דף לכבוד / לזכר

כרונולוגיה   משפחתית

קופלנסקי- הינדן (הינדין)

נכתב ע"י הרי א. הינדן

תאריך לידה 1918.

תל אביב 2010

היסטוריה משפחתית של משפחות קופולנסקי והינדן (הינדין).

מרקוס מרדכי קופלנסקי, סבי מצד אימי נולד ב 12.12.1836 בעיר קדני, רוסיה (ליטאוניה), ונפטר ב12.12.1936 בעיר איידקונן מזרח פרוסיה, גרמניה. 

בעיר קדני, רוב האוכלוסיה הייתה יהודית וברובה חרדית.  קדני הייתה ידועה בעולם כמרכז של מומחי יהדות ותורה. סבי, מרקוס קופלנסקי היה שומר מצוות ועד לאחרית ימיו עסק בלימוד תורה, תלמוד ודברי חכמים. בשנת 1884 סבי עבר לאידקונן עיר קטנה במזרח פרוסיה (גרמניה) ליד גבול רוסיה לא רחוק מהעיר קנינסברג.

העיר איידקונן נהנתה מחיי המסחר שהתנהלו בין אירופה ורוסיה. מסילות הרכבת המקומיות היו ברוחב פסים שונה ולכן היו חייבים להעביר את כל הסחורות מהרכבת הגרמנית לרכבת הרוסית. רוב התושבים המקומיים התפרנסו ונהנו ממקומות העבודה קבועים ובעקבות כך הייתה רווחה כלכלית.

ב1874 הייתה קהילה יהודית ותיקה פעילה בעיר איידקונן, שמנתה כ 200 נפשות. רוב היהודים עבדו בעמילות מכס, סוחרים  ובעלי בתים.

הקהילה היהודית המקומית הייתה אמידה. בשנת 1880 בנתה בית כנסת מפואר שהראה את עושר הקהילה. בית הכנסת הוקם מול הכנסייה, במקום מרכזי בעיר וככל הנראה שטח האדמה ניתן על ידי העירייה. הרחוב בו נבנה בית הכנסת נקרא רחוב סינגוגן שטראסה. (רחוב בית הכנסת). בית הכנסת היה המבנה המפואר והמרשים ביותר אחרי הכנסייה. בעיר היה גם בית קברות יהודי מטופח ומטופל.

בליל הבדולח ב9 בנובמבר 1938 בית הכנסת נחרב והושמד לחלוטין על ידי הנאצים. בית הקברות המטופח נהרס בזדון,  אחרי סיום המלחמה על ידי הרוסים שכבשו את המדינה, ואבני המצבות נלקחו לבניית מדרכות ורחובות.

סבי בחריצות ואנרגטיות שאפיינה אותו, השתלב במהרה בעיר אידקונן, רכש אדמות והקים בית חרושת לעיבוד טבק וייצור סיגרים וסיגריות, הגיע למעמד מכובד ומוכר בעיר. סבי היה מעורב ופעיל  בעיריה המקומית  ובפעילות הומוניטרית.(מצורף מכתב ברכות מראש העיר בשם תושביה ליום הולדתו ה95 ).

סבי השאיר אחריו 4 בתים (32 דירות) ופארק גדול, ברחוב שיצען שטראסה 4, 4א, 4ב, 4ג.  כל האזור היה ידוע לכולם ונקרא צומת קופלנסקי.

סבי מרקוס קופלנסקי עם אשתו ברטה (ילידת1838 שנפטרה 1920 בעיר אדקונן)- ילדו 7 ילדים- 4 בנות ו3 בנים. כל הילדים גדלו באידקונן והלכו לבתי ספר במקום. שלושת הבנים בסיום הלימודים עזבו את העיר ועברו לקנינסברג לעבוד בתחום הטבק, והצליחו להגיע להישגים מרשימים.

קורות ילדי המשפחה של סבי וסבתי קופלנסקי  :

סלומון הבן הבכור נולד ב 1865 בקובנו ונפטר 1937 באיידקונן. סלומון עבד בתחום הטבק והיה שנים רבות הסוכן הראשי  של בית החרושת "הואס ברגמן" שסיפק סיגריות לכל מזרח ומערב פרוסיה והתגורר בעיר קנינסברג.  סלומון החזיק ברכב פרטי עם נהג עוד לפני מלחמת העולם הראשונה  ומסר את הרכב לצבא הגרמני לזמן המלחמה ב1914.

בשנת 1935סלומון חזר ביחד עם אשתו חולדה (לבית לחמן מהעיר ברסלאו ) לאיידקונן. הוא נפטר בשנת 1937. אשתו חולדה נפטרה בשנת 1938. לא היו להם ילדים.

שרה נולדה ב 1868 בקובנו ליטואניה-רוסיה. נרצחה על יד הנאצים עם כל משפחתה בריגה בדצמבר 1941.

שרה גדלה בעיר אידקונן ונישאה ב 1895 לסוחר היהודי בשם אדוארד ידלובקר בעיר ריגה ונשארה לגור שם.

משפחת ידלובקר הייתה גדולה  ובמעמד בינוני גבוה. לזוג נולדו 5 ילדים. הבכורה רגינה שנישאה ליעקוב כהן בריגה. מיד אחרי החתונה ב 1920 הזוג כהן עבר לקנינסברג ונרשמו ללימודים אקדמיים ושניהם סיימו דוקטורט באגרונומיה. רגינה סיימה את לימודיה בהצטינות יתרה. וגם הייתה ציירת ידועה בריגה ובארץ.

רגינה ויעקוב עלו בשנות ה 30 לישראל לתל אביב עם 3 ילדיהם בלה, רות ומנחם .מנחם נהייה לארכיטקט ידוע שתכנן את בניין עירית תל-אביב יפו.

לידיה סיימה את לימודיה בגרנובל שבצרפת בלימודי ספרות. וחזרה לריגה ללמד באופן פרטי צרפתית והייתה מאד ידועה ומבוקשת ללימודי השפה הזרה.

לידיה נישאה לסשה שץ שהיה ד"ר לאגרונומיה. לזוג לא היו ילדים.

הילדה נהלה חנות סידקית של אביה. הילדה נישאה בגיל מאוחר ולא היו להם ילדים.

ברונו מגיל צעיר התעניין במכוניות ואחרי סיום הבגרות בריגה למד מכניקה בבית הספר הגבוה טכניקום בעיר דריזדן בגרמניה וסיים עם דיפלומה של מהדנס אינג'.הוא עבד במחלקה הטכנית של מטווית הצמר ויקטוריה (בית החרושת היה שייך לדודי שלום רבינוביץ שיוזכר יותר מאוחר ).

בשנת 1934 ברונו עבר לפלשתינה ועבד עד צאתו לפנסיה כמהנדס טכני במטוויה בתל-אביב. ברונו נישא למרים ולזוג לא היו ילדים. ברונו נפטר בגיל 87 בשנת  1999 בתל-אביב.

אני נולדה בשנת 1911 בריגה. שם הכינוי שלה היה אנינקה, היא הייתה מוסיקלית עם כשרון שירה. אחרי סיום הבגרות למדה בקונסברטיון של ריגה שירה. באותו קונסברטוריון  הדוד שלה הרמן ידלובקר היה פרופסור לשירה ופיתוח קול. הרמן ידלובקר היה אחד הטנורים הידועים בעולם בשנים מ 1900-עד 1925 תיעוד על תקופת הזוהר שלו ושירתו במטרופוליטן בניו יורק ובאופרות ברחבי אירופה, נמצאים במוזיאונים למוסיקה ברחבי העולם.

אנינקה נישאה עם  אלברט בלינדריש עו"ד בעיר ריגה. ועבדה הרבה שנים כמזכירה במשרד המטווית צמר ויקטוריה שהייתה שייכת לדוד שלנו רבינוביץ. לאנניקה ואלברט נולדה בשנת 1940 בת בשם יאנינה. בדצמבר 1941 כל המשפחה ניספתה על ידי הנאצים בעזרתם של הלטבים, ששתפו פעולה עם הגרמנים

בשנים שהייתי בריגה ב 1927 עד 22 ביוני 1941 התגוררתי אצל דודי רבינוביץ, משפחת ידלובקר הייתה גם המשפחה הקרובה שלי ושהייתי הרבה בביתם. משפחת ידלובקר היו באופן חריג טובים אינטליגנטיים והומניים. עם אנניקה היה לי קשר  מאד הדוק, היא היתה ב 7 שנים גדולה ממני והייתה כמו אחותי.

TASEJEWOג'ני הילדה השלישית של הסבים,  נולדה ב1871בקובנו, רוסיה והיום ליטואניה  ונספתה בסיביר בעיר טסייבו- באזור קרסנייארסק. ג'ני גדלה באדקונן וסיימה את לימודיה בבית הספר הגבוה לבנות. כשהגיעה לפרקה לנישואים היתה בעייה במבחר המשפחות המסורתיות היהודיות. ואביה עמד על כך שהבנות יתחתנו עם בחורים ממשפחות יהודיות מסורתיות בלבד.  אני מניח שלסבא שלי היו קשרי מסחר וחברים  יהודים מריגה וכך 3 בנותיו התחתנו עם בחורים יהודים  בריגה.

ג'ני נישאה לשלום רבינוביץ שהיה מהנדס טקסטיל, והיה מכונה במשפחה אונקל (הדוד) ג'אנו. הוא סיים לימודיו בעיר שמנייץ הנחשבת לעיר הטקסטיל בגרמניה והיה בעל מקצוע מומחה ועבד כמנהל טכני של בית חרושת טקסטיל גדול בריגה. ב1910 הוא החליט לצאת לעצמאות ורכש אדמה ברחוב שרלוטןשטראסה בריגה, עליו בנה מבנה בית חרושת גדול בן שתי קומות. ושם ייסד את בית החרושת שלו תחת השם "בית החרושת הרגאי הראשון  לגרביים וטריקו, טריומף". השותפים לבית החרושת היו יעקב רבינוביץ אחיו ולימים גם אבי יהודה יוליוס הינדין הצטרף כשותף. ( אני מפסיק את רצף הסיפור על ג'ני ומכניס את קורות חייה של אימי הלנה קופלנסקי). ג'ני והלנה היו מאד קשורות וקרובות משנת 1911 ועד 1919 היה להם גורל משותף בתקופת המלחמות.

דיויד-גוסטב הילד הרביעי של הסבים שלי נולד 1873 בעיר קובנו ונפטר  ב1937 בעיר קנינסברג בגרמניה.  הוא סיים באדקונן את לימודיו ואז עבר לקנינסברג. דיויד-גוסטב עבד בתחום הטבק והיה סוכן של בית החרושת לטבק הגדול בגרמניה. נישא למרגוט ואגנר בקנינסברג לזוג לא היו ילדים. דיויד-גוסטב נפטר ב 1937 בעיר קיניגסברג.

נתן הילד החמישי נולד 1875 באיידקונן וניספה במחנה השמדה בטריזנשטט  (השערה) ב1943.נתן סיים את לימודיו באדקונן ועבר לברלין ועבד במסחר של סיגריות וטבק. נתן נישא להדוויגה מרטשק מברלין שהייתה מאד יפה נעימה וחיננית. הדוויגה כונתה במשפחה דודה וויגה , ב1910 הם עברו לקנינסברג וגם בעיר הזאת היתה לו סוכנות ראשית בשם "גרבטי" לטבק שסיפקה סחורה  למערב ומזרח פרוסיה. דודה הדוויגה התגיירה ושניהם היו יהודים אורתודוקסים. אני זוכר שבביקורי אצלהם היה אסור בשבת לכתוב או לטלפן. וגם אסור היה לצלצל בפעמון הדלת אלא רק לדפוק עליה. הדוד נתן היה ראש הקהילה האורתודוקסית בקנינסברג. דודה וויגה נפטרה בקנינסברג בשנת 1938. לזוג  נולד בן אחד ארווין בשנת 1903 שתמיד התענין במכונות וסיים את לימודיו כמהנדס מכני. במזל גדול ארווין הצליח לעלות על אניית מהגרים ב 1939 שהגיעה לדרום אפריקה, על האניה הוא הכיר את מריון ונדרינר בת למשפחה יהודית מהעיר אלבינג ממזרח פרוסיה. הזוג נישא ביהונסבורג ולזוג נולדה בת אחת נורמה בשנת 1940. אמה של נורמה, מריון היתה אשה מאד חולנית ונפטרה ב1969. נורמה נישאה ב1964 לרונלד-רוני ייחס שנולד ביהונסבורג ב 1933  נולדו להם 3 בנים, מרק בשנת 1967  רופא שיניים, גווין נולד ב 1968 רופא, וורן נולד ב1976 רו"ח סי.פי.אי. כול הילדים נולדו וחיים ביהונסבורג.

הלנה-חיה הילדה השישית, הייתה אימי נולדה ב1878 באיידקונן, גדלה וסיימה שם את לימודיה בבית הספר הגבוה לבנות ועבדה כמזכירה בבית החרושת לסיגריות של אביה. ב1911 אימי נישאה ליוליוס יהודה הינדין, איש עסקים גם הוא מהעיר ריגה, נולד ב 1979. החתונה נחגגה בפאר גדול באיידקונן והזוג עבר לריגה שם נולדה אחותי דורה ב24 בנובמבר 1912.

כפי שציינתי, אבי, יוליוס היה שותף בבית החרושת "טריומף" בריגה . בית החרושת נוהל בהצלחה רבה בנהולו הטכני המעולה של שלום רבינוביץ שהיה בעלה של ג'ני אחות אימי.

ב1914 התחילה מלחמת העולם הראשונה. בתחילה לרוסים היה יתרון צבאי ולאחר קרבות קשים הם הצליחו לכבוש חלק קטן של מזרח פרוסיה. במהלך הקרבות העיר איידקונן ספגה קרבות קשים ובית החרושת לטבק ושני בתים הושמדו לחלוטין. ב1915 נוצר שינוי במצב הצבאי והצבא הגרמני גירש את הרוסים ממזרח גרמניה ופרץ דרך  לרוסיה. והתחיל הכיבוש של הגרמנים לכוון קובנו, ריגה וכל האזור הבלטי.

בסוף 1915  המפקדה הצבאית הרוסית בריגה נתנה פקודה  צבאית לדודי, שלום רבינוביץ שנהל את בית החרושת "טריומף",   שעליו לספק עבודה חיונית עבור הצבא והמלחמה ושהוא יאלץ להעביר את בית החרושת לעיר ירוסלבל. (ריגה נכבשה על ידי הצבא הגרמני בשנת 1917). בית החרושת פורק והכל הועבר ברכבת משא כולל הכרכרות הסוסים והעגלון לעיר ירוסלבל.

כל העובדים כולל הצוות הטכני נאלצו  גם הם לעבור לירוסלבל. 3 בעלי בית החרושת (שלום עם אשתו ג'ני רבינוביץ ללא ילדים, אח שלו יעקב רבינוביץ ואשתו ושתי ילדות אוליה וגניה בנות 10 ו 12 ,ואבי יוליוס הינדין עם אשתו הלנה וביתם דורה) עברו לירוסלבל עיר ליד הוולגה כ 200 ק"מ צפונית למוסקווה. העיר ידועה עד היום, בכנסיות ומנזרים. בית החרושת הוקם במהירות ונכנס לפעילות. ב 7 בינואר 1917 נולד יעקב (יאשה) אחי. בפברואר בשנה זאת התחילה המהפכה הבולשביקים (האדומים) נלחמו נגד צבא הצאר (הלבנים) ב 1918 המהפכה הגיעה לירוסלבל והיו קרבות כבדים, העיר עברה מיד ליד בין האדומים ללבנים.

בזמן ההפיכה והקרבות נולדתי אני ב 20 ביוני 1918 בעיר ירוסלבל. אמי והדוד ג'אנו סיפרו לנו בילדותינו על הקרבות שהיו בעיר.

שלושת המשפחות שלנו הסתתרו במרתף עם משפחות רוסיות בצפיפות רבה, ושמענו את קולות הקרב מהרחוב. ושריקות הכדורים. לא היה מזון ושתייה ואמי מספרת שבכיתי רוב הזמן. רק באוקטובר הגיעה הפוגת הקרבות. המהפכה הסתיימה והאדומים נצחו.

בית החרושת שלנו נשרף לגמרי בזמן הקרבות. ושלושת המשפחות הפסידו את כל רכושם ועמדו בחוסר כול ולאחר התלבטות והתייעצות החליטו לחזור לריגה. החלטה שהייתה יותר קלה להגידה, מאשר לבצעה. אי הסדר אחרי המהפיכה היה גדול מאד. לא היו רכבות,אך למרות כל הקשיים שגם עליהם אפשר לכתוב ספר בנפרד, הצליחו שלושת המשפחות בקשיים רבים לחזור לריגה.

השנה הייתה 1919 בריגה השינוי היה גדול. ב18 בנובמבר 1918 הוכרזה מדינת לטביה כרפובליקה עצמאית חופשייה. המצב של המסחר והתעשייה היה בכי רע כי כל התנהלות חיי הייצור והמסחר עם רוסיה הופסקו.

.

זמן קצר אחרי הגעתנו לריגה אמי קיבלה מכתב מאביה מרקוס קופלנסקי מאיידקונן גרמניה. אביה בשנת 1914 עם אשתו ברח מהרוסים שפלשו לגרמניה לעיר קנינסברג לבניו שגרו שם. בקנינסברג גרו הרבה משפחות פליטים שברחו מאדקונן. אנשי עסקים בעלי רכוש, פקידי עיריה ומנהל העיריה. הם התארגנו לפגישות משותפות וקבלת החלטות על שיפוץ ועתיד העיר איידקונן לאחר פגיעתה הקשה עקב הקרבות.

מנהל העיריה ארתור קריגר כתב בספרו "אדקונן העבר הווה והעתיד" (בעמ. 96) על סבי קופלנסקי שלקח חלק אקטיבי בהתארגנות במפגשים הנ"ל בקניגסברג.

סבי במכתבו לאמי כתב שהם חזרו לאיידקנון ב1917 ובית החרושת לטבק ושנים מארבע הבתים שהיו ברשותם, הושמדו לגמרי והוא מנסה לחדש את הפעילות בבית החרושת לטבק ומתכנן לבנות ולהקים שני בנינים חדשים. אבל הוא נמצא לבדו באיידקונן והוא מציע לאמי לבוא לאיידקונן בחזרה עם כל משפחתה ולעזור לו בפרויקט ההקמה.

וכך מתחיל זמן איידקונן. בריגה המצב היה רע. ולכן אני חושב שהורי קיבלו בשמחה את ההצעה ובקיץ 1919 חזרנו כולנו לאיידקונן לשמחת סבי וסבתי.

את סבתי ברטה אני לא זוכר היא נפטרה ב10 באפריל ב  1920

קיבלנו דירה בבית של סבי והורי עזרו לסבי בכל ההתנהלות בעבודה. בית החרושת לטבק לא הוקם מחדש ובמקומו הוקמה סוכנות הפצה ומסחר לסיגריות שנקראה קופלנסקי ובניו, לסוכנות הייתה מונופול אזורי. העבודה הייתה רבה, היו ביקורי לקוחות קבלת הזמנות ותחזוקת מחסן מלאי.

אבי נהל את הסוכנות בהצלחה ואמי נהלה את כל עבודת המשרד של הסוכנות וגם נהול המשרדי של כל בניית הבתים שסבי בנה. הבית בשיצן שטראסה 4 היה בית פינתי בן שלוש קומות עם שתי כניסות ושש דירות . מבנה יוקרתי ומודרני.

דירה אחת בקומה השנייה הייתה מיועדת במיוחד למשפחתנו. בדירה היו 5 חדרים וחדר לעוזרת הבית מטבח גדול שירותים מרווחים ומרפסת גדולה. בבית השני שיצן שטראסה 4א נבנה גם במקביל והיה בן שתי קומות שתי כניסות ושמונה דירות.

ב1922 הבתים היו מוכנים ואז עברנו לדירה שלנו. ומעכשיו הסבא גר איתנו, היה לו חדר מרווח עם ספרייה גדולה של ספרי תנך, תלמוד, קבלה בעברית . למרות מצבו הפיזי הטוב בחר בהדרגה להפסיק את מעורבתו בעסקים באופן מלא והיה יושב שעות רבות ולילות בספרייתו לומד וחוקר. הוא נפטר בדיוק ביום הולדתו ה 100 בתאריך 12 בדצמבר 1936 כל ילדיו ובני משפחתו היו לצידו כי באו לברכו ליום הולדתו ה100. הוא נקבר בבית הקברות היהודי בעיר איידקונן.

הורי אהבו מאד לחיות בעיר איידקונן, לאימי שגדלה שם בילדותה היו הרבה חברים ומכרים מתקופת הלימודים. הקהילה היהודית הייתה אקטיבית (מנתה כ 50 נפשות) כל העיר מנתה כ 5,000 תושבים.  בשבתות וחגים היו מפגשים בבית הכנסת המהודר.

אמי נהלה את השכרת הדירות בבתים ואבי נהל את סוכנות הסיגריות והיה גם חבר באיגוד הספורטאים והשחיינים. אנחנו הילדים הלכנו לבית הספר ובקיץ נסענו עם אמנו לריגה לחודש חופשה, לאזור הים הבלטי-  היורמלה, שם נפגשנו עם משפחתנו ידלובקר ורבינוביץ, גרנו ובילנו ביחד את כל תקופת הקיץ.

העתיד נראה טוב כולנו היינו מסודרים ובטוחים. אך לצערי ב1926 אבי חלה בסרטן. הוא נבדק אצל פרופ אשכנזי בקנינסברג (מאוחר יותר פרופ אשכנזי הפך לשם ידוע בשוויץ) הסתבר שאין אפשרות לעזור לאבי והוא נפטר ב 10 במאי 1926 בהיותו בן 48.

הצער והאובדן לא יתוארו במילים, ואמנו נותרה לבדה עם 3 הילדים. היא הייתה צריכה להמשיך לנהל את סוכנות ההפצה, את שכירות הבתים, לטפל ב3 הילדים וגם לדאוג לאביה המבוגר בן ה 95. המצב המסחרי החל להתדרדר האינפלציה החלה. לא ניתן היה לשכור עוד אנשים לעבודה לעזרה.

בתקופה זאת הייתי בן 8 והתעורר בי הרצון לנסוע לריגה, שנראתה לי כעיר הגדולה המרתקת מלאת הרפתקאות, רכבת חשמלית ברחובות, כבישים ומדרכות רחבים ומפוארים, קסם לי להיות קרוב למשפחה המורחבת ידלובקר ורבינוביץ שלהם היה בית החרושת לטקסטיל, וזה סיקרן אותי מאד. איידקונן לעומת ריגה הייתה כפר קטן. כבר בתקופת ילדות זאת הייתי יוצא מן השורות המקובלות והייתי עומד על דעתי וידעתי בנחישות מה רצוני. לדודי רבינוביץ לא היו ילדים והם היו מוכנים לקבל אותי למשפחתם. וכך ב 1927 עברתי לדודי רבינוביץ בריגה. הם היו משפחה טובת לב ונדיבה באופן יוצא מן הכלל וגידלו אותי כילדם שלהם. ושלחו אותי לבתי ספר יוקרתיים, מצטיינים פרטיים. בהם היו כ 60% יהודים והשאר גרמנים בלטיים.

הדוד ג'אנו היה הבעלים היחידי של מטווית הצמר "ויקטוריה" ברחוב בריובס 129-133. ואנחנו גרנו קרוב לשם במספר 121. בית החרושת היה מרשים בגודלו 115 מטר אורך ו35 מטר רוחב ולצד הרחוב היה 32 חלונות גדולים. בית החרושת עבד ב 3 משמרות לילה ויום, המטוויה ארגה חוטי שטיחים ועבודת יד וחוטים לבדים עדינים. בבית החרושת עיבדו רק צמר כבשים מאיכות מעולה שהגיע ביבוא מאוסטרליה.

אני העברתי הרבה מזמני בבית החרושת, אפשר להגיד ששם גדלתי. הדוד שלי היה בעל מקצוע מעולה ותמיד שקד על התחדשות ומודרניזציה של המכונות. הוא הסביר לי על הפעלת המכונות שיוצרו בגרמניה והיו מסובכות ומורכבות וכמה מהמכונות יוצרו על פי התוכניות שתכנן דודי.

90% מהעובדים היו מקומיים לטביים. ודודי הכירו את כולם באופן אישי  והיו יחסים לבבים עם כולם. היו גם 2 או 3 עובדים שנסעו עם בית החרושת טריומף שעבר לירוסלבל ועכשיו עבדו איתנו שוב במטווית הצמר ויקטוריה. גם אני דיברתי הרבה עם העובדים וכך למדתי את השפה הלטבית. אני אהבתי מאד להיות בריגה ודודי היו משפחה תומכת ומטפחת.

ב1930 היו בריגה כ 35,000 אזרחים יהודים. הקהילה היהודית היתה מאורגנת למופת, הייתה גמנסיה עברית, בתי חולים, קואופרציה של סטודנטים יהודיים, יאכט קלאב יהודי וכו'. החיים התרבותיים היהודיים שגשגו. הרבה אומנים, עו"ד, ארכיטקטים רופאים היו ידועי שם גם מחוץ לגבולות לטביה. מרכז החיים התרבותים היה המועדון היהודי בניין מרשים ארכיטקטוני ברחוב שול שטראסה (רחוב  הבית ספר) בתוכו היה אולם תיאטרון גדול, ספרייה מפוארת ואוספים שונים. אולמות לאירועים וכינוסים. (הבית הזה היום גם משמש את כמרכז הקהילה היהודית ויש בו גם מוזיאון יהודי המסקר את הסטוריית החיים היהודים בלטביה ומידע על השואה.

בשנת 1935 היו בלטביה 95,000 יהודיים דוברי שפות אידיש, רוסית, גרמנית והדור הצעיר שלט גם בשפה הלטבית אחוז היהודים היווה כ 5% מכלל האוכלוסיה , אבל בתעשייה והמסחר היהודים היוו כ 25%, מה שגם גרם לאנטישמיות אצל הלטבים. האנטישימיות ושמירת המסורת היהודית גרמה ליהודים להיות יותר ציוניים ושלמר את המסורת והמנהגים היהודים. גם אני הייתי חבר בארגון תלמידים ציוניים בשם\\\\\ חלמנו על מדינה יהודית בפלשתינה ,מדינה עצמאית שלא תלויה במשטרים אחרים וחופשייה.

לצערנו ממשלת המנדט האנגלי ניפקה רק מספר מצומצם של ויזות כניסה (סרטפיקטים)  ליהודים. הסוכנות היהודית חילקה אותם רק ליהודים גרמנים אשר בגלל רדיפת הנאצים בגרמניה היו בסכנת חיים. גם בעיר הקטנה שלנו איידקונן ,(מזרח פרוסיה) בגלל החוקיים האנטישמיים שחוקקו הנאצים, החיים הפכו לבלתי אפשריים. אימי, אחותי ואחי הגיעו למסקנה שאין עתיד ליהודים בגרמניה, הם החליטו לעלות לפלשתינה. אחותי דורה הפסיקה את לימודיה בלונדון בשנת 1934 הגיעה לריגה ולמדה קורס מזורז בחקלאות שהותאם כמקצוע נדרש בפלשתינה , ובזכות הקורס  קיבלה סרטיפיקט ועלתה ארצה. אחי יעקב (יאשה) הגיע ב 1933 לריגה ולמד בטכניקום היהודי הידוע, הנדסת מכונות. ב1936 קיבל את הדיפלומה וסיים בהצטיינות ובשנה זו עלה לפלשתינה. אימי עלתה לפלשתינה ב1937 לירושלים ושם התאחדה עם אחי ואחותי. אני יכול לתאר לעצמי עם איזה מחשבות קשות עזבה אמי את איידקונן שהייתה עיר מולדתה, בה גדלה התבגרה נישאה  וחייה את רוב חייה, מלבד כמה שנים בריגה וירוסלבל ואהבה מאד את עיר מולדתה. אימי השאירה הכל מאחוריה ועזבה עם מספר מזוודות בלבד. מאחוריה נשאר רכוש של 4 בתים 32 דירות פארק מדהים, שרק לפני כמה שנים שופץ  עם גדרות וכבישים ,ספסלים בצידי הדרך, עצי פרי גינות ירק, פרחים וכו. עד היום אני זוכר את טעם התות שדה שגדל בפארק הזה, הפארק היה בגודל של 8,936 מ"ר, גודל כל חלקת האדמה עם הבתים היה 17,871 מ"ר. (7 מורגן – מידה גרמנית).

למרות שהחיים עבורי בריגה היו מאד טובים, הרגשתי ציוני ורציתי מאד לעלות לפלשתינה ולתרום את חלקי לבניית מדינה היהודית ולהיות כבר עם משפחתי. רציתי להכין את עצמי לקראת העליה לפלשתינה ולרכוש מקצוע שיתאים לצורכי בניית המדינה, שאוכל להתפרנס ולקיים את עצמי .

בתחילת 1935 התוודעתי לביה"ס ממשלתי לימאות,  באיטליה שהייתה בו מחלקה מיוחדת לצעירים יהודיים מכל אירופה, בביה"ס הוסמכו רבי חובלים,קצינים, לצי המסחרי. תוכנית הלימודים הזאת התאימה לייצר ההרפתקנות שלי. בריגה כבר הייתי חבר ביאכט קלאב היהודי, הים, אניות והפלגות ארוכות היו תחום התענינות שלי . כשסיפרתי לדודיי על התוכניות העתידיות שלי הם היו מופתעים ועצובים, כי הם ייעדו לי המשך בבית החרושת. אבל היות והדודים שלי היו גם ציוניים הם כיבדו וקיבלו את החלטתי. הם לא נשארו לגמרי לבד כי אחי יעקב נשאר בריגה לסיים את לימודיו. דודיי הטובים שילמו את כל הוצאות נסיעתי והלימודים שלי.!

שלחתי את טפסי הרשמה עם כל תעודות סיום הלימודים שלי, לביה"ס המקצועי ממשלתי לימאות בצ'יויטבקיה, איטליה, ולאחר קבלת התשובה החיובית, עזבתי את ריגה בלב כבד בגלל הפרידה מהדודים שלי, אחי יעקב ומשפחת ידלובקר, אך אני הייתי צעיר בן 18 והרפתקאה חדשה עמדה בפני ועזרה לי להתגבר על הפרידה.

נסעתי  ברכבת דרך איידקונן להפרד מאימי. אימי כבר גרה לבדה, וחיכתה לסרטיפיקט לעלות ארצה, היא רצתה למכור את הבתים שלה, אך ללא הצלחה. משם נסעתי ברכבת דרך ברלין לרומא והגעתי לציויטווקיה איטליה, העיר בה היה ביה"ס הימי.

צ'י'ויטבקיה הנה במרחק 80 ק"מ צפונית מרומא, על מישור החוף ונחשבת לנמל של רומא בביה"ס הממשלתי לימאות הייתה מחלקה ליהודים צעירים מכל אירופה. המגורים שלנו היו בבית מיוחד ליד הנמל, שבו גרנו למדנו ואכלנו. בהתחלה למדנו לימודי השפה האיטלקית וכולנו תפסנו את השפה במהירות. ותוכנית הלימודים המקצועית התחילה.

בגלל הלימודים האינטנסיבים והספציפיים לימאות ולא לימודים כללים מורחבים , וגם לא היו חופשות חגים, ספגנו את כל התוכנית המקצועית במשך 15 חודשיים במקום 3 שנים כפי שלמדו האיטלקים המקומיים . למחלקה שלנו הייתה גם אניית לימוד גדולה בנמל, שנתרמה על ידי הסוחר היהודי מר קירשנר מהעיר ליפצייג בגרמניה לכבודה של אשתו שרה פרימו. האנייה הייתה גדולה יוקרתית עם 4 תרני מפרש שנבנתה ב1927 בארה"ב, 57 מ אורך ו750 טון משא, ו 2 מנועי דיזל. כל יום למדנו לימודים מעשיים גם על האנייה ששימשה כבית ספר. אחרי השלמת תוכנית הלימודים התחילו הבחינות להסמכה. הבחינה הייתה תחת פיקוח של משרד הימאות המסחרית הממשלתית, ורב החובל הראשי של נמל ציויטוקיה. בחינה אחת הייתה בכתב ו4 בחינות בעל פה, כל הבוחנים היו פעורי פה לרמת הידע. קיבלנו את הדיפלומה רשיון לרב חובל. התואמת  לרשיון תיאורתי כרב חובל בים התיכון וקצין ראשי בסיפון בכל העולם. בדיפלומה שלי מצויין שסיימתי בהצטיינות בציון 94 מתוך 100.

לסיום הלימודים הפלגנו בספינת הלימודים לנאפולי, ליבורנה, לאספציה, במרינה. משם לגינואה וחזרה לצ'יוטבקיה.

לפני שאני מסיים את קורות חיי בצ'יוויטבקיה אני רוצה להוסיף  ש18 החודשים באיטליה היו תקופה נהדרת ופוריה, למדנו וטיילנו  הרבה סופי שבוע חוויתיים ברומא. ציווטוקיה הנה עיר נמל קטנה, והיה קל מאד להתידד עם כולם בפרט הייתנו מעורכים מאד על ידי התושבי העיר. הערכה מיוחדת מוקדשת למנהל ביה"ס הימי הקפטן רב חובל, קומנדדטה ניקולה פוסקו ולפרופסורים ולצוות ביה"ס שהיו תמיד מסבירי פנים וידידותיים שלא חסכו מזמנם ומרצם ללמד ולהכין אותנו ללימודים ולבחינות הגמר. קיבלנו רושם חיובי מאד מאיטליה ומהתושבים. הרגשנו שם מאד טוב, לא הייתה אנטישמיות, להיפך ביקשו מאיתנו להצטרף ל "גופ" המפלגה האוניברסיטאית הפאשיסטית". זה השתלם להצטרף כי קיבלנו 50% הנחה בנסיעות הרכבת ועוד הנחות רבות אחרות. כהוכחה ליחס הטוב של האיטלקים אלינו ולרעיון הציוני אני מצרף כאן מכתב שנכתב על ידי הקולונל של נמל ציוויטווקיה לשר המרינה המסחרית ברומא, על רצינותינו כסטודנטים, חדורי משמעת, והתוצאות המבריקות של הבחינות והצלחה של הביה"ס הימי.  המכתב מהספר "איך ואיפוא נוצרה הימאות הישראלית"

COME E DOVE RINACQUE LA MARINA D ISRAELE

שנכתב על ידי עו"ד לאון קרפי, ראש איגוד הרביזיוניסטים הציוניים באיטליה.

הספר יצא לאור בהוצאת הספרים נובה אדיטוריל מרינה איטליאנה רומא ב 1967

השנה 1937, כתבתי לסוכנות היהודית וביקשתי סרטיפיקט לעלות ארצה, ושוב קיבלתי תשובה  90% מכל הסטריפיקטים ינתנו ליהודי גרמניה הנמצאים בסכנת חיים, ועלי להיעזר בסבלנות. אחרי חליפת מכתבים עם הדודים שלי בריגה, שביקשו ממני לחזור אליהם ולחכות אצלהם לסרטפיקט, יצאתי שוב לדרך, לרומא, ברלין, איידקונן והגעתי לריגה. אימי הייתה עדיין באיידקונן והיא כבר קיבלה את הסרטפיקט לארץ ועליה היה לעזוב תוך שבוע את גרמניה. החיים ליהודים תחת המשטר הנאצי היו מסוכנים ואימי שמחה  לנסיעה להגיע לירושלים  עם אחי ואחותי. לא היה באפשרותה למכור אף נכס או הפארק, או תכולת הדירות וכך עזבה את העיר עם כמה מזוודות בלבד. אפשר לתאר באיזה רגשות כבדים עזבה אימי את עיר הולדתה. אני נפרדתי כאן מאימי ומי יכול היה לתאר שזאת פרידה לשנים ארוכות ואיזה תהפוכות הגורל וקטסטרופה תבוא עלינו. הקטסטרופה הייתה לא רק ליהודים אלא על כל אירופה ורק בגלל איש אחד היטלר בעל שגעון הגדלות שסחף אחריו אומה שלמה.

באיידקונן נשארה דודה אנה (האחות הצעירה של אימי) עם בעלה דאגוברט לוין. דודה אנה הייתה הילדה השביעית, בת הזקונים של סבי קופלנסקי. אנה נולדה באיידקונן בשנת 1881 והייתה באיידקונן עד ההמלטות מהנאצים ב1939 ב 1923 היא נישאה לדאגוברט לוין (שנולד ב 1882) בן למשפחה יהודית מברלין. לזוג לא היו ילדים. אנה הייתה אשת מסחר מעולה ובבעלותה הייתה גלנטרייה משגשת ביותר. מצבם הכלכלי היה מצויין וכבר ב 1928 היה בבעלותם רכב פרטי. דאגוברט היה לפני מלחמת העולם הראשונה מכונאי אוניות בצי הסוחר והפליג בכל העולם, והיו לו סיפורי הרפתקאות מכל העולם. בשנים 1914 עד 1918 (תקופת מלחמת העולם הראשונה) היה חייל בחזית בצבא גרמניה ונפצע פעמיים מכדורים בתקופה הזאת. באיידקונן הוא היה פעיל במועדוני ספורט והיה דמות מוכרת ואהודה בקהילה. רק בשנת 1939 הוא ואנה הצליחו לעבור בגבול לא חוקי בלילה לליטואניה ומשם לריגה. אחרי ההתקפה של גרמניה על רוסיה ב 22 ביוני 1941 שניהם נתפסו על ידי הרוסים בגלל הדרכונים הגרמנים שלהם וכמוני נעצרו ונשלחו  לסיביר  ואח"כ לקזחסטן למחנה עבודות כפייה. דודה אנה לא עמדה בתנאים הלא אנושיים הקשים סבלה מתת תזונה וממחלות שפרצו במחנה כפייה ונפטרה ב 1944 במחנה קוקוזק, (בערך כ 80 ק"מ מהעיר כרגנדה.) דאגוברט שוחרר ב1947 ממחנה הכפייה, הגיע לברלין וב 1951 עלה לישראל. כאן עבד כטכנאי במכון ויצמן ברחובות ב1964 נפטר בארץ.

ועכשיו בחזרה אלי. הגענו לשנת 1937, אחרי הפרידה מאמי באיידקונן נסעתי עם הרכבת לריגה, הנסיעה ארכה כ 8 שעות. הדודים שלי קיבלו אותי בשמחה גדולה. אפשר היה לראות שהם הזדקנו.

בית החרושת "ויקטוריה" היה כל עולמם. בית החרושת עבד 3 משמרות. בעיר ריגה לא חלו שינויים גדולים. נפגשתי שוב עם משפחתי האהובה ידלובקר, ועם מכרי וחברי הותיקים והחיים היו נעימים. אני עבדתי במחלקה הטכנית של מטווית ויקטוריה. ובעידוד הדוד שלי למדתי בפוליטכניקום הנדסה מכנית. ביאכט קלאב  הייתי עכשיו מבוקש מאד, היו הרבה יאכטות מפוארות, אך רק למעטים היו רשיונות הפלגה לחו"ל. בקיץ 1938 החלטתי עם שני מכרים בני גילי שהיה בבעלותם יאכטה קטנה ללא מנוע עם קבינה ל 4 מקומות לינה, להפליג לחו"ל. על סמך התעודה שלי קיבלתי מידית אישור מלשכת הימאות הלטבית לבקר בכל נמל בעולם. עד היום אני זוכר איך הדוד שלי רבינוביץ ובת דודתי אנינקה ידלובקר עמדו על המזח בנמל היאכט קלאב ונופפו לנו לפרידה ובודאי עלו מחשבות דאגה בליבם שנחזור בשלום.

אנחנו שלושתינו לא חווינו דאגה, הרמנו מפרשים והפלגנו לים הפתוח. שניהם היו יאכטיונרים מנוסים בהפלגות. ואנחנו תכננו את מסלול הפלגה בקפדנות מתוכננת וטובה. הנמל הראשון היה  רונו, אי אסטוני קטנטן  בגולף של ריגה , 75 מייל צפונית מריגה.  משם הפלגנו לווינדאו –ונצפילץ, משם לליבאו, מעמל-קליפאדה בליטואניה, דנציג, צופוט(עיר חופשייה) גידניה פולוניה, ומשם חזרה לריגה.

ההפלגה ארכה 4 שבועות, בכל מקום קיבלו אותנו באדיבות וחביבות בכל היאכט קלאבים שהיינו איתם ביחסין גומלין. בגידינה התקבלנו על ידי מועדון הקצינים של היכט קלאב. ובילנו נהדר. במשך ההפלגה רק פעם אחת היה מזג אוויר גרוע. לאחר עזיבתנו את ליבאו לכיוון ריגה, החלה סערה עם גלים בגובה 2 מ' ויותר, עם רוחות נגדיות חזקות ולא הצלחנו להתקדם במסלול. אחרי מאבק של 3 שעות בסערה, החלטנו לחזור לנמל לליבאו. עם רוח גבית טובה היינו בנמל תוך 40 דקות, הרוגים מעייפות ורטובים עד לשד עצמותינו. וכאן חיכנו עד לתום הסערה כמו שנאמר סוף טוב הכל טוב. בתום המסע שחזרנו לנמל בריגה והתקבלנו בשמחה.

בריגה הכל נשאר כמו שהיה, אך זה לא היה במציאות, באווירה היה כבר תחושה מתוחה לא נוחה והאנשים היו מודאגים. מגרמניה הגיעו חדשות קשות. הנאצים רדפו את יהודי גרמניה ומצבם החמיר. והצבא של הנאצים התעצם. ב12 במרץ 1938 היטלר סיפח את אוסטריה לגרמניה. באותה שנה היטלר וסטאלין חתמו על הסכם אי התקפה. רוסיה קיבלה את הארצות הבלטיות לשליטתה, אסטוניה, לטביה, ולטיואניה וחלק מפולניה המזרחית.

הגרמנים קיבלו את אזור המעמל (קלייפדה) ודרשו מצ'כוסלובקיה את חבל הסודטים, כי שם ישבו מיעוט של גרמנים. והמשיכו  גם בדרישות מצרפת. ראש ממשלת אנגליה צ'מברלין ניסה לתווך ולגשר אך ללא הצלחה, כי דרישות הגרמניים היו גבוהות. ב1 בספטמבר 1939 התקיפה גרמניה את פולין , וצרפת ואנגליה הכריזו מלחמה נגד הגרמנים וכך פרצה מלחמת העולם השנייה.  היטלר משנת 1933 הכין את גרמניה למלחמה וארצות אירופה האחרות לא התכוננו למלחמה ולכן היטלר בזמן קצר הצליח  לכבוש את אירופה מנורווגיה עד יוון (חוץ מאנגליה, שוצריה, שבדיה, ספרד ותורכיה) איטליה הצטרפה לגרמנים.

אצלנו בריגה  קרו שינויים גדולים וכלום לא היה כבעבר. והאסון הגיע מהר מאד גם אלינו.  1939סטאלין והיטלר עשו הסכם בעקבותיו הבלטים הגרמנים שחיו מאות שנים עם תרבות ועושר הועברו לגרמניה. הבלטים הגרמנים כשהועברו לגרמניה הצהירו שהם יוצאים עם מקל הנדודים ויחזרו עם חרבות מלחמה. וכך היה.

בקיץ 1940 הרוסים כבשו עם צבא גדול את שלושת הארצות הבלטיות (אסטוניה, לטביה ליטואניה) והכריזו עליהם כרפובליקות סוציאליסטיות סוביטיות. ומעכשיו לא אופשרו חיי קהילה, בתי ספר, תרבות, עיתונים ודת יהודיים, הכל נאסר. וגם כל הרכוש הפרטי, בתים, חנויות בתי חרושת הולאמו לרכוש המדינה וגם המטוויה שלנו ויקטוריה הייתה עכשיו שייכת לעם ולמדינה. את רוב הבעלי הנכסים והמנהלים הוציאו והם לא הורשו להשאר. לנו היה מזל, בגלל היחסים הטובים של הדוד שלי עם העובדים וועד העובדים הורשנו להשאר ודודי שהיה בעל המטוויה הפך לפועל ליד מכונת הייצור של  גלילי חוטי הצמר וסידר אותם בקרטונים. דודי קיבל אישור לעבוד רק במשמרת הבוקר  משעה 06.00 עד 14.00 כאב הלב לראות את דודי בן ה70 עושה עבודה של פועל בבית החרושת שהיה שלו. לדודי היה אופי חזק ולא נשמעה ממנו שום תלונה על המצב.

אני הורשתי לעבוד כמכונאי במשמרות, שבוע אחד משעה 06.00 עד 14.00 ,שבוע שני משעה 14.00 עד 22.00 ,שבוע שלישי מ 22.00 עד 06.00. לא הייתה לנו ברירה, וזה היה הקיום היחידי כי גם הכסף שהיה בבנק הולאם עם בית- החרושת.

החיים בריגה הלכו ונהיו יותר ויותר קשים. מהעיר הפורחת, ריגה נהפכה לעיר אפרורית. בקושי התקיימנו עם המשכורות שהרווחנו, משפע של מוצרי צריכה במדפים, הכל הצטמצם ונשארו רק מוצרי יסוד הבסיסים . רק הכניסה לבתי הקולנוע הייתה זולה כי שם הראו סרטים על חיי חופש וזכויות האדם  ברוסיה הסובייטית.

האנשים שנפגשו עם משפחה חברים מכרים, דיברו בלחש ובפחד הסתכלו מה העתיד צופן עבורם.  הזמן לא עמד מלכת, הגיע החורף ועבר, הגיע האביב והגענו ל 1941. בלילה של יום שישי ה 13 ביוני, נשמעה דפיקה חזקה בדלת, וכשפתחתי נכנסו כ 5 רוסים לבושי מדים והודיעו לנו שעלינו לנסוע לזמן קצר ודרשו לראות את הדרכונים שלנו. לדודים היה דרכון לטבי ולי היה דרכון גרמני לכן לא הורשיתי להצטרף לדודים, ונשארתי במעצר בית . הדודים שלי נלקחו וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.

במשך היום נודע לי שהרוסים בכל שלושת הרפובליקות, עצרו את " מתנגדי המשטר והבורז'ואים" והגלו אותם לסיביר. בלטביה נעצרו כ 2,000 תושבים מהם כ 50%  יהודים. הרוסים כבר היו מומחים להגלית אנשים חפים מפשע, לסיביר. כולם ידעו שהטרנספורטים התקדמו לאט בגלל שהרכבות עצרו במסילות הצדדיות כדי לפנות דרך לתחבורת הרכבות השוטפת. אני לקחתי את מעילי הפרווה של הדודים שלי , מעט כסף ודברי ערך ויצאתי בתקווה שאצליח להשיג אותם באחת מחניות הרכבת. כשהגעתי לרכבת פגשתי שני מכרים שלנו אח ואחות  ילדי משפחת ספוגו, משפחת סוחרים שהיו ידועים בקהילה כאנשי עסקים עשירים, גם להם היתה אותה המחשבה כמו שלי למצוא את ההורים ולתת להם מעילים וכסף. לכל מקום ורכבת שהגענו הודיעו לנו שהטרנספורט כבר עבר. כך המשכנו עד הגבול הקודם של רוסיה, בעיר דאוגופילץ (דווינסק) ונאלצנו בצער רב ללא הצלחה ומאוכזבים לחזור לריגה.

7 שנים לאחר מכן, רק לאחר הגעתי לישראל, נודע לי ממשפחתי שהיתה כאן, על גורלם הטראגי של הדודים שלי שלום וג'ניה רבינוביץ, שבעצם היו הורי, שהם אולצו להגיע לצפון סיביר, באזור קרסנוירסק, בעיר טאסייבו, גרו ברחוב דרז'ינסקוי מספר 14  . הם שלחו מברק לאחי שהיה בירושלים, וביקשו עזרה. משפחתי שלחה להם חבילות מזון ובגדים, אך אין לדעת אם אכן קיבלו את כל החבילות שנשלחו במצב המלחמה שהיה . ב 28 במאי 1942 שלחה דודתי ג'ני מברק שהיא לבדה וזקוקה לעזרה. ב13 בפברואר 1943 הגיע מברק כדלקמן: רבינוביץ ג'ני (שיינה) נפטרה ב 25 בדצמבר 1942 בעלה ג'אנו (שלום) רבינוביץ נפטר ב 4 בפברואר 1942 תגידו קדיש. החבילה התקבלה אחרי שהם נפטרו, על החתום דוידוף הירש (כנראה שכן או מכר.) ברור היה שהדודים לא עמדו בתנאים הקשים שלא היו רגילים אליהם, כמו רעב וקור, וכך סטאלין ניצח את "אויביו המסוכנים". עד סוף חיי לוחץ עלי וכואב לי שלאנשים הכי יקרים ואהובים עלי, שיש לי כל כך הרבה להודות להם, לא יכולתי להיות בזמן אמת לידם ולעזור להם.

עד היום אני לא זוכר איך עברה עלי התקופה בין ה 13 ל 22 ביוני 1941 . אני רק זוכר שהייתי שבור נפשית, ולא היה איכפת לי משום דבר . ב22 ביוני הגרמנים תקפו את רוסיה למרות החוזה בין סטאלין והיטלר, ושוב נשמעה דפיקה חזקה בלילה ובפעם הזאת היו חיילים נ.ק.וי..די החיילים של רוסיה הסוביטית. הם לקחו את הדרכון הגרמני שלי ואמרו שאני אוייב  זר גרמני ועלי לעזוב את ריגה. ארזתי מזוודה קטנה עם כמה דברים וירדתי לרחוב ושם חיכתה משאית עם נשים גברים בעמידה, עם חיילים. נסענו לכתובת הבאה שבה היו עוד "אויבים זרים" וגם אותם עצרו ואחרי שהמשאית הייתה מלאה הסיעו אותנו לבית הספר הצרפתי בעיר, חילקו אותנו בחדרי הכיתות ואמרו לנו תשבו תנוחו על הרצפה, היינו בערך כ 300 נשים גברים וילדים  מהגרים- פליטים יהודיים שברחו מהיטלר שהגיעו מאוסטריה וגרמניה. בבית הספר הצרפתי שהיינו 2 לילות ויום אחד. ובזמן הזה הגרמנים הפגיזו את ריגה מהאוויר ושמענו את כל התפוצצויות. בבוקר של 24 ביוני הביאו אותנו לתחנת הרכבות המשא ושמו אותנו בקרונות משא 40 אנשים בקרון אחד, נשים וגברים לחוד. הרכבת התחילה לנוע מזרחה והנסיעה התארכה 28 ימים. בימים הראשונים היו הפגזות של הגרמנים מחייל האוויר אך לא נפגענו. באחת ההפגזות מההדף נפלתי מהקרש מהקומה השנייה ונשברו לי המשקפיים ומאז 6 שנים הייתי ללא משקפיים, עד שהגעתי לוינה.

בדרך חלפו על פנינו רכבות משא ארוכות עם טנקים וציוד צבאי בכיון מערב לחזית הקרב, זו הסיבה שהדרך ארכה הרבה זמן, היות ותמיד נאלצנו לעצור במסילות הצדדיות, לתת לרכבות הנושאות ציוד צבאי זכות קדימה, לפעמים העצירה ארכה יום שלם עד שהמסילה התתפנתה. סוף סוף ביום ה28 לנסיעה, הרכבת עצרה בתחנת רכבת גדולה ועל השלט היה כתוב נובוסיבירסיק. דלתות הקרונות נפתחו, כולם ירדו ואולצנו להסתדר בשורה עורפית כ 300 איש ומסביב עמדו חיילים עם כלבי שמירה וצעדנו בתוך העיר בשמירת החיילים. לא משכנו את תשומת לב התושבים, כנראה הם היו רגילים למחזה כזה. גם אנחנו חלפנו בדרך על פני אסירים שהלכו בשורה מוקפים בחיליים, הם נראו מוזנחים ולבושים בבגדים מרופטים. זה היה יום קיץ יפה אך לא עבורנו, כי היינו חדורי דאגה ומחשבות מה מחכה לנו. אחרי צעדה של כ 10 ק"מ, הגענו למחנה שבויים מחוץ לעיר. המחנה לא היה גדול, בחזית היה בניין מנהלה קטן וצריפים בודדים והכל היה מגודר בגדר תייל גבוהה ומגדלי שמירה.

כבר בשנת 1996  כתבתי על זכרונות שלי "ממזרח גרמניה לישראל",  על הזמן שלי בשבי ותחנות חיי השונות בוינה, איטליה וישראל. בודאי היה אפשר על תקופת השבי שארכה חמש שנים ו10 חודשים לכתוב ספר שלם, אך כוונתי כאן לכתוב על המשפחה המורחבת. לכן מסופר בקצרה ובסדר כרונולוגי את הקורות אותי.

במחנה בנובוסיבירק לא עבדנו , התנאים הסניטריים ומיעוט האוכל שהיה גם גרוע, גרם להרבה אנשים מבוגרים למות. אחרי שנה שלמה שם הועברנו לקרגדנה בקזחסטן. "הנסיעה" הזאת ארכה כ 7 ימים. קרגדנה היא עיר של מכרות פחם והאוויר מלא אבק הפחם. את הלילה העברנו במגרש  מחוץ לעיר תחת כיפת השמיים ובבוקר למחרת צעדנו ברגל כ40 ק"מ. האנשים החולים והחלשים והציוד המעט הועמסו על עגלות שנגררו על ידי שוורים ומשאיות. עייפים עד מוות הגענו למחנה גדול בשם גולאג 99, בו היו אלפי שבוי מלחמה גרמנים . מסביב למחנה שממה , באופק לא נראה כלום. קבוצת הנשים קיבלה צריף וכך גם קבוצת הגברים. לנו לא היה שום מגע עם השבויים הגרמניים במחנה. אחרי כמה ימים כל האנשים שיכלו לעבוד חולקו לקבוצות עבודה והמשימה הייתה הקמת מחנה חדש עבורנו. המחנה היה אמור לכלול צריפים וגדרות תייל מסביב ומגדלי שמירה וכו. הרוסים היו מומחים בהקמת מחנות שבויים והעבודה התקדמה במהירות. אחרי שעברנו למחנה החדש רוב האנשים עבדו בחקלאות שאנו הכשרנו במקום. אני עבדתי במחלקה המכנית ותקנתי מכונות החקלאיות  ומשאיות. חלקי חילוף היו מעטים ובית המלאכה היה פרמיטיבי ביותר והיה צורך לאלתר. מזג האוויר לא היה נעים, קיץ קצר וכ- 40 מעלות חום, עם חרקים ויתושים רבים באוויר. וחורף ארוך מאד עד כ-40 מעלות מתחת לאפס. סערות  מערבולות השלג שנקראו "בוראן" היו מסוכנות מאד. בבוקר היינו קמים רעבים ובערב הלכנו לישון רעבים. רבים מהשבויים לא עמדו בתנאים הקשים ונפטרו.

סוף סוף בתחילת 1947 שוחררנו מהמחנה ועברנו לקרגנדה (40 ק"מ  מהמחנה), שם הוכנסנו לקרונות המיועדות להובלת בהמות, כל קרון הכיל כ 40 איש על דרגשים שנבנו בקרון לצורך כך. אחרי נסיעה ארוכה לכיוון מערב הגענו ב 28 במרץ 1947 לוינה אוסטריה ועכשיו הפכנו לאנשים משוחררים.

אני שלחתי מברק ישירות למשפחתי בירושלים ואחרי כמה שעות קיבלתי תשובתם שהם שמחים לשמוע שאנחנו בוינה. זה היה סימן החיים הראשון ממני למשפחתי אחרי שש שנים.

רק כעת נודע לנו  איזה גורל קשה עבר על יהודי ריגה ולטביה בזמן הכיבוש הגרמני. עוד לפני שהגרמנים כבשו את ריגה ולטביה הפשיסטים הלטביים צרו וצדו את היהודים ורצחו אותם. היהודים הוכרחו לעזוב את בתיהם ולעבור לגטיאות ומשם הועברו למחנות השמדה בלטביה שלשם הגיעו טרנספורטים עם יהודים מכל אירופה. ריגה הפכה, בעזרת האנטישמיים המקומיים, לעיר מרכזית להשמדת היהודים. ב1948 חיו בלטביה 93,000 יהודים מהם 40,000 בעיר ריגה. 15,000 יהודים הצליחו עוד לפני הכיבוש הגרמני, לעבור לרוסיה. 73,000 יהודים, בינהם ילדים נשים וגברים נרצחו על ידי הגרמנים. וכך נודע לי שכל משפחת ידלובקר, מכרי ואוהבי נרצחו על ידי הגרמנים.

המנדט הבריטי ששלט בפלשתינה לא נתן ליהודים להכנס לארץ. בוינה היה המרכז של עלייה ב. הבלתי ליגלית לפלשתינה. בראש הארגון עמד אשר בן נתן שלימים היה השגריר הראשון בגרמניה. בפגישתי עם בן נתן סיפרתי לו על הכשרתי באיטליה ועל היותי דובר איטלקית שוטפת.  ממנו נודע לי שיש הרבה מחנות מהגרים באיטליה שמחכים לעלייה ארצה, אחרי ששרדו את השואה באירופה.

לארגון עלייה ב' היה חשוב הקשרים עם איטליה כי משם הועברו היהודים לפלשתינה. כל הקשור בנושא העלייה נעשה בסודיות גמורה. כל ארגון סידורי העלייה היו כרוכים בעבודה רבה, וקשיי הבנה השפה האיטלקית גרמו לטעויות וקושי רב . בן אשר ביקש ממני לעבור בדחיפות מוינה למילנו למשרד הראשי של הארגון. לא היה ברשותי שום דקומנט או דרכון. וכל הסדרי הנסיעה עבורי נעשו על ידי ארגון עלייה ב' בדחיפות, וכעבור ימים ספורים בלבד התייצבתי במשרדי הארגון עלייה ב' במילנו ברחוב ויאה יוניון 5.  לאחר משא ומתן במילנו הועברתי לעיירה קטנה בשם פולונה שהייתה פרבר של ביילה העיר העשירה הידועה בתעשיית הטקסטיל, הנמצאת צפונית למילנו וטורינו. המחנה בפולונה היה מבודד ללא שכנים מסביב, המחנה שימש בעבר כמחנה קיץ של הצעירים הפשיסטים. ועכשיו שימש כמחנה פליטים תחת שלטון "אירו" (ארגון בינלאומי של פליטים יהודים) ואמריקן ג'וינט. אך בפועל שימש מחנה אימונים של ההגנה, לכאן הגיעו רק הצעירים שהיו בכושר, וקיבלו הדרכה מעשית בשימוש בנשק, המדריכים היו אנשי ההגנה מהארץ. הקורס ארך כחודשיים עד שלושה חודשים, כל קורס מנה כ 100 גברים ונשים, בסיום הקורס הועברו בעליה בלתי ליגלית באוניות לפלשתינה. רוב האניות, הצליחו בעזרת ההגנה ואנשי הקיבוצים הגיעו לחוף מבטחים, אניות אחדות נתפסו על ידי הרויאל ניווי הבריטי והועברו למחנות בקפריסין.

קרוב להגעתי למחנה בפולנה, נתמנתי למנהל אדמיניסטרטיבי במחנה פליטים, יצרתי קשר עם הרשויות במקום, המשטרה והעיריה, מה שקירב אותנו לקהילה היהודית של ביאלה, הקשר הזה היה חשוב ועזר לנו ביותר. המצב במחנה היה מאד עדין, הבריטים כנראה ידעו על הפעילות באיטליה ולכן הכניסו להנהלת מחנות הפליטים, אנשים שלהם בדרגות נהול שונות. והם שדיווחו לבריטים על הנעשה במחנות. בינתיים יצרתי קשר מצויין וידידותי עם כל המשרדים הרלוונטים . הייתי מקובל ובכל מקום קיבלו אותי בזרועות פתוחות. מזכירת ראש העיר הודיעה לי תמיד טלפונית מראש על ביקורת "סניטציה"  של הנהלה בילאומית, שעומדת להגיע ובעצם הם הגיעו לבדוק שאין אימוני נשק , על מנת ללחוץ על ממשלת איטליה שיבדקו אותנו לעיתים תכופות ושיאסרו עלינו את ההדרכה והפעילות של ההגנה לעלייה לפלשתינה .אני רוצה כאן להדגיש שרק בזכות עזרתם הרבה של האיטלקים הצלחנו להערים על הבריטים. כאן במחנה בפולנה הכרתי את אשתי ברטה היימסון שנולדה בליבאו לטביה ב1916.

אשתי הגיעה ממשפחה מרובת ילדים היו לה עוד 6 אחים ו3 ואחיות. ב1920 המשפחה עברה מליבאו לריגה מיד אחרי הכיבוש של ריגה על ידי הגרמנים ב- 1942הובאה כל משפחתה להסגר בגיטו.  ב1943 הצליחה ברטה לברוח מהטרנספורט שהביאם לעבודה. מאז היא חיה ביערות בתנאים לא אנושיים עד שהרוסים הגיעו ורק אז התאפשר לה לצאת מגבולות המדינה. בעזרת ארגון "בריחה"  ברטה הגיעה למחנה בפולנה. כל שאר משפחתה נרצחה בריגה על יד הגרמנים.

ב18 בינואר 1948 התחתנו בבית הכנסת העתיק ההיסטורי בביאלה. המסיבה הייתה במחנה בפולנה בנוכחות מכובדי הקהילה היהודית בביאלה. העיתון הציוני ברומא אף הזכיר את מסיבת החתונה.

ב15 במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל. האנגלים עזבו את הארץ והכניסה לישראל הייתה חופשית. הרבה מחנות פליטים פורקו. לי היו עוד כמה תפקידים עבור ההגנה לסיים ורק באוגוסט הגעתי עם אשתי ברטה ארצה.

השמחה הייתה גדולה, אחרי כל כך הרבה שנים יכולתי להתאחד סוף סוף עם משפחתי. אימי כשראתה אותי  התרגשה ואמרה" הבן האובד שלי חזר". לצערי השמחה לא הייתה שלמה בעקבות הידיעות הקשות שהגיעו מאירופה. בסיביר הדודים האהובים שלי, אחות אימי ג'ני ובעלה ושלום רבינוביץ שגידלו אותי כהורים המאמצים שלי נפטרו בעקבות התנאים הקשים. אנה לוין אחות אימי שהייתה שבויית מלחמה נפטרה מתת תזונה ומחלות. אח של אימי נתן קופלנסקי מקנינסברג היה במחנה ההשמדה בטריזנשטט ונשלח למשרפות. שרה ידלובקר, אחות אימי עם כל משפחתה תשעה אנשים, הושמדו בריגה. אסתר ולואי גולדווג מפריז, אחות והחתן של אבי ז"ל, נרצחו על ידי הגרמנים. המשפחה הגדולה היימנסון של אשתי הושמדה על ידי הגרמנים בריגה. בנוסף איבדנו עוד הרבה בני משפחה, חברים קרובים.

האם אפשר שמילה אחת  ה ש ו א ה יכולה לתאר כל מה שקרה?

המצב בישראל ב 1948 לא היה טוב. על פי החלטת האו"ם בניו יורק, היה צריך לחלק את פלשתינה בין הערבים והיהודים. היהודים קיבלו את תוכנית החלוקה והערבים לא- והתחילה מלחמה, עיראק, לבנון, מצרים, ירדן התקיפו את ישראל. אחרי קרבות עקובים מדם הביס הצבא שלנו את כל צבא ארצות הערביות. היו הרבה חללים  והרבה פצועים בשני המחנות. הערבים נכחו שאי אפשר לגבור על הצבא שלנו הם היו מוכנים להסכם לשביתת נשק. ברור שלישראל היו יותר שטחים מאשר תוכנן בתוכנית החלוקה המקורית.

אני עברתי את מלחמת העצמאות כקצין על אניית הקרב ק 24 של חיל הים. באוגוסט 1949 אחרי הסכמים הראשונים על שביתת הנשק, עזבתי את הצבא. עוד בחודש הנ"ל,  בעזרת אחי יעקב הינדן שהיה מהנדס ראשי בתחנות השידור של רשות השידור , התקבלתי לעבודה כמכונאי ברשות השידור. ולקראת יצאתי לפנסיה בשנת 1983 סיימתי כמנהל מהנדס יחידה מכנית ותכנון במשרד התקשורת.

כתבתי כאן על תקופת המלחמה ממזרח פרוסיה עד הגעתי לישראל והעבודה שלי . ועכשיו אני אכתוב על קורות המשפחה בישראל.

ב 1950 ב15 במאי נולדה הבת הבכורה שלנו טובה-גיטה,  ילדה מאד אנרגטית והרפתקנית. השרות הצבאי שלה היה בסיני בחיל השריון. כשהשתחררה מהצבא עבדה בתחום היהלומים בארץ בלונדון ובניו יורק.

טובה חלתה בגידול בראש ונותחה בניו-יורק ואחרי 4 שנים ניתוח חוזר בארץ. לצערנו לא התאפשר לרופאים לעזור לה, טובה נפטרה ב 6 באפריל 1984 בתל- אביב בהיותה בת 34 רווקה. טובה הייתה בת מסורה ואהובה. לנו קרה אסון גדול שעד היום לא התאוששנו. אין יום שהיא לא במחשבתנו ורואים אותה לנגד עינינו עד יום מותנו.

ב20 לאוגוסט ,1951 נולדה בתנו השנייה יעל ג'ני. שירתה בנח"ל סיני, וכשהשתחררה עבדה במשרד שם הכירה את בעלה במסגרת פעילות "שלום עכשיו",  אח"כ עבדה באוניברסיטת תל אביב, למדה הדרכת הורים לשחיית תינוקות בניו יורק, הדרכת הורים לעיסוי תינוקות, הנחיית קבוצות נשים. נהלה את העמותה של המרפאים בעיסוק. בעלה אריק רן-קירשנבוים נולד בחיפה ב 1952. הם נישאו בשנת1979 ,אריק התמחה בתעשיית הפלסטיקה ולימים התמחה בייצור שיווק ויבוא בתעשיית הברזים מסין. וכיום מתמחה במערכות מיחזור מים אפורים.

בשנת 1985 הם עברו לניו-יורק בשליחות חברת "אמקור גרופ". אריק נהל את משרדי היצוא של אמקור גרופ.

ב19 ביוני ב1987 נולדה דנה הבת הבכורה בניו-יורק.

בשנת 1993 חזרו אריק ויעל ארצה לקראת שנת הלימודים של דנה בכתה א. לאחר סיום שירותה צבאי דנה טיילה בארה"ב והיום עובדת בהפקות חוץ של הזאפה בתל אביב.

ב12 בנובמבר 1995 נולד בתל-אביב גיא. גיא תלמיד בחטיבת הביניים.

כפי שכתבתי, אחותי דורה נולדה ב 1912 בריגה ועברה לפלשתינה ב 1934. עבדה כמנהלת חנות ספרים עד ליציאתה לפנסיה. היא התחתנה עם גרישה מטוסוב שהיה מהנדס, ולזוג נולדו שתי בנות. יהודית שנולדה ב1944 ומיכל  שנולדה ב 1950. הזוג מטוסוב לימים התגרשו.  דורה נפטרה  לאחר שנפגעה על ידי מכונית ב14 באוקטובר 1999.

יהודית מטוסוב בסיום השירות הצבאי עבדה כמזכירה בשגרירות בלונדון ובלוס אנג'לס. בארץ עבדה בחברה מסחרית בתל אביב. יהודית חיה בתל אביב, רווקה.

הבת השנייה מיכל אחרי השירות הצבאי בצנחים התחתנה עם איש עסקים מגרמניה, חיים בקר וילדו שני ילדים. (לימים הזוג התגרש)אלינור נולדה ב30 בספטמבר 1981 והבן שוקי נולד ב 28 לנובמבר 1983 וחי בתל אביב . אלינור היום נשואה לכדורגלן קובי מוסא מקבוצת הפועל רמת גן ואמא לבן שנולד ב 2008 הזוג חי בתל-אביב.

אחי יעקב יאשה נולד ב17 לינואר בירוסלבל על יד נהר הוולגה.  אחרי לימודי סיום לימודיו כמהנדס, עלה לירולשים בשנת 1936.בנובמבר 1936 קיבל משרה כמהנדס ברשות השידור הפלשתינאית, והיה עובד רשמי של המנדט הבריטי.

כמהנדס, יעקב יאשה, עבד גם בהקמת תחנת השידור בראמאלה. ב1941 הוא הועבר כעובד בצבא האנגלי במחלקה הטכנית כקצין-קפטן. בתפקיד זה בהקמת תחנות שידורי רדיו ותחנות רדיו צבאיות בביירות לבנון, בית ג'אלה פלשתין, קהיר מצרים, קורפו יוון, ועוד. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הוא הוחזר לעבודה לתחנת הרדיו ראמלה.

מיד אחרי הכרזת המדינה הוא הועבר לתל-אביב והתחיל לעבוד ברשות השידור בארץ והיה ממקימי תחנות השידור הרדיו החדשות והגדולות בתל מונד, יבנה, תל חיים, קדימה. והיה אחראי לתכנון והקמת התרנים בגובה 250 מטר. אחרי 46 שנים יצא לגמלאות ב 1982 בתואר מהנדס ראשי ברשות השידור הלאומית.

עד 1988 יעקב עבד כמהנדס מומחה יועץ לרדיו קומינקציה ומגדלי שידור. בגמלאות עבד בגינת ביתו, ועסק בכל התיקונים הדרושים בתחזוקת הבית ומסירות ללא קץ למשפחתו ונכדיו.

אחי יעקב נפטר עקב תאונה מצערת בגן ביתו כשטיפס על סולם בגובה 4 מטר על מנת לגזום את ענפי העץ ונפל בגלל רוח חזקה. הפצעים היו אנושים ואחרי כמה ימים נפטר בבית החולים ב 19 במאי 2007. אירוניה של הגורל, שאחי היה רגיל לעבוד בגובה 200 מטר בתרני הרדיו, וכאן מגובה 4 מטר מצא את מותו.

אשתו של יעקב-יאשה אווה קורצמן נולדה ב 1918 באינסברוק, אוסטריה. נפטרה ב 1994. לזוג שני ילדים ו 5 נכדים.

רחל נולדה ב14 ביוני 1948 התחתנה עם איצו רימר צייר (הזוג התגרש) רחל עובדת כסגנית דיקאנט האוניברסיטה הפתוחה לזוג נולדו  שני בנים. ישי נולד ב 20.10.1980 . ואחרי השירות הצבאי סיים לימודי אומנות באקדמיה לציור  ואומנות בלונדון וחי בלונדון.

גדעון נולד ב 7 בנובמבר 1984 סיים את שירותו הצבאי בחיל מודיעין ולומד תקשורת חזותית בבצלאל.

.

אילן נולד ב3 בינואר 1956 . אחרי שירות צבאי למד בטכניון בחיפה הנדסה, וכיום מנהל מחלקת בקרה ואיכות בתעשייה הצבאית.

ב1985 התחתן עם לילי ויצמן,  נ ולדה ב16 באפריל ב 1956 בקזבלנקה מרוקו. לילי עובדת סוציאלית מנהלת מרכז יום לקשיש בכפר סבא.  לזוג יש שלושה ילדים, נעה נולדה ב1986 סיימה את השירות הצבאי ולומדת בבר אילן חקר המוח. אסף נולד ב 1988  סיים את שירותו הצבאי השנה 2010 וענת נולדה ב1996 תלמידת תיכון. המשפחה מתגוררת בכפר סבא.

סיפור קצר על משפחת הינדין:

משפחת הינדין הייתה משפחה גדולה, הם חיו במאה ה19 ברוסיה באזור ויטבסק בערים פולוצק, ויטבסק, וולאש והסביבה כ300 קמ צפון מזרח מריגה. משפחת הינדין היו ידועים כדתיים, עשירים ונדיבים. המשפחה הייתה בענף העצים, הם היו בעלי יערות מנסרות ויצואני עץ לחו"ל.

הסבא שלי לייב (ברנרד) הינדין נולד 1844 בפולוצק התחתן ב 1862 עם דבורה חסיה, היא נפטרה בפולוצק ב1904 וסבי בריגה ב 1924. סבי היה גם הוא יערן ועסק בעצים. לזוג היו 3 בנות ובן אחד שהיה אבי יוליוס הינדין.

בסוף המאה ה20 עזבו חלק גדול של היהודים את הערים הקטנות והכפרים היכן שהתגוררו מאות שנים ועברו לערים הגדולות. הרבה יהודים הגרו לאמריקה בתנאים קשים. אחות סבי שרה מילר ובעלה גם עברו לאמריקה והקימו משפחה בניו-יורק ,  היה להם בן בשם סם ובת חסיה-הלן. חסיה גרה בניו יורק, ובנה הרלוד אלטרווין איש עסקים שחי בני-יורק , הבן סם עבר לניו-יורק ובנו מרק מילר היום אוצר מוזיאון בניו-יורק.

הסיבה לעזיבת המולדת רוסיה הייתה בעקבות האנטישמיות והפוגרומים שהיו בתקופת הצאר. הסבא שלי עבר עם כל משפחתו לריגה, היהודים האמידים בריגה היו בעלי מקצוע כבנקאים אנשי עסקים, בעלי חנויות, והם הקימו את בסיס התעשייה והמסחר של הרפובליקה החדשה לטביה שנוסדה ב 1918.

על משפחת הינדין כתבו הרבה, המפורסם מכולם היה אחיו של סבי יעקב הינדין שנולד 1834, היה אדם אמיד מאד, בעל יערות רבים באזור פיסקוב, הוא גם היה יצואן של עצים לחו"ל ובית חרושת לאלכוהול. הוא נסע הרבה בעולם ופגש את הברון אדמונד רוטשילד בישראל, והם היו בחילוקי דעות שאחרי כמה שנים הגיע לפיוס. יעקב הינדין השאיר לברון אדמונד רוטשילד 120,000 רובל לרכישת אדמות בחדרה בארץ ישראל. הסכום היה סכום עתק, להשוואה שכר חודשי של פועל היה 20 רובל. יעקב הינדין נפטר ב 1בנובמבר 1904 בויסבדאן בגרמניה.

אני מצרף לכאן חלקי כתבים מספרים על משפחת הינדין.

אחרי מותו של אבי יוליוס יהודה הינדין בשנת 1924 בגיל 48 שנים אימי החליפה את את שם משפחתנו להינדן.

על משפחת קופלנסקי:

לצערי אני לא יודע הרבה , כי סבי מורדכי מרכוס קופלנסקי (אביה של אימי) לא היה בקשר קרוב עם המשפחה. היום אני מאד מצטער שלא שאלתי מספיק פרטים עליו. אחותי דורה שלמדה בלונדון בשנים 1932/3 היה לה מעט קשר איתו. היא סיפרה שמשפחת קופולנסקי חלקם היו מהמעמד הבינוני, וחלקם אמידים ביותר בעלי בתים ומכוניות עם נהג. ובמקריות מענינת גם הם עסקו במסחר בטבק.

הסבא רבא יעקב קופלנסקי נולד ב 1818 בקדני ברוסיה שהפכה לליטואניה. שם אשתו היה ריבה, הוא נפטר בקדני אין לי מידע על ילדי הזוג. העיר הקטנה קדני הייתה ידועה גם מחוץ לליטואניה בזכות הישיבות היהודיות.

הסבא שלי מרדכי, מרקוס קופלנסקי, נולד ב12 בדצמבר 1836. ב7 בדצמבר 1862 התחתן עם בילה, ברטה הורוביץ שנולדה בסלובודקה בליטאניה ב 1838, הם עברו מקדני לקובנו (קאונוס) וב 1874 עבר לאיידקונן מזרח פרוסיה, גרמניה, כ 150 ק"מ מזרחית לקנינסברג. על הסבא שלי כתוב בתחילת סיפורי זה.

ב1870/80 כשהאנטישמיות ברוסיה הצארית גדלה והתחזקה והביאה לפוגרומים, גרמה ליהודים רבים להגר למערב אירופה. בזמן הזה אחיו הצעירים של סבי עברו דרך ברלין ללונדון. הם הקימו שם משפחות והגיעו למעמד כלכלי מכובד. לפי מיטב זכרוני הוחלף שם משפחתם מקופלנסקי לקופ. אחות סבי נישאה ושם משפחתה היה מיניקס.

בנסיעותי שלי ללונדון ב1965 ביקרתי את הבן של אחות סבי, כתובתו פורסט גייט, ווינדזדור רוד. לונדון. מיניקיס קיבל אותי בידידות גדולה בביתו הגדול בן ה2 קומות ו10 חדרים, שם התגורר בגפו עם אישה שתיחזקה את משק הבית. כל הבית היה מרוהט באלגנטיות ובסגנון אנגלי, מסביב לבית הייתה גינה גדולה. משני צידי הבית המרכזי היו שני בתים זהים שהיו גם שייכים למיניקיס. מיניקס היה איש גבוה כ1,75 וגם בגיל 70 נראה זקוף כג'נטלמן

אנגלי. בחורף הוא אירח אותי ליד האח ולגמנו וויסקי ושוחחנו. הוא אמר שמרגיש שאנגליה היא מולדתו ולא אהב להרבות בנסיעות.

מיניקס סיפר לאחותו על ביקורי אצלו, ואחותו ביקשה  שאחכה שהיא באה מיד להכיר אותי. ואכן היא הגיעה והמפגש היה לבבי וחם. היא סיפרה לי שהיא נשואה ושם משפחתה קנטר ובעלה נולד באודסה, והנו בעסקי הטבק.

זו היתה הפגישה הראשונה והאחרונה של הקשר בינינו, היום קשה לי להבין מדוע הקשר לא נמשך, אז הייתי בן 47 והיום אני בן 91.!!!!!!!!!!!!!!.

סוף