ראשית חייו:
אנטון סוחינסקי היה אדם מנודה ומתבודד. היו שכינו אותו "שוטה הכפר". הוא מעולם לא התחתן וחי – בדוחק תמידי – בבית קטן וצנוע בזבורוב . שכניו לעגו לו בשל אופיו העדין ואהבתו לכל היצורים החיים. אך כאשר כל אמות המוסר קרסו וכשהרוב המוחלט של האנשים הפנו ליהודים את גבם באדישות או אף השתתפו ברצח, היה זה אנטון סוחינסקי – "שוטה הכפר" – אשר דבק באמונתו, ובניגוד לשכניו, שמר על הערכים האנושיים הבסיסיים. ללא כל עזרה או סיוע הצליח להציל את חייהם של שישה אנשים.
הצלת היהודים:
משפחת צייגר הכירה את סוחינסקי עוד לפני המלחמה. לאחר גלי הרציחות הראשונים בזבורוב הועברו היהודים הנותרים לגטו ואחר כך למחנה עבודה. על אף הפשיטות הרצחניות שנערכו מעת לעת, לא הסכימה משפחת צייגר לקבל את הצעתו של סוחינסקי להסתיר אותם. רק ביוני 1943, לאחר שפשטו שמועות שהגרמנים עומדים לחסל את כל יהודי זבורוב הנותרים, החליטו כי אין בררה אלא להפקיד את גורלם בידיו של האיש המשונה.
משפחת צייגר היתה מורכבת מאבי המשפחה, יצחק, האם, סוניה, ושני הבנים שלי ומיכאל בני ה-6 וה-8. הם לקחו איתם אשה נוספת שהיתה חברה של המשפחה ונערה צעירה נוספת בשם אווה הלפרין, אשר איבדה את כל משפחתה באקציות ונותרה לבדה. כשהגיעו לביתו של סוחינסקי גילו שהוא כבר מסתיר במקום נערה בת 16 בשם ציפורה שטוק (לימים שינדלהיים). סוחינסקי החביא את כולם במרתף ביתו.
בסופו של דבר גילו שכניו של סוחינסקי את היהודים המסתתרים והחלו להציק להם ולמצילם, ולסחוט מהם כספים כתנאי שלא יסגירו אותם. כאשר יצחק צייגר החליט שלא להיענות עוד לסחיטה מצד הכפריים, שלף אקדח והתפתח קרב יריות במסגרתו נהרגה האשה שהסתתרה עמם.
מחשש שהגרמנים הבחינו ביריות ומנקמה מצד השכנים, החליטו המסתתרים להימלט מהמקום. אך השלג והכפור והעוינות וחוסר שיתוף הפעולה מצד הכפריים בהם נתקלו בנדודיהם אילצו אותם לחזור אל ביתו של סוחינסקי. הוא שמח בחזרתם והסתיר אותם בעליית הגג עד אשר סיים לחפור עבורם, בעזרתו של יצחק זייגר, מקום מסתור תת-קרקעי חדש.
במשך תשעה חודשים הם נותרו דחוסים בתוך חור חשוך באדמה, ללא מרחב לזוז ורק מנורת נפט קטנה האירה להם מעט בחשכה. הפחד להיתפס היה כה רב שהם לא העזו לצאת מן המחבוא אפילו פעם אחת. סוחינסקי היה מביא להם כל מזון שהצליח להשיג, והיה מפנה את הסיר ששימש לצרכים. מציאת מזון עבור שישה אנשים היתה משימה כמעט בלתי אפשרית עבור אדם עני כמו אנטון. במקביל, צריך היה להתמודד כל העת עם הסכנה שייחשף על ידי שכניו או על ידי הגרמנים. והסכנה היתה רבה. פעם אפילו הגיעה יחידת שיטור מקומית והגרמנים חיפשו אצלו וחקרו אותו. בפעם אחרת חיפשו הגרמנים במרתף ליד המחבוא והיהודים המסתתרים תחבו סמרטוטים לפיהם על מנת שלא להשמיע קול. לו היו מתגלים, היה זה לא רק סופם, אלא גם סופו של מצילם.
שחרורם של היהודים מביתו של סוחינסקי:
לבסוף הגיע יום השחרור ודלת המסתור נפתחה. לאחר רגע של חרדה – מחשבתם הראשונה של המסתתרים היתה שהמחבוא נתגלה – נרגעו כשראו את פניו המחייכות של אנטון. רק אז יצאו סוף סוף מהחור הקטן באדמה בפעם הראשונה מזה תשעה חודשים. לאחר חודשים של חוסר תזוזה בקושי הצליחו ללכת על רגליהם ולאחר תקופה ארוכה בחשיכה, סונוורו מאור השמש.
אחריי המלחמה:
לאחר השחרור נשארו ששת האנשים יחד לזמן מה. אחר כך פנו איש איש לדרכו ובנו חיים חדשים: משפחת צייגר היגרה לארצות הברית, אווה הלפרין נסעה לאורוגוואי וציפורה שטוק עלתה לישראל.
הוכרה והנצחה:
אנטון סוחינסקי הוכר על ידי יד ושם בתור חסיד אומות העולם ב-1974.
אנטון סוחינסקי השתתף בטקס קבלת אות חסיד אומות עולם ביד ושם.
