דף לכבוד / לזכר

סבתא סורגת, אופה ומבשלת, עיניים לה תכלת ואת משפחתה היא אוהבת...

עם סבתא שלי אני אוהבת לשחק ולדבר. בכל פעם שאנחנו נפגשים אצל סבתא וסבא שלי בבית, סבתא מכינה אוכל טעים ביותר, לא נשאר שום פירור על השולחן. סבתא היא חשובה לי מאוד והיא תמיד רוצה לדעת מה נשמע איתי ואיך אני מרגישה. סבתא היא אישה עסוקה ופעילה מאוד, היא נפגשת עם חברים, הולכת להרצאות, קונצרטים, סרטים וטיולים. למרות כל עיסוקיה היא משתדלת להקדיש זמן למשפחתה והיא מאוד אוהבת את נכדיה. אני אוהבת את סבתא שלי, היא כמו עוד חברה שלי.

סבתי, חניתה לשם, נולדה ב-12 למרץ 1940 (ל' באדר א' ת"ש) בפולין, בעיר לבוב.

הוריה העניקו לה את השם איזבלה ובקיצור " זולה" או "זולנקה". סבתא נולדה בזמן מלחמת העולם השנייה.

כשסבתא הייתה בת שנה וחצי, לקחו את ההורים שלה לגטו ולכן הם מסרו אותה לשכנים- משפחה נוצרית שהסתירה אותה.המשפחה הייתה לוקחת אותה לטיולים בפארק שנמצא ליד הגטו שבו היו הוריה וכך הם יכלו לראות אותה מדי פעם מרחוק מבלי לדבר איתה או להתקרב אליה..

אב המשפחה שסבתא גרה אצלה חלה ובקושי עבד, היו להם קשיים כלכליים, היה להם קשה להחזיק את סבתא ולטפל בה ולכן אם המשפחה, חיפשה בבית החרושת בו עבדה, אנשים שיוכלו לאמץ אותה. מנהל העבודה שלה הסכים מייד מכיוון שהיה לו רק בן יחיד והוא רצה ילדים נוספים. כך, במרץ 1944, כשהייתה בת 4, הועברה סבתא אל משפחה נוספת שהסתירה אותה.

המשפחה הראשונה שאצלם הסתתרה סבתא הייתה באה לביקור מדי פעם, כדי לבדוק איך היא התאקלמה אצל המשפחה החדשה.

ביוני באותה שנה, נכנסו הרוסים לפולין ,סבתא והמשפחה שאצלה הסתתרה התחבאו במקלט (בהמשך, כאשר ראיינו אותה בבית היתומים, היא סיפרה "שעברו שם כל הטנקים שבעולם").

הרוסים גרשו את כל הפולנים לוורוצלאב וגם המשפחה של סבתא גורשה והייתה צריכה לעבור לוורצלאב. בדרך לוורוצלאב, סבתא חלתה ולמשפחה שלה לא היו תרופות ולכן באמצע הדרך, בקראקוב, העבירו אותה לבית היתומים היהודי של ה"ג'וינט", כדי שיטפלו בה. המשפחה נשארה לכמה שבועות בקראקוב כדי שסבתא תמשיך איתם לאחר שתהיה בריאה, אך בית היתומים לא הסכים שסבתא תחזור אליהם כי היא יהודייה והם נוצריים.

ה"אח של סבתא", בנם של ההורים ששמרו עליה, מאוד אהב אותה ונקשר אליה. הוא בא לבקר את סבתא כל יום בבית היתומים אך לא נתנו לו לראות אותה, והוא היה מציץ דרך חור המנעול כדי לפחות לראות אותה.המטפלות של בית היתומים סיפרו שסבתא בכתה ללא הפסקה בגלל שהתגעגעה למשפחה ששמרה עליה.

סבתא הייתה בבית היתומים כשנה וחצי, עד ינואר 1947 ובכמה החודשים האחרונים החלו לחזור המשפחות שמסרו את ילדיהם בתחילת המלחמה ולאסוף את רוב הילדים ורק אותה לא באו לקחת, היא נשארה כמעט לבד עם המטפלת שלה.

בהתחלה גרו עם סבתא והמטפלת גם משפחתה של המטפלת אך הם עלו לארץ כבר לפני כן בדרכונים שאולים.

לאחר מכן, גם סבתא והמטפלת שלה עלו לארץ. הם קיבלו זהות שאולה של אמא וילדה שאכן גרו בתל אביב ונסעו לבקר את המשפחה בפולין. לילדה קראו יוכבד, שכך בעצם סבתא נקראה במסמכים ולאמא קראו רייזל, שכך נקראה המטפלת של סבתא במסמכים. הדרכונים הם אמיתיים. בזמן שהאמא והבת, יוכבד ורייזל, שהו בפולין, הן נספו בשואה.

סבתא הגיעה לארץ באונייה שנקראה "פרובידנס" בעשרים וחמישה לפברואר 1947. העלייה באונייה הייתה חוקית, מכיוון שלא ידעו שסבתא והמטפלת הם לא האנשים שמתועדים במסמכים שהחזיקו. כל פעם שהייתה ביקורת באונייה, אמרו לסבתא שכאשר השוטרים האנגליים מתקרבים, היא צריכה להסתכל בחלון ולא להביט עליהם, מכיוון שהילדה האמיתית הייתה בת תשע וסבתא הייתה רק בת שבע, כדי שלא יחשדו שהיא לא הילדה שמצולמת בדרכון.

כאשר סבתא הגיעה לארץ היא גרה עם המטפלת שלה במשך שבועיים עד שאימצו אותה גד והינדה אדלמן, שאימצו אותה מכיוון שהיה להם ילד יותר גדול שנפטר, והם רצו עוד ילדים אך הם היו מבוגרים ולא יכלו כבר להוליד ילדים נוספים.

כשאימצו את סבתא, ההורים המאמצים העניקו לה את השם חניתה, השם שהיא נקראת בו כיום, על שם בנם הבכור חנוך שנפטר לפני שפגשו את סבתא.

כשסבתא הגיעה לארץ היא ידעה לדבר רק פולנית, אף אחד לא ידע לדבר איתה. בגיל 7 סבתא נכנסה לכיתה א' ומלבד השיעורים בבית הספר סבתא למדה גם שיעורים פרטיים בעברית עם המחנכת שלה, כך שהיא קלטה מהר את השפה ולא דיברה יותר פולנית. בבית, ההורים המאמצים דיברו עם סבתא עברית והרבה רוסית, כך שכיום סבתא יודעת לדבר גם רוסית.

סבתא מספרת:

"כל הסיפור שלי גרם לי לחוסר ביטחון, הכול היה מודחק , לא דיברתי על זה אף פעם ולא סיפרו לי שאני מאומצת. הרגשתי שהם ההורים אולי הלא אמיתיים שלי כי הם היו מבוגרים מאוד ביחס אליי. לא ייחסתי ממש חשיבות למי ההורים שלי כי רציתי להתאקלם, להיות כמו כולם ולא להיות שונה."

בבית הספר וברמת השרון שפעם הייתה מושבה, איפה שסבתא גרה, כולם רצו להיות חברים שלה כי היו לה מלא ספרים, באותה תקופה אהבו מאוד לקרוא ואבא של סבתא היה מביא לה ערימות של ספרים.

סבתא גרה בבית בנוי מאוד יפה. היה להם פרדס גדול מסביב לבית וגם קרונית לאיסוף התפוזים בפרדס שסבתא אהבה לנסוע בה עם חברות שלה.היה להם בחצר לול של תרנגולים ותרנגולי הודו, בריכת דגים ענקית ויפה מאוד שלפעמים סבתא הייתה נכנסת לתוכה עם חברות שלה וגם המון עצי פרי (שזיפים, אפרסקים ועצים נוספים) שסבתא הייתה אוכלת מהם בלי סוף. הייתה לסבתא גם אתון שקראו לה תותי, שסבתא מאוד אהבה אותה והיו לסבתא גם כלבים.

בבית, ההורים לא הרשו לסבתא לעשות הרבה דברים, היה לה די קשה בגלל שהיא הייתה בת יחידה ומאומצת שדאגו לשמור עליה כל הזמן. מכיוון שההורים היו מבוגרים הגישה שלהם הייתה נוקשה יותר, חינוך לא של 'צברים'. סבתא השתדלה להיפגש רוב הזמן עם חברים, החיים בבית היו לה מאוד קשים אבל המפגשים עם החברים היו מאוד מהנים וכיפיים בשבילה. פעם אחת סבתא וחברותיה החליטו שהן מגדלת ירקות בפרדס ובכלל הם "עשו המון שטויות" ובפעם אחרת הם החליטו למכור כל מיני דברים, הם היו מוכרות סיכות ועציצים שהיו מכינות בעצמם ואת הפרחים והירקות שגידלו. ברמת השרון היו הרבה מרחבים ושדות, ממש "כיף חיים".

בשעות הפנאי סבתא הייתה קוראת הרבה ספרים ונפגשת עם חברות. היו לה אופניים שהיא נהגה לרכב עליהם כל הזמן.פעם לא היו מקררים, במקומם הייתה תיבה ששמו בה קרח וכל הילדים של רמת השרון היו נוסעים על אופניים להביא בלוקי קרח מבית הקירור, ואת שבבי הקרח שהיו נשברים מהבלוק נהגו לאכול. כל החברים היו נוסעים ביחד באופניים לירקון שהיה מרוחק מהבית ובכלל נהגו לטייל בסביבה.

סבתא הלכה לבית הספר "אוסישקין" שברמת השרון, שהיה לכיתות א' – ח'. בבית הספר למדו: אומנות, מוזיקה, חקלאות, תנ"ך, חשבון, עברית, גיאוגרפיה, היסטוריה, טבע ומלאכה (היו לומדים לרקום על מפיות). סבתא השקיעה בלימודים והייתה תלמידה טובה, היא מאוד אהבה את בית הספר ואת הילדים- היא נהנתה לשחק איתם.

ברמת השרון לא היה בית ספר תיכון והילדים היו צריכים ללכת לתיכון בכפר הירוק, בהרצלייה או בתל אביב. סבתא רצתה ללמוד בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב ומכיוון שהוא היה נחשב בית ספר טוב, כדי להתקבל אליו היו צריכים להיבחן.

מהכיתה של סבתא התקבלו שלושה ילדים וסבתא ביניהם, וכדי להגיע אל בית הספר הם היו קמים בשש בבוקר כדי לא לאחר, והיו תופסים טרמפים כל הדרך לתל אביב.

בית הספר דגל בערכי העבודה, והתנהל כחברת נוער. לסבתא היה מאוד קשה בבית הספר בגלל הקושי להגיע אליו ומכיוון שהיה פער גדול ברמת הלימודים, בין התלמידים מרמת השרון לשאר התלמידים שרובם באו מערים ומבתי ספר טובים. לכן, כעבור שנתיים, סבתא עברה לבית ספר אחר בתל אביב שקראו לו " גימנסיה הרצלייה".

ל"גימנסיה הרצלייה" היה יותר קל להגיע מאשר לבית הספר "תיכון חדש", ובשונה מבתי הספר הקודמים שסבתא למדה בהם, בגימנסיה הייתה תלבושת אחידה: חולצה בצבע תכלת עם סמל בית הספר וחצאית אפורה. סבתא למדה במגמה החקלאית-ספרותית, ופעם בשבוע היו מסיעים את ילדי המגמה לבית הספר החקלאי במקווה ישראל שהיה בית הספר החקלאי הראשון בארץ.

בבית הספר היה לסבתא כיף, היו לה הרבה חברים טובים.  סבתא הייתה המחזור האחרון שלמד בבניין הישן של הגימנסיה, לאחר מכן הרסו אותו ובנו בניין אחר במקומו.

בכיתה י"א סבתא יצאה לגדנ"ע , הם היו קופצים מגגות לבד ברזנט (סבתא מספרת: "פחד אלוהים") ומתאמנים בקרבות עם מקל שנקראו קרבות קפא"פ (קרב פנים אל פנים).

סבתא למדה פסנתר מגיל 8 עד גיל 18 בהתחלה ברמת השרון, לאחר מכן בהרצלייה ויותר מאוחר, בזמן שלמדה בתיכון בתל אביב, היא הייתה נשארת לשיעורי פסנתר לאחר שנגמרו הלימודים בבית הספר.

בזמן שלמדה בבית הספר היסודי הלכה סבתא ביחד עם חברים לפעולות בנוער העובד שבהן היו דנים בנושאים אקטואליים, היא נהנתה להיות בנוער העובד.

בזמן שסבתא למדה בתיכון היא הלכה לתנועה המאוחדת במקום לנוער העובד אך היא לא התמידה כי היה לה קשה להגיע בכל פעם לתל אביב.

חודשיים לאחר שגמרה ללמוד בבית הספר, ביולי 1958, סבתא התגייסה לצבא.

בהתחלה סבתא עברה קורס טירונות בבסיס בצריפין (בסיס הדרכה 12, נמצא ליד ראשון לציון) שנמשך שלושה חודשים. סבתא עברה אימוני נשק, אימוני שדה וירייה למטווח – קליעה למטרה.

לאחר הטירונות סבתא עברה קורס חובשים שלמדו בו מאוד קשה, שמעו הרבה הרצאות והיו מתאמנים בזריקות שהיו מזריקים אחד לשני. בזמן הקורס לקחו את המתלמדים לביקור במכון הפתולוגי באבו כביר, מכון שמגלים בו מהי סיבת המוות של אנשים שנפטרים מסיבות לא ידועות. לקחו את המתלמדים לשם כדי שיכירו את המוות ושלא ייפגשו בו פעם ראשונה בתפקיד. הביקור במכון היה פשוט " מחריד".

לאחר ארבעה חודשים, הסתיים הקורס וסבתא החלה קורס נוסף- קורס חובשים תעופתיים. הקורס היה קשה ולאחריו שיבצו את סבתא לחיל האוויר בו שירתה ביחידה הרפואית " מבדקי טיס". ביחידה היו עורכים בדיקות למתגייסים לחיל האוויר שבודקים בהם את השמיעה, הראייה ואת הלב. כאשר היה מצב חרום והיה צורך בחילוץ פצועים, הזעיקו את המשרתים ביחידה לטיפול אווירי בפצועים.

לאחר שנתיים של שירות בצבא, סבתא השתחררה והחלה ללמוד ב"סמינר למורים לוינסקי" בתל אביב . סבתא למדה גם בשעות הבוקר וגם בשעות הערב איך ללמד מדעים ואיך ללמד עולים חדשים את השפה העברית.

את סבא שלי, אלי, סבתא הכירה כבר בגיל 16 . גד, האבא המאמץ של סבתא, היה רופא של המשפחה מצד אמא של סבא. דוד של סבא גר בבית שהשקיף על מצעד יום העצמאות בתל אביב, וגד ביקש מהדוד, לקראת מצעד יום העצמאות של 1956, שיאפשר לסבתא לראות את המצעד מהמרפסת שלו. גם סבא בא לצפות במצעד מהמרפסת של דודו. כך נפגשו סבא וסבתא לראשונה. בתום המצעד ליווה סבא את סבתא לאוטובוס הנוסע אל רמת השרון. לאחר מכן, סבא וסבתא המשיכו לשמור על קשר והתכתבו במכתבים. לאחר שסבתא החלה ללמוד בסמינר, סבא וסבתא היו נפגשים מדי פעם בשעות הערב וכך התהדקו ביניהם הקשרים.

כשסבתא הייתה בת 20, מכרו הוריה המאמצים, גד והינדה, את ביתם ברמת השרון וקנו דירה בגבעתיים. בזמן הלימודים בסמינר, גרה סבתא עם הוריה המאמצים בגבעתיים. בשנת 1962 גמרה סבתא את הלימודים בסמינר והחלה לעבוד בתור מורה מחליפה בבתי ספר ברמת השרון.

ב- 1963 התקיימה חתונתם של סבא וסבתא. סבא וסבתא התחתנו באולם המועצה הדתית בתל אביב, הם הזמינו לחתונה חברים וקרובי משפחה. מכיוון שאבא של סבא עבד בחברת האוטובוסים דן, הוא השאיל לסבא וסבתא אוטובוס אישי שליווה אותם כל היום ולאחר החתונה גם הסיע אותם לירושלים, לדירה החדשה שקנו. למחרת החתונה, סבא וסבתא נסעו לירח דבש באילת למשך שבוע, ובמשך כל השבוע ירד גשם בלי הפסקה והיה מאוד קר.

לאחר החתונה סבתא החלה את עבודתה בתור מחנכת ומורה בירושלים. סבתא עבדה כמחנכת ומורה במשך 29 שנים. סבתא חינכה ולימדה תנ"ך, ספרות והיסטוריה.

בין השנים 1964-1968 סבתא למדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בייעוץ חינוכי והיסטוריה של עם ישראל.

לאחר סיום התואר הראשון, סבתא למדה לתעודת הוראה תיכונית שלאחריה החלה ללמד גם בתיכון ולא רק בבית הספר היסודי.

בשנת 1966, נולד אמיר, בנם הבכור של סבא וסבתא ואבא שלי. אבא נולד פג במשקל ונשאר בבית החולים למשך שלושה שבועות לאחר לידתו כדי להשלים את משקלו.

היה קשה לגדל את אבא, כי בהתחלה הוא לא הסכים לגעת באוכל.

ביום שבו החלה מלחמת ששת הימים נשמעה אזעקה והחלו ליפול פגזים בכל ירושלים .

באותו זמן אבא שלי אמיר נשאר בבית, תינוק בן 8 חודשים, עם מטפלת וסבא היה במילואים. סבתא עבדה באותה תקופה בבית ספר בפאתי ירושלים, רחוק מהבית והייתה צריכה לחכות במקלט יחד עם התלמידים עד שיפנו אותם. לאחר שגמרו לפנות את התלמידים, סבתא הייתה צריכה ללכת ברגל את כל הדרך הביתה כי לא היו אוטובוסים. כשהגיעה הביתה היא ואבא אמיר היו צריכים להישאר במקלט ואבא אמיר כל הזמן בכה. לא היו יכולים להביא אוכל למכולת בגלל שכל הזמן היו הפצצות על ירושלים ובין הפגזה להפגזה סבתא הייתה רצה למכולת ובודקת אם הביאו אוכל. אם היו מביאים אוכל סבתא הייתה רצה לדירה למעלה, מבשלת מהר ויורדת בחזרה למקלט עם האוכל המוכן.

בשנת 1969, גיא, הבן השני של סבא וסבתא נולד.

בשנת 1972 התקיימה  אולימפיאדה במינכן. בדיוק בתאריך יום ההולדת של אבא , התרחש טבח אחד עשר הספורטאים הישראלים, ובאותה שנה אבא בדיוק נכנס לכיתה א'. בשביל סבתא, מקרה זה מאוד העיב על חגיגת יום ההולדת של אבא ועל כניסתו לכיתה א'.

באחת השבתות ב- 1973, נפתחה מלחמת יום הכיפורים בהפתעה. סבתא, סבא, אבא וגיא טיילו בירושלים ופתאום המון מכוניות החלו לנסוע והם לא הבינו מה קורה- מכוניות נוסעות זה דבר שלא אופייני ליום כיפור. סבא, סבתא, אבא וגיא רצו הביתה. לאחר מכן  גייסו את סבא וסבתא נשארה בבית עם אבא וגיא- שני ילדים קטנים.

עדי, בנם השלישי של סבא וסבתא, נולד בשנת 1978. סבתא מספרת:

"כשילדי היו קטנים וגם בהתבגרותם, השקעתי בהם עד בלי גבול וניסיתי להקנות להם ערכים אנושיים וחברתיים כדי שיוכלו להשתלב בסביבה ובחברה. אני מקווה שהצלחתי..."

בשנת 1991 סבתא פרשה מהוראה כי בשבילה העבודה הייתה שוחקת מאוד והיא החליטה שהיא חוזרת על עצמה יותר מדי.

באותה תקופה הייתה עלייה גדולה מאוד מרוסייה וסבתא עזרה לעולים החדשים להיקלט בירושלים, מאז יש לה חברים טובים מביניהם.

מ- 1994 סבתא החלה לעבוד עם קשישים במועדון, היא דאגה להם וארגנה להם הרצאות, טיולים ופעילויות.

בשנת 1994 נולדה גם נכדתה הראשונה של סבתא, אור, אחותי הגדולה ובשנת 1995 סבתא החלה את מסעה הארוך אחר הזהות שלה שבזכותו היא יודעת את כל מה שהיא יודעת כיום על שורשיה והיא עדיין ממשיכה לגלות עובדות נוספות. סבתא החלה את החיפושים בעקבות תוכנית שראתה בטלוויזיה על ילדים חסרי זהות. סבתא: "מעולם לא ידעתי שיש עוד הרבה אנשים כמוני, נורא התביישתי שאין לי אף אחד..."

בעקבות התוכנית, סבתא החליטה לחפש את שורשיה ופנתה לטלוויזיה שעזרה לה בהמשך דרכה.

בשנת 1998 נולדה לסבא וסבתא נכדתם השנייה, אני – נעה.                                         בשנת 2000 סבתא פרשה סופית מעבודתה ובשנת 2002 נולדו לה שני נכדים נוספים- אחותי טל ובן דודי בועז. ב- 2006 נולד לסבא וסבתא נכד נוסף ואחרון (עד כה), בן דודי איתי וב - 2010 התחתן בנם הצעיר של סבא וסבתא, הדוד שלי, עדי.

סבתא מספרת:

"הנכדים והנכדות גורמים לי אושר עילאי. אני אוהבת להשתעשע אתם, לשחק אתם, לשוחח אתם ובמיוחד עם נכדותיי הבוגרות אני יכולה לנהל שיחות מלב אל לב בגובה העיניים ואני רואה בהן נשים קטנות וחברות. בקיצור, אני גאה בכל נכדי בהישגיהם בלימודים וכן בעצם היותם בעלי ערכים שאני דוגלת בהם כמו יושר, יושרה וכן עזרה לזולת בכל מצב ולכל אדם".

כיום, סבתא אוהבת לסרוג, לראות סרטים, להיפגש עם חברות, לצאת לטיולים ולשמוע הרצאות וקונצרטים. סבתא היא אישה עסוקה ופעילה מאוד אך היא מקדישה זמן גם למשפחתה, שומרת על הנכדים והנכדות ונהנית להיפגש איתם.

בעקבות הכנת העבודה על סבתא והראיון איתה, למדתי אודותיה רבות. שמעתי על כל קורותיה בפולין, איך היא הסתתרה אצל שתי משפחות ולאחר מכן הועברה לבית יתומים ומהן הסיבות שהובילו לשינויים אלה. גיליתי איך סבתא עלתה לארץ עם דרכונים שאולים של אנשים אחרים שבאמת חיו, שמעתי על היחס שלה לסיפור שלה, שהכול היה מודחק והיא לא דיברה עליו עם אף אחד, אפילו לא עם הוריה המאמצים. למדתי שהיחס בינה לבין הוריה המאמצים היה יחס עם מתח, החיים בבית היו לה קשים והיא לא הסתדרה עם החינוך שחינכו אותה אליו. למדתי שלמרות כל הקשיים, סבתא ידעה גם ליהנות עם חבריה ולעשות "כל מיני שטויות". גיליתי שסבתא נשארה במלחמת ששת הימים יחד עם אבא שלי, תינוק בן שמונה חודשים ועם הדאגה לסבא ששירת במילואים באותה תקופה. למדתי על כל העבודות שבהן עבדה סבתא ועל גידול ילדיה. במשך הראיון, סבתא סיפרה לי סיפורים נוספים ומעניינים והראתה לי תמונות ישנות באלבום ותמונות עדכניות ששלחו לה צאצאיהן של המשפחות אצלם הסתתרה. התרגשתי לשמוע על המסע שהיא ערכה לחיפוש שורשיה וזהותה, שבזכותו היא יודעת את כל מה שהיא יודעת על עצמה כיום. אני מאחלת לסבתא שתדע להמשיך להיות פעילה כמו שהיא היום ותמשיך לעשות דברים שהיא נהנית מהם. אני מקווה שניפגש לעיתים יותר קרובות ושהקשר בינינו ימשיך ויתהדק.