האחדה ("e;גלייכשלטונג"e;) של העיתונות הגרמנית והפיכתה לאנטישמית, וכן האחדת המפלגה הנאצית ובדיקת יכולת הארגון והפעולה של המפלגה. היו בה קיצונים אשר קראו לפעולה מיידית, והיטלר חשש מאנרכיה שתפשה במפלגה ולכן מצא לנכון לתעל את הכעס כלפי היהודים.
בחרם ניתן למצוא מאפיינים ברורים של האידאולוגיה הנאצית: החרם מבוצע בידי האומה הגרמנית כולה, הנמצאת במאבק מתמיד מול העם היהודי. בהנחיות יום החרם נכתב לפגוע "e;במקומות הרגישים"e;, על-פי האמונה שהיות והיהודים הם נצלנים יש לפגוע קשות בכלכלתם.
תגובת העולם החופשי הייתה מיידית. מדינות רבות ובהן הולנד, צרפת, בלגיה, בריטניה וארצות הברית, הודיעו על הטלת חרם כלכלי על גרמניה. הנאצים המבוהלים הפסיקו את החרם הכלכלי באותו יום.
מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק חוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים.
ב-10 במאי 1933 נערכה שריפת ספרים פומבית בכיכר בבל בברלין, שבה הועלו באש כתבים של סופרים יהודים וכתבים שגינו את המשטר הנאצי. כמו כן נאסר על שימוש בפרי התרבות היהודית כגון המוזיקה, המחזות, הפיזיקה (אלברט איינשטיין), הפסיכולוגיה (זיגמונד פרויד). בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו לשורותיה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. היהודים הוגבלו בעיסוק במקצועות חופשיים, ומספרם במוסדות להשכלה גבוהה הוגבל לאחוז אחד.
ערך מורחב – חוקי נירנברגחוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי.
הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "e;חוקי"e; לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי.
בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). נוסף על כך, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים שעברו על חוק זה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים.
אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין מוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וממקומות עבודה נוספים.
לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רישיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות.
בשנת 1938 חלה החרפה ביחסם של הנאצים ליהודים, לאחר שגרמניה חידשה את מדיניות החוץ התוקפנית כלפי המדינות סביבה. אם לפני-כן היהודים לא היו רצויים, אך הותר להם להמשיך בחייהם הפנימיים בקהילה, הרי שמ–1938 הוחל בנישולם הכלכלי, עידוד הגירה וגירושם מגרמניה.
נאסר על יהודים לגדל כלבים ולהיכנס לגנים ציבוריים, למופעי בידור, לחנויות או לבתי-מלון שנועדו לגרמנים בלבד; הנסיעה ברכבת הותרה ליהודים בקרונות מסומנים בלבד. היו גם בודדים שנכלאו במחנות ריכוז וכאלה שסבלו מביטויי אלימות נגדם.
בראשית 1938 היה על כל יהודי גרמניה למסור את דרכוניהם, כאשר דרכונים חדשים הוצאו רק ליהודים שעמדו להגר; בחודש יולי הוציא משרד הפנים צו שעל כל היהודים לפנות עד סוף השנה למשטרה כדי לקבל כרטיס זיהוי, שאותו יישאו באופן קבוע; ב-17 באוגוסט יצא צו שהחל מ-1 בינואר 1939 על היהודים שאינם בעלי השמות הפרטיים המצוינים ברשימה המצורפת (שכללה שמות תנ"e;כיים ודמיוניים) להוסיף לפני שמם את השמות הפרטיים "e;שרה"e; או "e;ישראל"e;.[1]
במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"e;אנשלוס"e;). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני.
לאחר האנשלוס, החליטה שווייץ לחייב את כל בעלי הדרכונים האוסטרים להצטייד באשרת כניסה, כאמצעי "e;הגנה"e; נגד זרם הפליטים היהודים מאוסטריה. משהוחלפו כל הדרכונים האוסטרים בדרכונים גרמנים, חלה דרישת האשרה על כל הנוסעים מגרמניה. לאחר משא ומתן, הסכימו הגרמנים להחתים את דרכוני היהודים באות "e;J"e; (האות הראשונה במילה Jude, יהודי בגרמנית), וב-4 באוקטובר אישרה ממשלת שווייץ את הצעדים עליהם הוחלט.[2]
גבלס, הגאולייטר של ברלין, הפעיל את ארגוני המפלגה לצורך ביצוע "e;הפעולה היהודית"e; (Judenaktion) שהחלה ב-10 ביוני 1938: הטרדת יהודי העיר כדי לגרום ליציאתם ממנה. ב-22 ביוני תיאר זאת שגריר ארצות הברית בגרמניה וילסון במברק למזכיר המדינה הל: "e;קבוצות אזרחיות, בדרך־כלל של שניים שלושה אנשים, נראו צובעות את חלונות הראווה של חנויות היהודים במילה JUDEE באותיות אדומות גדולות, וכן במגן דוד ובקריקטורות של יהודים... כל קבוצת צובעים הייתה מלווה בקבוצות גדולות של אזרחים שצפו בנעשה ונהנו כמדומה הנאה מרובה"e;. בלה פרום כתבה ביומנה: "e;כשעמדנו להיכנס לחנות תכשיטים קטנטנה, ניפצו עשרות צעירים במדי 'היטלר יוגנד' את חלון הראווה של החנות ופרצו לתוכה, מנופפים בסכיני קצבים וצורחים, "e;לעזאזל האספסוף היהודי!"e;... הנער הקטן ביותר בחבורה טיפס ונכנס לחלון... הוא השליך לרחוב מכל הבא ליד. בתוך החנות שברו הנערים האחרים מדפי זכוכית ודלפקים, וזרקו... כל מיני זוטות אל חבריהם שעמדו בחוץ. פרחח קטן ישב בפינת החלון וענד עשרות טבעות על אצבעותיו ומילא את כיסיו בשעוני יד וצמידים. מדיו היו נפוחים משלל, והוא פנה לאחור, ירק הישר בפניו של בעל החנות וברח"e;. הפעולה הופסקה לבסוף רק בהוראת היטלר.[3]
ב-25 ביולי 1938 יצאה התקנה הרביעית לחוק האזרחות, ששמה קץ לעיסוק של יהודים ברפואה בגרמניה. רישיונות הרופאים היהודים בוטלו החל מ-30 בספטמבר. הצו, שנחתם ופורסם בביירוית בזמן שהיטלר היה שם לרגל הפסטיבל, קבע שהיהודים שקיבלו אישור להגיש סעד רפואי לחולים יהודים "e;אינם רשאים להשתמש בתואר 'רופא', אלא רק בתואר 'סועדי חולים'"e;. ב-27 בספטמבר אושרה התקנה החמישית, שאסרה על היהודים לעסוק במשפטים. התקנה פורסמה רק ב-14 באוקטובר ונכנסה לתוקף בתחומי גרמניה "e;הישנה"e; ("e;אלטרייך"e;) ב-30 בנובמבר ובאוסטריה לשעבר ב-31 בדצמבר.[4]
ערך מורחב – ליל הבדולחעל פי מפקד שנערך בגרמניה ביוני 1933, חיו בה 56,480 יהודים זרים, אזרחי פולין, שמעל 40% מתוכם נולדו בגרמניה. בשנים 1938-1933 נקטה פולין בכל מיני צעדים מנהליים למניעת שובם של אזרחים אלה מגרמניה ובאוקטובר 1938 פרסמה צו על ביטול דרכוניהם של כל האזרחים הפולנים שחיים מחוץ לה ושלא קיבלו היתר מיוחד להיכנס אליה עד סוף החודש. בתגובה לצו הפולני, ב-27 וב-28 באוקטובר גירשה גרמניה בכפייה כ-16,000 יהודים פולנים אל שטח פולין.[5] היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים. בין היהודים שהובלו אל הגבול היו גם בני משפחתו של סטודנט יהודי בן 17 בשם הרשל גרינשפן, שהתגורר בסתר בפריז. ב-7 בנובמבר, כמחאה על גירוש אלפי היהודים, התנקש גרינשפן בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.
ראט מת מפצעיו כעבור יומיים. בתגובה להתנקשות, נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 91 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "e;ליל הבדולח"e; על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים.
במכתב סודי מ-19 בנובמבר לתובע הכללי של המבורג, קבע משרד המשפטים שהרס בתי הכנסת, בתי הקברות, חנויות ובתי היהודים, אם לא נעשה למטרות ביזה, אין לתבוע את מבצעיו לדין. רצח יהודים והסבת נזק גופני חמור ייתבעו לדין "e;רק אם נעשו מסיבות אנוכיות"e;.[6]
מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם. בישיבה שהתקיימה במטה שלו ב-12 בנובמבר, הוציא גרינג כמה פקודות: היהודים יישאו בכל ההוצאות של תיקון העסקים שלהם; הרייך יחרים את כל התשלומים שיתקבלו מחברות הביטוח הגרמניות; ותשלום כופר לרייך הגרמני יוטל על כל היהודים נתיני גרמניה בסך 1,000,000,000 רייכסמארק. גרינג הורה על הפסקת כל הפעילות העסקית היהודית ב-1 בינואר 1939. היהודים היו צריכים למכור את עסקיהם, אדמותיהם, מלאי סחורותיהם, תכשיטיהם ויצירות אמנות שבבעלותם.[7] גרינג העיר בישיבה: "e;לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה"e;. לאחר מכן הוסיף: "e;אם יגיע הרייך הגרמני... להתנגשות בינלאומית, הרי זה מובן מאליו שנחשוב בראש ובראשונה על עשיית חשבון יסודי עם היהודים בתוך גרמניה"e;. באותה ישיבה הועלו הצעות נוספות שהפכו בימים הבאים לאיסורים ממשיים: גבלס אסר על היהודים את הכניסה למוסדות תרבות וגם אסר על קיומה של עיתונות יהודית בגרמניה. במקום העיתון היהודי "e;יודישה רונדשאו"e; שנסגר, יצר גבלס את "e;יודישס נכריכטנבלט"e;, שנועד להודיע ליהודים על כל הצעדים הרשמיים שננקטו כדי לחרוץ את גורלם.[8] ב-15 בנובמבר סולקו מבתי הספר הגרמניים כל הילדים היהודים שעדיין למדו בהם. ב-19 בנובמבר הוצאו היהודים ממערכת הסעד הכללית. ב-288 בנובמבר הודיע שר הפנים לכל נשיאי המדינות הפדרליות של גרמניה שאפשר לאסור על היהודים את הכניסה לאזורים מסוימים ולהגביל את זכות הכניסה שלהם למקומות ציבוריים לשעות אחדות ביום. על פי הודעה זו, נאסרה ב-66 בדצמבר על יהודי ברלין הכניסה לכל התיאטרונים, בתי הקולנוע, הקברטים, אולמי הקונצרטים והאספות, המוזאונים, הירידים, התערוכות ומתקני הספורט והרחצה. ב-3 בדצמבר, על פי פקודת הימלר, נשללו מן היהודים רישיונות הנהיגה שלהם. ב-20 בדצמבר לא הורשו עוד היהודים לעבור הכשרה כרוקחים. ב-21 בדצמבר נאסר עליהם לעסוק במיילדות. על פי הוראה של היידריך מ-9 בנובמבר, החלה הגסטפו להחרים את כל ארכיוני הקהילות היהודיות, גם בעיירות הקטנות. החומר שנאסף נועד להתוסף לאוסף של מוסד המחקר החדש - המכון לחקר השאלה היהודית.[9]
היהודים שלא הצליחו לברוח מגרמניה היו תלויים יותר ויותר בסעד ציבורי. רשויות הסעד הגרמניות העבירו את המעמסה לשירותי הסעד היהודיים, שכרעו תחת נטל הצרכים הגדלים. ב-20 בדצמבר 1938 הוציאה "e;לשכת העבודה וביטוח האבטלה של הרייך"e; צו המורה לכל המובטלים היהודים הכשירים לעבודה להירשם לעבודת כפייה. ליהודים ניתנה רק עבודה קשה שנבחרה בקפידה: אתרי בנייה, סלילת כבישים, סילוק אשפה, בתי־שימוש ציבוריים ומתקני ביוב, מחצבות, סחיבת פחם וגרוטאות.[10]
ב-30 בינואר 1939 נאם היטלר בישיבה חגיגית של הרייכסטאג לציון יום השנה לעלייתו לשלטון. הוא תיאר בסרקזם את הרחמים שמביעות המדינות הדמוקרטיות ליהודים, בזמן שהן מסרבות להושיט עזרה ואינן רוצות לקבל את היהודים עליהם הן מרחמות ואז עבר לאיום חסר תקדים: "e;אירופה לא תשקוט כל עוד השאלה היהודית לא סולקה. ... אחת ולתמיד יש להפריך את הדעה, שהאל כאילו הועיד את העם היהודי להיזון כטפיל מגופם של עמים אחרים ולנצל את עבודתם היצרנית. היהדות תצטרך להתאים את עצמה לפעילות ישרה ובונה, כמו עמים אחרים, אחרת תאבד במשבר בעל עצמה ללא תיאור. ... בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל את נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי שיום אחד אקבל עלי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים פעם נוספת למלחמה עולמית - אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה נצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."e;[11]
בפברואר 1939 תיאר גאורג לנדאואר, מנהל "e;המשרד המרכזי ליישוב יהודי גרמניה בארץ ישראל"e;, את חיי היומיום של היהודים בתזכיר ששלח לארתור רופין: "e;מאחר שחוזי השכירות של היהודים בבניינים המאוכלסים ב'אוכלוסייה מעורבת' מתבטלים כל הזמן, הם עוברים יותר ויותר לגור זה בביתו של זה, ומהרהרים במר גורלם. רבים מהם עדיין לא התאוששו מ-10 בנובמבר ובורחים ממקום למקום בגרמניה או מתחבאים בדירותיהם. ... השכם בבוקר באים יהודים לסוכנויות הנסיעות וממתינים בתורים ארוכים לשאול אילו אשרות אפשר להשיג היום"e;. בדוח של הס"e;ד כעבור חודשיים נכתב: "e;צעדי ההגנה של המדינה והמפלגה, שננקטים בזה אחר זה בלי הפוגה, אינם מניחים ליהודים שהות לנשימה; היסטריה של ממש השתררה בין הנשים והגברים היהודים. חוסר הישע שלהם מצא את ביטויו הנאמן ביותר במילותיה של יהודייה אחת מלודוויגסבורג, שהכריזה שאילו לא היו לה ילדים הייתה מתאבדת מזמן"e;.[12]
ב-4 ביולי 1939 קמה "e;ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה"e; (Reichsvereinigung) במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. תפקידה העיקרי הוגדר בסעיף 2: "e;מטרת ההתאחדות הארצית לקדם את הגירת היהודים"e;. למעשה הייתה זו ראשונת היודנראטים.[13]
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/a/ab/Bundesarchiv_Bild_183-E01073%2C_Berlin%2C_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg/250px-Bundesarchiv_Bild_183-E01073%2C_Berlin%2C_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d1/Bundesarchiv_Bild_183-S69279%2C_London%2C_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg/240px-Bundesarchiv_Bild_183-S69279%2C_London%2C_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg"e;)
יהודי גרמניה הגיבו למדיניות הנאצית בכמה דרכים. הרוב החליטו לנוכח הנסיבות הקשות להגר מהמדינה, אך היו שהאמינו כי הסערה תחלוף, כפי שהיה בעבר בעת גילויי אנטישמיות, משום שהתקשו להאמין שבארץ תרבותית כמו גרמניה הזוועה תימשך לאורך זמן. היות שהמדיניות הנאצית כלפי היהודים הייתה לא-עקבית ומדורגת, התקשו חלק מהיהודים להבין את הצפוי להם בהמשך. היו שהתארגנו לקדם את הבאות, והקימו ב-1933 את "e;הנציגות הארצית של יהודי גרמניה"e;.
רוב היהודים שהיגרו מגרמניה נקלטו בארצות הברית, דרום-אמריקה, בריטניה, אוסטרליה ומערב אירופה, והיו שעלו לארץ-ישראל כחלק מהעלייה החמישית. ההגירה נערכה בשלושה שלבים:
אוסטריה הצטרפה ליוצרי בעיית הפליטים במרץ 1938, כאשר סופחה לרייך השלישי. לאחר הצטרפותה של אוסטריה לרייך הוטלו גזרות אנטישמיות רבות וכבדות על יהודי אוסטריה: יהודים גורשו לגבול הפולני, מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ורבים הושפלו בעבודות בזויות. בחודש הראשון של שלטון הרייך על אוסטריה התאבדו כ-500 יהודים. נקודת המפנה שהחלה את ההגירה מאוסטריה הייתה פוגרום "e;ליל הבדולח"e; שאחריו החלה הגירה המונית (כ-66%%) של יהודים מאוסטריה.
בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הנאצים שעודדה את היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "e;לנקות"e; את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה.
בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה ואליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה. אלה היו ארצות היעד העיקריות שקיבלו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית[14]:
היהודים שהיגרו מגרמניה היו צריכים להתגבר על שורה ארוכה של קשיים, מפנים ומחוץ:
כשבעיית הפליטים היהודים החריפה, ניסה חבר הלאומים למצוא לה פתרון. הוא מינה נציב מטעמו לענייני פליטים, אך הצעותיו לפתרון נדחו על ידי מדינות אירופה. יהודי מערב אירופה הציעו להציל את הילדים היהודים מגרמניה, ולאחר מאמצים קשים הועברו 11 אלף בני נוער לאנגליה, לארצות-הברית, לארץ-ישראל (עליית הנוער) ולכמה מדינות נוספות. גישתן של המדינות לבעיית הפליטים נבעה לא מעט מהעובדה שלא תמיד גילו גמישות רבה ביחס לחוקי ההגירה הכללים שהיו נהוגים במדינותיהם. הם הסכימו לקבל יהודים להגירה על פי הקרירטיונים הקיימים, ורק לעתים רחוקות הסכימו לסטות מכללים אלה.
האם המדינות המערביות הדמוקרטיות עשו די הצורך על מנת לפתור את בעיית הפליטים היהודים שחיפשו מקלט מפני הנאצים? הן אמנם הסכימו לקלוט רבבות יהודים פליטים והביעו הומניות וסימפטיה, אך לא הסכימו להגירה חופשית, ובפועל הגבילו את הגירת היהודים לתוכן רק לבעלי אשרות עבודה או אשרות כניסה. בעיקר תרם לכך המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929, ותוצאותיו עדיין הורגשו בעולם המערבי. גם ארצות הברית, שאף ניסתה ליזום צעדים לפתרון הבעיה, לא הייתה מוכנה לקליטת כמות גדולה יותר של מהגרים יהודים מעבר ל-95 אלף היהודים שהיגרו אליה.
בריטניה פתחה בשנות ה-30 את שעריה בפני פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה, איפשרו הבריטים הגירה של מאות פליטים יהודים לבריטניה עצמה אך אסרו על הגדלת מכסות ההגירה של יהודים לארץ-ישראל. הבריטים נהגו בגמישות כלפי בעיית הפליטים היהודיים וקלטו אותם אל המדינה, חרף חוקי ההגירה שנשארו בתוקף ומנעו מפליטים הגירה חופשית אל המדינה.
הפיליפינים בהנהגתו של הנשיא מנואל קייזון[15] אפשרו לכ-1,000 פליטים להגיע ולהתגורר בפיליפינים. רובם שרדו את המלחמה כולל הכיבוש היפני.
ארצות הברית נקטה במדינות שונה מזו של בריטניה כלפי הפליטים. הקונסוליה של ארצות הברית בגרמניה העניקה אשרות כניסה למדינה רק בהתאם לחוקי ההגירה הקיימים, ולא הסכימה להתגמש בנושא. למרות שארצות הברית קלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, היה עדיין הביקוש להגירה גדול מהכמות שהסכימה לקלוט. בארצות הברית נשמעו דעות שטענו כי הפליטים היהודים יהוו נטל כלכלי על ארצות הברית, הנמצאת בתהליך שיקום כלכלי ומתמודדת עם השפעות המשבר הכלכלי הקשה. נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא פעל רבות לגבי הבעיות בגרמניה ובאירופה, ורק לאחר סיפוח אוסטריה גילה יוזמה מעטה שלא נתנה תוצאות ממשיות, ויזם את ועידת אוויאן.
הוועידה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים לא יהודים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית. מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה סירבו לאפשר כניסת פליטים נוספים לשטחן מעבר לכמות הפליטים שהסכימו לקבל במסגרת מכסות ההגירה הקיימות. ועידת אוויאן לא השיגה כמעט דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים. אף שקלטו רבבות של פליטים הראו המדינות הדמוקרטיות כי נכונותם להציע פתרון כולל לבעייתם של כל הפליטים היהודים והפליטים בכלל היא מוגבלת.
ליל הבדולח הביא ממשלות בעולם לפעול ביתר שאת למענם של היהודים בגרמניה הנאצית. בעקבות ליל הבדולח והזעזוע שעורר בדעת הקהל החליטה ממשלת בריטניה לאפשר לילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לעבור לבריטניה. העברתם של 10,000 ילדים יהודים אלה לבריטניה שהחלה בדצמבר 1938 כונתה קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין דלנור רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית יותר מן התקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסה ל־200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושויץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.
באמצע 1939, בעקבות "e;ליל הבדולח"e;, הפליגו 900 יהודים באונייה "e;סנט לואיס"e; מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים, והאונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את הפליטים. אחרי מסע של כחודש בים הודיעוהולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. חיי היהודים שנקלטו בבריטניה ניצלו, אך לרוע מזלם של היהודים שנקלטו בהולנד, בלגיה וצרפת, מדינות אלו נכבשו מאוחר יותר על ידי הנאצים, ומרביתם נספו בשואה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-225,000 יהודים. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק קטן מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית.
היו יהודים שהעדיפו התאבדות על פני גירוש. כ-10,000 יהודים גרמנים התאבדו בשנות הרייך השלישי – כ-2% מיהודי גרמניה. בשנות הגירושים מברלין, 1943-1941, התאבד אחד מכל 25 יהודים וכן אחד מכל עשרה שקיבלו הודעה על גירושם הקרוב. רובם של יהודים אלה החשיבו עצמם גרמנים נאמנים. רבים מהם סברו שהעובדה האקראית שנולדו להורה יהודי אינה הופכת אותם – גרמנים בעיני עצמם – ליהודים. הם התאבדו בעודם מצטטים את גתה ושילר, מקשיבים לבאך ובטהובן ועונדים את המדליות שקיבלו על שירותם בצבא הגרמני. אחד המתאבדים כתב: "e;הייתי מעדיף להקריב את חיי למען המולדת"e;. הוא התכוון לגרמניה.[16]
השיקולים שהופעלו בשאלת גירושם ורציחתם של יהודי גרמניה היו שונים מאלו שהתקיימו בנוגע ליתר יהודי אירופה. חלק מיהודי גרמניה היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה. חלקם – כ-1,500 יהודים בברלין בלבד – היו עובדי "e;ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה"e; (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland). חלקם היו בעלי קשרים ומוניטין חברתיים. היו אף יהודים שעבדו כסוהרים וכמלשינים עבור הגסטפו, אם כי חלקם ניצלו את תפקידם כדי לנסות להציל יהודים, או לפחות לעכב את הסגרתם.
תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה. בתחילת 1942 החל ריכוז יהודי גרמניה בבתי יהודים אך השלטון הנאצי נמנע מליצור גטאות בגרמניה.
גירושם של חלק מהיהודים התעכב עקב מכשולים בירוקרטיים. אלפי יהודים גרמנים קיבלו רנטות (פנסיה וקצבאות אחרות) מהמדינה, כגון נכי מלחמת העולם הראשונה, אלמנות ופקידי ממשלה לשעבר. באוגוסט 1942 ביקש ראש עיריית בון לברר האם יש להמשיך לשלם פנסיות ליהודים הזכאים לכך. עיריית ברלין הודיעה שהיא הפסיקה לשלם, אך משפטניה של עיריית בון השיבו שדבר זה אינו יכול לשמש תקדים בכל הנוגע לבון ושיש לנהוג לפי הכללים המקומיים. לעתים שולמה פנסיה ליהודים עד סוף שלטונו של הרייך השלישי ואפילו הועברה ליהודים גרמנים שגורשו לגטו לודז'.[17]
בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "e;הישנה"e; כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה.
ב-26 במרס וב-27 באוקטובר 1942 התקיימו החלקים השני והשלישי של "e;ועידת ואנזה"e;, בהם דנו הנאצים שוב ביחס לנישואים בין יהודים לבין בני הגזע הארי וכן לצאצאיהם של הנשואים, בני המוצא ה"e;מעורב"e; (Mischlinge). ההצעות כללו גירוש למזרח ועיקור בכפייה. לבסוף לא התקבלה החלטה מחשש שכל אחת מהאפשרויות שנידונו תפגע בקרוביהם הגרמניים הרבים של "e;בני התערובת"e;. ואכן, כמעט כל היהודים שנותרו בגרמניה באופן חוקי לאחר 1942 היו נשואים ללא יהודים. בהופשטטן, למשל, נמנעו הנאצים מגירושה לטרזין של יהודיה "e;מיוחסת"e;, כי היא הביאה אישור רפואי לפיו לא תעמוד בטרנספורט. אפילו יהודים שרק בעברם היו נשואים ל"e;ארים"e; וכעת דבר לא הבדילם לכאורה מיהודים אחרים, לא תמיד היו יעד מיידי לגירוש: ב-31 בדצמבר 1942 עדיין נותרו בהמבורג 121 יהודים, למרות שכבר היו גרושים מבני זוגם ה"e;אריים"e;.
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "e;יודנריין"e; (Judenrein – גרמנית: נקייה מיהודים). יוצאי דופן מעטים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"e;נישואי תערובת"e; לארים, בני תערובת (מי שכונו Jüdischer Mischling), חולים ורופאים מבית החולים היהודי בברלין וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
"e;אחרי קיץ 1943 נותרו בגרמניה רק כמה אלפי יהודים שירדו למחתרת או הסתתרו, וכן בני-תערובת ושאר 'מיוחסים' מפוחדים ומבוהלים, שנשארו בחיים בחסדי הגסטאפו עד סוף המלחמה"e;.[18] קשישים התקשו לעזוב את גרמניה בראשית תקופת השלטון הנאצי וחלקם היחסי בין יהודי גרמניה עלה. היו יהודים שנפטרו במסתור. סיפרה מסתירת יהודים בברלין:
מה עושים כשאדם המסתתר בדירתך מת לפתע משבץ הלב? הן אי אפשר להפכו לעשן, להפליטו דרך הארובה שעל הגג... מה עושים, אם כן, בגופה, הגם שהנפטר אינו מופיע כלל ברישומי השלטונות? ... שמנו את הגופה לתוך סל כבסים, כיסינו את הסל בסדינים והגנבנו אותו לעת לילה מהבית. בגן הציבורי הגדול, הטירגרטן, הוצאנו את הגופה מתוך הסל והושבנו אותה על אחד הספסלים.[19]
רודי באל (אנ') שיחק בשורות נבחרת גרמניה באולימפיאדת ברלין 1936 והמשיך לשחק הוקי קרח מקצועני בגרמניה במשך כל שנות המלחמה וההשמדה, עד 1944. גם לאחר מכן נשאר בגרמניה כשיהדותו ידועה ורק אחרי המלחמה היגר לדרום אפריקה, שם הצטרף לאחיו היינץ באל שהיגר עוד ב-1936. ארהרד מילך, סגנו של גרינג בחיל האוויר, היה יהודי למחצה; עשרות אלפי יהודים למחצה ולרביע שירתו בוורמכט במלחמת העולם השנייה, אם כי המספרים המדויקים שנויים במחלוקת.[20]
כשיהודיה הייתה נשואה ל"e;ארי"e; או כשהילדים של בני הזוג המעורב גדלו כנוצרים, בדרך כלל היה הצד היהודי מוגן מגירוש לפני סוף 1944. הועלו הצעות לעקר יהודים שהיו בני זוגם של נוצרים וכך להימנע מגירושם אך הצעות אלה לא יושמו בגרמניה. גינתר, הוברטוס וקרל-היינץ שפלר, שירתו בצבא הגרמני כדי להגן על אמם היהודיה, הלנה לבית וייס. גינתר שרת עד סוף המלחמה בתקווה שכל עוד הוא משרת בצבא, הגסטפו יניח לאמו. קלאוס זבילסקי והוריו שרדו בברלין עד סוף המלחמה מכיוון שהאב היה הרוקח היחיד בבית החולים היהודי שהמשיך לפעול תחת פיקוח נאצי עד סוף המלחמה לשם טיפול ב"e;מישלינגה"e; (יהודים למחצה ולרביע). "e;בסופו של דבר ניצלו רוב בני התערובת מהשילוחים"e;, כותב פרידלנדר.[21]
מאות יהודים ניצלו בגרמניה בזכות 476 חסידי אומות העולם. רבים נוספים הצילו יהודים ושמותיהם אינם ידועים. היו יהודים שניצלו בזהות בדויה בזכות רשתות מחתרת אנטי נאציות – לפחות לתקופת-מה. כתבה רות אנדריאס-פרידריך, פעילה אנטי-נאצית ולימים חסידת אומות העולם: "e;אנו שקועים בעבודה קדחתנית. מחליפים תלושי מזון, מתכננים זיופי תעודות, בוחנים אפשרויות מגורים, מחפשים מקומות לנזקקים."e;[22]
ביום ראשון שעבר [פברואר 1944] נאלצה הגברת מאירוביץ' לפנות את דירתה בביתה שספג פגיעה ישירה. אתמול היא עזבה את ברלין. את בתה דגמר הצלחנו לשכן בחדר הבחורות של דירת הרווקים שלנו. לאחר כל מתקפה אוירית הולכת ומחריפה מצוקת הדיור. מי יעז במצב כזה לקבל תחת קורת גג ביתו דווקא בת מנשואי תערובת? בעל הבית שלנו אינו מעלה על הדעת מי מתגורר בצל קורתו. הצלחנו לדלג בשאלון הרישום שלנו על השאלה למוצאה הגזעי של דיירת המשנה דגמר מאירוביץ'. לשם מה להבהיל את הסוסים שלא לצורך?[23]
ביולי 1944 סיפר יהודי שחי בזהות בדויה בברלין, כנגן בתזמורת:
ערב ערב התארחתי אצל חבורה אחרת של קצינים בכירים. ניהלתי איתם שיחות בענייני אמנות, השתתפתי עמם במסיבות. פעם ביקש מישהו להתלוצץ. "e;אדון באואר"e;, צעק ופרץ בצחוק רם, "e;אדון באואר, זה נורא מצחיק, אבל התדע שאתה נראה כמו יהודי?"e; השיבותי לאיש בצחוק מעוות, כשלאמיתו של דבר אני חש בזיעה הקרה המכסה את מצחי. ולבסוף החלה גם אחת החברות בהנהלת התזמורת לחשוד בי. אז אמרתי לעצמי: עכשיו, קונראד, עליך להיות גבר או למות. העמדתי פני צאצא נעלב מגזע הגרמאנים. תבעתי שיעמידו את המחוצפת בפני בית דין של כבוד. דרשתי חקירה. עמדתי על הדרישה שתיקח את דבריה בחזרה. במעמד כל הנאספים רעמתי כנגדה: "e;עלמתי, או שאת חוזרת בך מן העלבון הקשה שהטחת נגדי, או שאני מוסר על כל העניין דו"e;ח לגסטאפו! כגרמני בעל הכרה ונציונלסוציאליסט אינני יכול לעבור על כך בשתיקה שמישהו יטיל ספק במוצאי הארי!"e; חברה, אני אומר לכם, זה פעל! בהכנעה נסוג הנחש וביקש סליחה. ואני הייתי גיבור היום, גיבור שפעימות לבו המבוהל הדהדו הדהד וגבור מתחת לחולצתו... עוד שני סיורים כאלה ואני כשר להתקבל לבית החולים לחולי רוח.[24]
בהנובר, העיר השנייה בגודלה בצפון מערב גרמניה, נותרו 189 יהודים בינואר 1944 ועוד שישה יהודים שנולדו לנישואי תערובת אך הוגדרו "e;יהודים על פי התוקף"e; (Geltungsjuden) כי חונכו על פי הדת היהודית. בפברואר 1945 גורשו לטרזין היהודים מקרב הזוגות המעורבים וכן חלק מהיהודים למחצה בשטוטגרט, בהמבורג, בהנובר ובערים גרמניות רבות אחרות. כמעט כולם שרדו. בתום המלחמה נותרו מ-4,800 יהודי הנובר פחות מ-100 יהודים, שרובם ניצלו בזכות נישואין ללא יהודים. אחרי שחרור ברלין עלו מהמחתרת כ-1,400 יהודים. בשום עיר אחרת לא עלה מספר היהודים השורדים על 50.[25]
אלפי יהודים נותרו בגרמניה, חלקם בגלוי, במשך כל שנות הרייך השלישי. הדבר התאפשר מכיוון שמול כוונות ההשמדה של המשטר הטוטליטרי צצו אינטרסים מקומיים ואישיים, אינטרסים כלכליים וחברתיים, וכן אי בהירות של החוק. כך נותר ליהודים, ובעיקר ליהודים למחצה, סיכוי לשרוד. יש בכך עדות לאופן שבו היו מסוגלים חלק מהיהודים לסבור, גם בעיצומם של השילוחים למזרח, כי יש להם סיכוי לשרוד בגרמניה - ויש בכך עדות לאהבתם לגרמניה[מסקנה מרחיקת לכת], אותה החשיבו רובם למולדתם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה.
שם המחנה/ גטו: מחנה ריכוז אושוויץ
שם מדינת המחנה/ גטו: פולין
שנות פעילות:
מידע וקהילה יהודית:
אושוויץ-בירקנאו היה מחנה ההשמדה הגדול ביותר, ובו נרצחו מעל 1,100,000 יהודים. אושוויץ-בירקנאו היה גם מחנה עבודה וגם מרכז לרצח מהיר של יהודים על ידי גז ציקלון בי. הוא היה מצויד במספר מתקני השמדה ומשרפות. אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים. יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה: מנורווגיה בצפון עד רודוס, בדרום אירופה, ומטולוז בדרום צרפת ועד אוקראינה במזרח. רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעיתים קרובות אחרי נסיעה קשה ביותר בקרונות בקר חתומים, שנמשכה כמה ימים, ואף מעל שבוע והורדו לרמפה היהודית. עם הגיעם אל הרציף הורדו היהודים מהרכבת באלימות ובכוח. התנאים במחנה אושוויץ היו קשים מאוד בעקבות האקלים ששרר באזור המחנה בחודשי החורף, היה רעב וצמא בקרב האסירים, הנאצים התעללו והשפילו אותם והם הוסיפו להעביד אותם. ההמתה בגז החלה באושוויץ I ב-3 בספטמבר 1941. סגן מפקד המחנה, קארל פריטש, החליט ביוזמתו להמית 600 שבויי מלחמה רוסיים וכ-250 אסירים מבין החולים שבמחנה. הם רוכזו במרתף בלוק 11, והומתו באמצעות גז ציקלון בי. תהליך ההשמדה החל עם הורדת היהודים מן הרכבות לרציפים. למרות הלחץ והאלימות שבהם הורדו היהודים מהרכבות, עשו הגרמנים מאמץ להסוות את כוונתם ואמרו להם שהם צריכים להתקלח ואף הביאו להם סבון. הם הסתירו עד הרגע האחרון את גורלם. אנשי האס אס הקפידו על שקט ועל כך שהיהודים לא ידברו ביניהם, כדי שלא תיווצר תסיסה. כמו כן, הוזהרו האסירים היהודים מיחידת "קנדה", שעסקו בפריקת הציוד, שלא לדבר עם היהודים שהגיעו. העובר על הוראה זו נענש במוות מיידי. על הרציף נערכה סלקציה, והנשלחים למוות הוצעדו או הוסעו לתאי הגזים. גם בהליכה לתאי הגזים נשמרה התדמית הנינוחה. את היהודים ליווה אמבולנס של האס אס, שיצר אשליה של ליווי רפואי. למעשה, בתוך האמבולנס הובלו פחיות הרעל, ציקלון בה. עם הגיעם לחצר המשרפה נאמר ליהודים שהם עומדים לעבור תהליך חיטוי. היהודים הורדו לחדר שנאמר להם שהוא מלתחה, שבו הם נדרשו להתפשט. ב"מלתחה" היו שלטים שסייעו לאווירת ההונאה, שעליהם היה כתוב בגרמנית "לרחצה", "לחיטוי", וכדומה. לחלק מהיהודים ניתנו סבון ומגבת, ואף נאמר להם לזכור את מספר הוו שבו תלו את הבגדים, הכל כדי לשמור על ההסוואה. עם זאת, במקום נכחו גם אנשי אס אס עם כלבים, כדי למנוע התנגדות גם ברגע האחרון. לאחר ההתפשטות הוכנסו היהודים לתאי הגזים. בדרך כלל הוכנסו נשים וילדים ראשונים. עם התמלאות תאי הגזים נסגרו הדלתות באמצעות בריחים ואף הוברגו. אנשי האס אס שפכו את גבישי הציקלון דרך פתחים בגג, והגבישים הפכו לגז עם המפגש עם האוויר הדחוס והחם שבתוך תאי הגזים (כאשר היה האוויר קר נמשך התהליך זמן רב יותר, והגרמנים ניסו לחמם את אוויר התא במקרים כאלה בשיטות שונות). האנשים שעמדו ליד פתחי הגז מתו מיד בדרך כלל, והאחרים מתו בתוך כ-20 דקות לכל היותר.לאחר כחצי שעה נפתחו דלתות התאים, ומאווררים הופעלו כדי להוציא את האוויר הרווי באדי הגז, ועובדי הזונדרקומנדו, חבושים במסכות גז, החלו בפינוי הגופות. פינוי הגופות היה כרוך בביזתן: מן הגופות הוסרו משקפיים, איברים תותבים, שיני זהב וכתרים בשיניים. שער הנשים נגזז, ותכשיטים הוסרו מן הגופות. הגופות הועמסו על מעלית מיוחדת, והועלו לכבשנים. כל התהליך, עד לסיום שריפת כל הגופות, נמשך כארבע שעות.
מפה:
תמונות נוספות:
תזמורת של אסירים במחנה אושוויץ.
|
||||||||
|
 |
|||||||
פרויקט
הנצחה
דנציג, פולין
ראם כהן
י"א 5
דנציג לפני המלחמה
דנציג (גדנסק) היא עיר לחופי הים הבלטי, שבין שתי מלחמות העולם. עיר זו, שאמנם
נכללה התחום המכס של פולין וזכתה לשימוש בנמל דנציג, זכתה למעמד מדיני מיוחד בזכות
"חוזה ורסאי" שניתק אותה מגרמניה, הייתה ל"עיר חופשית" וזכתה
לעצמאות יחסית עם סנאט משלה ממש עוד לתוך ימי המלחמה.
אוכלוסיית העיר כללה רוב גרמני, 12% פולנים וכ- 3% יהודים. שתי קהילות שלא זכו
לזכויות מהרשויות הגרמניות.
מאחר ורוב התושבים היו גרמנים שרצו להיות חלק מגרמניה, ימיה של ה"עיר
החופשית" היו מלאים בחיכוכים רבים עם פולין, שתרמו להחרפת היחסים בין גרמניה
לפולין, וישמשו כאחת העילות של הנאצים לפרוץ מלחמת העולם השנייה. (תביעת גרמניה
לסיפוח דנציג וה"פרוזדור הפולני", הציתה את מלחמת העולם השנייה).
לפני המלחמה, הנאצים לא היו עקביים בניהול המדיניות שלהם. מצד אחד, הראו התחשבות
בגורמי חוץ, והיו מאופקים כלפי היהודים, מצד שני, הראו כוונות לנישול היהודים
מעמדותיהם. בשנות ה- 20 בדנציג עוד שלטה
קואליציה של מפלגות המרכז והימין, אך בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה בינואר
1933 , ניצחו הנאצים גם בבחירות לפרלמנט בדנציג במאי 1933, וזכו ביותר מ- 50 אחוז
מהקולות.
אז התרחשה התקרית האנטי-יהודית הראשונה: רופאים, עורכי דין, שחקני תיאטרון,
סטודנטים ועובדים יהודים נרדפו ופוטרו מעבודותיהם.
אמנם עוד לפני המלחמה החל להידרדר מצבם של היהודים בדנציג כשכבר בשנות ה- 20 קיצץ
הסנאט בזכויות היהודים: גירש יהודים, פגע בפעילותם הכלכלית, מנע התאזרחותם, והפלה
אותם לרעה. אך למרות ההבטחות לשמור על שוויונם האזרחי של היהודים ולעצור תעמולות
נגדם, זה לא התקיים.
כאמור בבחירות מאי 1933 להנהלת העיר ניצחו הנאצים עם יותר מ 50% מהקולות, ואיש
המפלגה השמרנית הנוצרית, הרמן ראושנינג, היה לראש הסנאט. ראושנינג התנגד למדיניות
רדיפת היהודים מסיבות כלכליות. ראושנינג הציב סדר יום חדש עם משימה ברורה לשקם
ולשפר את מצבה הכספי והכלכלי של העיר. הוא הבין היטב ששיתוף מלא של היהודים במשימה
יקל על ביצועה, ולכן התאמץ להרגיע את חששותיהם. למרות זאת התנועה הנאצית המשיכה
בתעמולה אנטישמית.
בנובמבר 1934 פוטר ראושנינג ובמקומו מונה הנאצי הוותיק ארתור גרייזר.
בשנת
1935 החריף המאבק הפוליטי בדנציג. האופוזיציה האשימה את השלטון הנאצי בשחיתות
וחוסר יעילות אשר גברו והלכו והשלטון נכשל בהגנה על עצמו בשיטות הרייך.
מי שיזם את המאבק היה ראש האופוזיציה ד"ר קמניצר, סנאטור יהודי מהמפלגה
הסוציאל-דמוקרטית, אשר פנה לחבר הלאומים עם תזכיר המפרט תלונות שונות לרבות הטענה
כי מ 1933 גברה האפליה כלפי דורשי עבודה יהודים מצד מוסדות העיר וגורמים אחרים.
בנוסף, במסגרת המאבק נקטה הקהילה הליכים משפטיים (מאחר ובתי-המשפט עדיין היו
עצמאיים) אשר חלקם הוכרעו לטובת היהודים. אך עם הזמן מצבם הלך והחמיר כאשר שחיטה
כשרה נאסרה, בעלי עסקים יהודיים נדרשו לסמן את
שמם בצורה בולטת כדי להקל על מימוש החרם האנטי-יהודי ומעשי האלימות של אנטישמים
התרבו.
כתובות
אנטישמיות על קירות בתי עסק יהודיים בדנציג 1935
כל זאת בתקופה שטרם חוקקו חוקי נירנברג, והיהודים
עדיין עסקו במקצועות כמו רפואה, עריכת-דין והוראה. אפילו בשנת 1937 עדיין נותרו בדנציג
סוחרים יהודים שהחזיקו בעמדות מפתח בסחר הבין-לאומי, והשפעתם על הכלכלה המקומית
הייתה ניכרת.
בספטמבר
1937 הוחרף המאבק ביהודים נוכח נהירה מתמשכת של פליטים יהודים מן המזרח. הופרדו
עמדות ליהודים בשוק. מהומות אנטי יהודיות התעצמו. חנויות ובתים יהודים הושחתו. והגישה
למרחצאות ציבוריים הוגבלה. יהודים מהגרים מפולין לא יכלו ליהנות מזכויות כלשהן דבר
שהיווה הפרה בוטה של ההסכם בין פולין ובין דנציג. באוקטובר 1937 פתחו הנאצים
בתעמולה נמרצת, שהמיטה הרס כלכלי על יהודי דנציג. קוימו ניסיונות לדחות את הצעדים
האנטי-יהודיים ואף הושגה הסכמתו של היטלר לדחות את יישום חוקי נירנברג בדנציג
משיקולי מדיניות חוץ. אך כעבור חודש בלבד, התחולל בעיר פוגרום שבו נפגעו בעיקר חנוונים
וסוחרים יהודים, וניזוקו דירות של יהודים. נציב חבר הלאומים כינה את רדיפות
היהודים בידי הנאצים "חרפת המאה ה-20" ומחה על כל מעשה אנטישמי בפני
הסנאט של דנציג. כולל דיווח מדויק על מעשי האלימות ונזקים שנגרמו ליהודים, בתוספת
הערות בוטות. הנאצים מצידם פרסמו גילוי-דעת ובו הגדירו את האלימות כ"מזיקה
מבחינה מדינית", והכחישו כל קשר לניפוץ חלונות ראווה בחנויות היהודים. מחאות
הנציב הועילו מעט ומספר בוזזים נעצרו. העיתונות היהודית בעולם דיווחה בהבלטה על
הפוגרום ועל מה שהתרחש לאחריו.
הישגי
הנאצים בזירה הבין-לאומית, ובעיקר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, והפעילות הדיפלומטית
לפני חתימת הסכם מינכן, עודדו את מנהיגי הנאצים בדנציג לנסות להחיל את חוקי הגזע
הנאצים (חוקי נירנברג) גם על יהודי דנציג.
תהליך ההשתלטות על ארגונים יהודיים החל ב- 1938, נאסרו על יהודים תיאטראות, בתי
קולנוע ומלונות, וההגבלה במרחצאות הציבוריים החריפה. הסנאט, מצדו אסר על יהודים את
מקצועות הרפואה, עריכת דין ונוטריונים. גזירות ההפליה לא אפשרו ליהודים לעבוד
במשרדי העירייה בדנציג, ונאסר עליהם להחזיק נשק.
החוק לשמירה על טוהר הדם הגרמני והכבוד הגרמני' נכנס לתוקף בדנציג
ב- 21 בספטמבר 1938.
ב 1938, בוטלו רישיונות העבודה של רופאים יהודים שלמדו בגרמניה ומכיוון שכל
הרופאים היהודים בדנציג, להוציא אחד, היו בוגרי אוניברסיטאות גרמניות, פירוש הגזרה
היה שכולם הפסיקו לעבוד. המחאה בחבר העמים לא הועילה הפעם.
ב-13.12.1938 חודש לאחר אירועי "ליל-הבדולח" ברחבי גרמניה, חשו פעילי
הנאצים החמצה של ביטוי הפטריוטיזם וקיימו "ליל-בדולח" משלהם, באותה
דייקנות וקנאות שאפיינה אותם. במהלך הפרעות ניזוקו קשה חנויות של יהודים,
בבית-הספר היהודי ובבתי-הכנסת נופצו השמשות, ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. הנציב שוב
מחה, אך לשווא.
פרעות במהלך המלחמה בדנציג
בינואר 1939 הורה הסנאט לגרש את כל יהודי דנציג,
וכבר באותו חודש החל הגירוש.
ב-1 בספטמבר
1939 פלשו הנאצים לפולין ועוד באותו יום כבשו את דנציג. כיבושה המהיר של העיר
התאפשר בזכות העובדה שכבר משנות ה-20 המאוחרות הלכה וגברה השפעת הנאצים במוסדות
העיר כשבשנות ה-30 כבר השתלטו בהדרגה על כל המוסדות. מאחר ובשנת 1937 הצליחו
הנאצים לתקן את חוקת העיר כרצונם, מבלי שבאה התנגדות ממשלת פולין וחבר הלאומים,
למעשה נסללה הדרך להשתלטות מלאה של הנאצים על העיר עוד לפני שבכלל פרצה מלחמת
העולם השנייה.
הצבא הנאצי מתקבל בדנציג.
הקהילה היהודית עד המלחמה
משנת 1933 ועד 1937 מספר גדול של יהודים עזב את דנציג לבריטניה, לארצות הברית,
לדרום אפריקה ולפלסטין. בעקבות קשיים כלכליים, הקהילה נאלצה למכור לסנאט חלקות
אדמה שהיו בהם בתי כנסת ובתי קברות. מצד שני, לקהילה היהודית הותר למכור או לקחת
נכסים ניידים מתוך דנציג, ולבית הקברות הוענקה חסינות עד שנת 1948.
מאידך פליטים יהודים מרוסיה ומהגרים מפולין באו והשתקעו בה. היהודים שהגיעו השתלבו
מהר בכלכלה המקומית ועד שנת 1935 אף מילאו תפקידי ציבור חשובים בתחומי המשפט,
הפוליטיקה והתרבות.
כמו למשל המשפטן היהודי פליקס פביאן, שלקח חל בניסוח חוקת העיר.
או פעילותו הכלכלית של ד"ר קורט
נברצקי, מייסד חברה כלכלית גדולה לתובלה ימית, שהכניסה לנמל דנציג רווחים נאים ואף
מונה כקונסול לענייני המסחר של העיר. יהודים נוספים נשאו משרות מיניסטריאליות.
הסנאטור יבלובסקי, בעל מפעלים לעיבוד עצים, ליברל בהשקפותיו, היה מקובל בחוגים
הפוליטיים של דנציג וקיים פעילות מיניסטריאלית גם אחרי שנת 1933, כשבסנאט של דנציג
כבר שלטה קואליציה לאומנית ימנית.
סנאטור יהודי אחר, המשפטן ד"ר קמניצר, שירת במלחמת העולם הראשונה בצבא הגרמני
ונפצע קשה. הוא כאמור מילא תפקידים בתחום הכלכלה וייצוג המשק העירוני בפני גורמי
חוץ, ואף השיג למען המגזר המסחרי הלוואות נוחות והישגים חשובים אחרים. הישגו
העיקרי של ד"ר קמניצר היה ביטול פיצויי המלחמה שהטילו על דנציג בעלות-הברית
בשל היותה בעבר חלק מקיסרות גרמניה.
במקביל לאירועים הללו, הקהילה היהודית כבר החלה לפעול ביתר שאת ליצירה ומיסוד קשר
עם ארץ ישראל מתוך כוונה לעודד יהודית לעלות ארצה.
כבר בשנים הראשונות לקיומה של דנציג כעיר חופשית, דהיינו לפני 1933, פיתחו תנועות
הנוער הציוניות פעילות ערה וערכו מבצעי התרמה לגיוס כספים למטרות ציוניות. לקראת
הקונגרס הציוני הי"ח, שהתקיים בשנת 1933, ביקרו בדנציג דוד בן-גוריון וזאב
ז'בוטינסקי.
כאמור,
רוב תנועות הנוער בדנציג היו ציוניות, אך היו גם תנועות פחות ציוניות היו מחוברות
ללאומיות הגרמנית. כמו תנועת הנוער "קאמראדן" (חברים), או "הברית היהודית הצעירה", בנוסף פעלו
בדנציג תנועות נוספות כמו "השומר הצעיר", "בלאו-וייס",
"יהודה הצעיר" ו"החלוץ". ותנועת בית"ר הרוויזיוניסטית.
הפעילות
הציונית בדנציג התגברה בשנות ה 30 מכמה סיבות. תנועות אלו הגבירו את פעילותן,
ההרכב הדמוגרפי של הקהילה, החל להשתנות עם בואם של יהודים חדשים מקהילות קטנות
בסביבה ומפולין, התגברות ההסתה האנטישמית וריבוי מעשי ההתנכלות ליהודים גם השפיעו
על כך. אלו הביאו למאבקים וחוסר שיתוף פעולה בתוך הקהילה עצמה, דווקא בימים שבהם
נזקקו היהודים לליכוד כל הכוחות במאבקם נגד הנאצים.
עם עליית הנאצים חלו שינויים בחיי הקהילה
היהודית בדנציג. תנועת הנוער הנאצית "היטלריוגנד" יזמה פעולות נגד
הילדים ובני הנוער היהודים, עד שהקהילה נאלצה להקים למענם בית-ספר נפרד. מנהיגי
הקהילה דרשו שהסנאט ישתתף בהחזקת המוסד, דבר שהתקבל בתחילה בהבנה בתקופתו של
ראושנינג מאחר וזה פטר את הסנאט מן החובה להגן על תלמידים ומורים יהודים מפני
ה"ההיטלריוגנד". עד 1937 עוד נשלחו ילדים יהודיים לבתי-ספר פולניים
וגרמניים, אבל מאז ואילך למדו כל היהודים בבית-הספר היהודי.
ועד הקהילה ניסה להקל על מצוקת יהודי העיר, שעמדו בפני נישול מרכושם ומעבודתם. לכן
הוקמו שלושה ארגונים מקצועיים יהודיים: בעלי מלאכה וסוחרים, בעלי מקצועות חופשיים
ולעובדים אחרים - שטיפלו בעיקר בהשגת מקומות עבודה לנזקקים לכך. מטרתם הייתה להכין
את יהודי הקהילה לעלייה לארץ ישראל ולמרות הקשיים שהערים המנדט הבריטי בארץ הצליחו
רבים מיהודי דנציג להגר לישראל או לארצות אחרות. ועד הקהילה אף השיג הסכם עם הסנאט
שידאג להפסקת הטרור ויקל במתן דרכונים, ובתמורה היהודים יכריזו על נכונותם לעזוב
את העיר.
הכרזה זו ניתנה ב-17.12.1938, מס' ימים לאחר "ליל-הבדולח" בדנציג.
בשנת
1937 עדיין חיו בדנציג כ-12,000 יהודים, אבל ב-19.7.1939 ירד מספרם ל-1,700.
באוגוסט 1939 הוגבלה ההגירה מדנציג, והסנאט
סירב לאפשר ליהודים לקחת כספים מחשבונותיהם המוקפאים דבר שסיכן את יציאת בעלי
רישיונות ההגירה, בהם ילדים ונערים שקיבלו היתרי כניסה לאנגליה.
מצבם
הכלכלי של 1,700 היהודים שנותרו בדנציג בקיץ 1939 הלך ורע, וכמחציתם חיו על כספי
סיוע מן הג'וינט, היתר מכרו חפצים שונים או חיו מהקצבות האפוטרופוס על הרכוש
היהודי. בקיץ 1939 נשלחו ספרי התורה ותשמישי הקדושה לניו יורק והופקדו למשמרת
במוזיאון התיאולוגי היהודי.
ב- 15 באפריל 1939, ביום שבת, ראש הקהילה, דר' קורט יציג, ניהל את הטקס האחרון.
הנאצים החלו להרוס את בית הכנסת במאי.
שלט אנטישמי המברך את הרס בית הכנסת הגדול
המתוכנן במאי 1939
ב-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה, היו בדנציג
1,666 יהודים, מהם 716 בעלי אזרחות של העיר. רבים מהם קשישים. דנציג סופחה לרייך.
נבנו בה גטאות בשביל מעט היהודים שנותרו בעיר. היהודים שנשארו שם סומנו על מצחם
בסימן אדום.
ב- 1940, לאחר שחלק מהיהודים הצליחו לברוח בעלייה בלתי חוקית לישראל, הוקם גטו
בשביל כ- 600 היהודים שנותרו בדנציג. השאר הועברו למחנה ריכוז שטוטהוף. אחרי שהגטו
הזה פורק, בסוף פברואר 1941 גורשו ונשלחו היהודים מדנציג למחנות הריכוז טרזיינשטאט
ואושוויץ.
רק כ- 20 יהודים מדנציג שרדו את השואה.
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/5/58/Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg/250px-Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/2/27/StLouisHamburg.jpg/210px-StLouisHamburg.jpg"e;)
!["e;"e;]("e;https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d9/StLouisFrance.jpg/150px-StLouisFrance.jpg"e;)
באשר ל"מזרחי", הדמות המרכזית בה היה הרב מרדכי נורוק, מייסד תנועת ה"מזרחי" בלטביה, אשר היה ציר בסיים מטעמה כל שנות קיום לטביה העצמאית. כמו כן, השתתף בקונגרסים הציוניים שנערכו בין שתי מלחמות העולם. הוא עלה לארץ ישראל, ובאחרית ימיו היה חבר כנסת במדינת ישראל. את "צעירי ציון" ייצג בסיים פרופ' מתתיהו ליזרסון, ואת ה"בונד" ייצג ד"ר נח מייזל. בגלל ההבדלים האידאולוגיים ביניהם לא הקימו הצירים היהודיים סיעה יהודית משותפת, אך היה ביניהם שיתוף פעולה בנושאים שהייתה להם חשיבות מבחינת האוכלוסיה היהודית בכללותה, כגון בעיית האנטישמיות או מגמת הלטביזציה במוסדות הממלכתיים, תופעה שדחקה את רגלי היהודים. דוגמאות נוספות לשיתוף הפעולה בין הרשימות היהודיות השונות הן עידוד חוק האזרחות (שהתקבל ב- 1927 ועזר ליהודים, בין יתר הלטביים, לקבל אזרחות לטבית), וביטול חוק חובת המנוחה ביום ראשון ובחגים נוצריים, דבר שהיה מהווה מכה ניצחת לסוחרים היהודיים. כתוצאה מהפיכת אולמאניס, ההפיכה הימנית הקיצונית ב- 1934, נאסרה פעולתם של עשרות ארגונים פוליטיים, ביניהם המפלגות הציוניות והיהודיות. כך היה להלכה, אולם למעשה פעולתן המשיכה תחת שמות אחרים וכותרות שונות. כל הפעולה הפוליטית, היהודית והלטבית כאחת, הופסקה עם כניסת הסובייטים ללטביה ב- 1940, ועם כיבוש לטביה על ידי הנאצים ימ"ש ב- 1941.
את קשת הדעות שהשתקפה ברשימות היהודיות בסיים אפשר לראות גם במוסדות התרבות והחינוך בעיר. הרי מספר דוגמאות לאותה פעילות: היו בריגה עיתונים וכתבי עת באידיש - "דאס באלק", "אונזער וועג", "פרימארגן" ו"היינט". לאחר הפיכת 1934 נסגרו כמעט כל העיתונים וכתבי העת היהודיים, פרט ל"היינט", בטאון "אגודת ישראל" ("אגודת ישראל" זכתה לעמדת כוח כמעט בלעדית בתחום החינוכי המצומצם שנשאר). בלטביה העצמאית שבין מלחמות העולם נוהלו בתי הספר היהודיים בידי מיניסטריון החינוך, שנקרא בשם "ההנהלה להשכלת היהודים". החלוקה הפנימית במסגרות החינוך הייתה כך:
בכל בתי הספר הנזכרים הייתה השבת יום מנוחה. היה מאבק פנימי בין בתי הספר באשר לשפת ההוראה. בכל התקופה הזאת התקיימו בתי ספר עבריים ואידישאים זה לצד זה, תוך תחרות ביניהם. באשר להשכלה גבוהה, היו אמנם יהודים באוניברסיטת ריגה, אך במשך הזמן, ובמיוחד לאחר הפיכת 1934, הייתה ירידה שיטתית במספרים ובאחוזי היהודים שלמדו בה. כתוצאה מהפיכת 1934 חוסלה מערכת החינוך היהודי האוטונומי, וב- 1940, כתוצאה מפלישת רוסיה ללטביה, עברה כל מערכת החינוך הלטבית, והיהודית בתוכה, למרות הסובייטית.
נוסף לשטח הלימודי פעלו בריגה ארגונים יהודיים שונים. היו מוסדות גמילות חסדים, כגון: מושב זקנים, ארגון הכנסת כלה, מלביש ערומים, בית יולדות ובית חולים. כמו כן היו תנועות נוער והכשרות מטעם התנועות אשר באמצעותן התכוננו חבריהן לעלייה לארץ ישראל, ואמנם בין שתי המלחמות עלו לארץ ישראל 4,500 איש מלטביה.
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Burning_Synagoge_Kristallnacht_1938.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Ahawah_Children%27s_Home1933.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_102-14469,_Berlin,_Boykott-Posten_vor_j%C3%BCdischem_Warenhaus.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_183-E01073,_Berlin,_J%C3%BCdische_Auswanderer_vor_einem_Reiseb%C3%BCro.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Bundesarchiv_Bild_183-S69279,_London,_Ankunft_j%C3%BCdische_Fl%C3%BCchtlinge.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:StLouisHamburg.jpg"e;){kind=link}
![]("e;https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:StLouisFrance.jpg"e;){kind=link}