רוברט סדולס היה בעברו ימאי ומתאגרף. הוא עבד כשרת בבניין בלייפאיה (Liepaja) שבלטביה. אחרי הכיבוש הגרמני, הוא הבטיח לדוד זיבצון (David Zivcon), דייר יהודי של הבניין עמו היה מיודד, לסייע לו בשעת צרה. סדולס לא ידע שבסופו של דבר הוא יהפוך למצילם של אחד עשר יהודים.
הצהלת היהודים:
באוקטובר 1943 דוד זיבצון החליט שהמצב נהיה מסוכן מידי ושהגיעה השעה לעבור לחיות במחבוא. הוא ברח מהגטו יחד עם אשתו ועוד זוג. רוברט סדולס קיבל את חברו בברכה, יחד עם האורחים האחרים אותם לא הכיר, וסידר להם מחסה מאחורי מחיצה מוסתרת במרתף של הבניין. שם הם נותרו עד לשחרור, מבלי לראות אור יום, תקופה של 500 ימים. כמה חודשים אחרי שנכנסו למחבוא, הצטרפו אליהם עוד שלושה גברים. שלושה יהודים נוספים הגיעו באפריל 1944, ושבוע מאוחר יותר הגיעה רבקה; גיסתו של דוד זיבצון, יחד עם ביתה בת השלוש, אדה. בני משפחת סדולס חששו שהילדה תסגיר את מקום המחבוא, ועל כן מצאו לה מחסה עם אוטיליה שימלפפניג, אלמנה ממוצא גרמני. כעת היו במרתף אחד עשר יהודים.
אספקת מזון עבור קבוצה כל כך גדולה, ועוד בזמן מלחמה, הייתה אתגר ענק. חלק מהיהודים שהתחבאו במרתף היו בעלי מקצוע מיומנים. הם בצעו עבודות תיקונים שאפשרו לסדולס להרוויח כסף נוסף בעזרתו שילם עבור המזון של הקבוצה. אחד מהיהודים החבויים, קלמן לינקימר, כתב יומן במשך תקופת המחבוא, בו תיעד את החיים במקום מחבוא קטן וצפוף, בתנאים של לחץ ופחד תמידי מפני גילוי. הלחץ הגדול השפיע גם על היחסים בין היהודים החבויים, שהפכו לעתים למתוחים מאוד. הם עקבו אחרי המציל שלהם, סדולס, בחרדה, תוך שהם פוחדים שהנחישות שלו להצילם תתרופף. "רוברט חושש מאוד," כתב לינקימר ב-5 לדצמבר 1944. "כל העסק נמשך יותר מדי זמן. אם הוא היה יודע מראש, הוא היה חושב על זה טוב טוב…"
סדולס סידר ליהודים המוחבאים במרתף נורה מיוחדת, כדי שיוכל לתקשר איתם מרחוק ולהזהיר אותם במקרה של סכנה. פעם אחת האור הבהב בקוד שסימן שהגרמנים הגיעו לבניין. למשך שעה ארוכה היהודים עמדו במרתף עם אקדחים שלופים, מוכנים להילחם בפולשים במידה שהמחבוא שלהם יתגלה.
סדולס דאג לא רק לרווחה הפיזית של היהודים שתחת חסותו – הוא גם טרח לשמור על המורל שלהם. הוא קנה להם ספרים ועיתונים מבחוץ. כדי להקל על דאגתה של רבקה לביתה, ועל הכאב של הפרידה ממנה, הוא היה מבקר את הילדה בעצמו ומוודא שהיא אכן זוכה ליחס טוב. הוא אף היה מצלם אותה, ומביא לאמה, רבקה, את הצילומים.
סדולס לא חי כדי לראות את יום השחרור. ב-10 למרץ 1945 הוא נהרג, כתוצאה מפגיעת פגז של הצבא האדום. אשתו, יוהאנה, המשיכה לטפל ביהודים החבויים עד לסוף המלחמה. אחרי השחרור הגיחו מהמרתף אחד עשר היהודים. רק 30 מתוך כ-7,000 התושבים היהודים שחיו בלייפאיה לפני מלחמת העולם השנייה שרדו. מתוכם 11 הוצלו על ידי רוברט יוהאנה סדולס.
הוכרה והנצחה:
ב-2 בדצמבר 1981 יד ושם הכיר ברוברט ויוהאנה סדולס בתור חסידי אומות העולם.
קישור ליומן של קלמן לינקימר:
https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/righteous/seduls.asp
נלקח מאתר יד ושם:
https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/righteous/seduls.asp
