קהילה

בערב השואה היו בעיר בסביבות 20 אלף יהודים, שהיוו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. באוגוסט 1941, במהלך הכיבוש הגרמני של העיר במלחמת העולם השנייה, היהודים שנותרו בעיר רוכזו בגטו שהוקם בה, בו הוטלו עליהם גזירות שונות. ב-2 עד 3 באוקטובר 1941 רצחו הגרמנים והבלארוסים 2,270 יהודים מהגטו ליד הכפר הסמוך קזימירובקה, וב-17 עד 19 באוקטובר 1941 רצחו אלו כ-3,700 יהודים נוספים מהגטו ליד הכפר הסמוך פוליחוביצ'י. ב-23 באוקטובר 1941 החלה אקציית חיסול בגטו שבעיר, בה נרצחו למעלה מ-1,000 היהודים שנותרו בו. ב-26 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את מ' אחרי קרב שארך כ-25 ימים. רק חלק מהיהודים הספיקו להיות בין המוצאים ממ' או לברוח ממנה, והגרמנים מצאו בה כ-000,10 יהודים. זמן מה אחרי כיבושה נכנס לעיר איינזצקומנדו 8 מאיינזצגרופה B והחל באקציות נגד האוכלוסייה היהודית, ובהן נרצחו אלפים. מונה יודנרט, והיהודים נצטוו לשאת מגן-דוד צהוב, עד אמצע אוקטובר 1941 הושלמה הקמת גטו והוא הוקף גדר תיל. היודנרט נצטווה לארגן משטרה יהודית בת 15 איש. ב-19 באוגוסט 1941 אירגנה חולייה של איינזצקומנדו 8 עם שוטרים מרגימנט המשטרה הגרמנית 'מרכז' אקציה, ובה נרצחו 726,3 יהודים, שהיו אז רוב יהודי הגטו. ב-23 באוקטובר נרצחו עוד 239 יהודים. עד סוף אוקטובר 1941 חוסלו יהודי מ', ושטח הגטו הוחזר לעירייה. ב-28 ביוני 1944 שוחררה מ' בסוף 1941 לפי עדויות שנאספו, נותרו במקום ובישובים קטנים הסמוכים לשארגורוד 3,733 בלבד מיהודי המקום המקוריים, רובם נשים וילדים, שכן הגברים גויסו או נמלטו עם הצבא הסובייטי, ורבים מן הגברים הנותרים נרצחו על ידי כוחות הכיבוש הנאציים והרומניים.[2] באותו העת לפי הרישומים הרומניים נותרו בעיר מוגילב עצמה רק 3,000 יהודים.[4][1] מוגילב לא שימשה ליהודים כגטו בלבד אלא גם נקודת מעבר דרכה עברו שיירות היהודים המגורשים בדרכם לעיירות אחרות בצפון מערב טרנסניסטריה. ככל הנראה עברו בעיר בקיץ ובסתיו 1941 קרוב ל-56,000 יהודים[5] ומתוכם 15,000 יהודים הצליחו להישאר בתחומה.[6] ב-21 בנובמבר 1941 התאחדו קהילות היהודים השונות תחת ועד יהודי מרכזי בראשות המהנדס זיגפריד יגנדורף, ששכנע את הרומנים להשמיש ולשפץ את התעשייה החרבה. 500 אישורי עבודה ראשונים שניתנו ליגנדורף לשיקום תחנת החשמל היוו את הבסיס לגטו היהודי הקבוע במוהיליב. 12 יום לאחר האישור כבר היה מטבח לעובדים ובני משפחותיהם, אשר מנו כ-2000 איש.[7] לצד הוועד היהודי פעלה משטרה יהודית עם 60 שוטרים, והתנהלו שירותי בריאות, תרבות, חינוך וסעד.[1] מעשי יגנדורף והוועד היהודי שנויים במחלוקת, היו מי שהביעו ביקורת על אכזריותו או מידת שיתוף הפעולה שלו, והיו שהגנו עליו וראו בו מציל נפשות רבות.[8] ארגון טודט גרמני פיקחה על עבודות הקמת גשר, פגעה ועינתה את היהודים העובדים ואף רצחה יהודים בגיטו כדבר שבשגרה.] ב-1 ביולי 1942 כ' בתמוז תש"ב, הוקם גיטו בחלק מצומצם מן האזור היהודי ובו חלק ניכר של בניינים חרבים. היהודים אולצו לבנות חומה מהחורבות. החל מ-12 באוקטובר 1942 (ראש חודש חשון תש"ב) ובמשך כמעט חודש עד ל-8 בנובמבר גורשו 1500 יהודים לפצ'רה שם רובם נספו עקב התנאים החמורים. הרומנים תכננו לגרש 3000 יהודים, אך מחציתם הצליחו להסתתר.[21] בפברואר 1943 ניתן צו גירוש נוסף לפצ'רה אך זה בוטל בעקבות שוחד שניתן על ידי הוועד היהודי. בתחילת 1943 פעלו שני בתי יתומים בגיטו עם כ-1,100 יתומים ובהמשך נפתח בית יתומים שלישי.[1] ב-8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג (יום התאבדותו של מרדכי אנילביץ בגיטו ורשה) נשלחו 555 מגורשים יהודים לבניית גשר ליד העיר ניקולאייב ושם נורו למוות.[1] באוקטובר 1943 חיו באזור התעשייה שהופרד מהגיטו כ-3000 יהודים, מהם 51 בני המקום המקוריים מתוך כ-700 עובדים שהועסקו בבתי החרושת, ומשפחותיהם שחיו באזור נפרד ומוגן בידי הוועד היהודי מסכנת גירוש. בסוף שנת 1943 ועדה יהודית ומנהיגים יהודים מרומניה ביקרו במקום וגייסו כסף לעזרתם. עם הנסיגות של גרמניה החלה השבת יהודים למקומותיהם, תחילה 3,198 יהודי דורוחוי בדצמבר 1943, אחר כך, ב-6 במרץ 1944 (י"א באדר ה'תש"ד), 1,100 יתומים שהושבו לאזור בו נולדו. כשבועיים אחר כך ב-19 במרץ 1944 (כ"ד באדר תש"ד) נכבשה העיר בידי הסובייטים, תוך לכידת 220,000 חיילים גרמנים בקרב כיס קמניץ-פודולסקי[22], והיהודים בעיר שוחררו.