סיפורה של מלה צימטבאום
סיפור על גבורה , עזרה, רעות וסולידריות באושוויץ
מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל פעם שאני מציגה את עצמי בשמי- מלה, שואלים מיד "מה המשמעות של מלה?". האם זה מלכה או קיצור שם אחר? שאלות אלו נותנות לי הזדמנות לספר את סיפורה של נערה יהודיה מאושוויץ בשם מלה צימטבאום, ועל הקשר המיוחד אשר קושר אותי אליה .
מלה צימטבאום נולדה בפולין בשנת 1918 ,בהיותה בת תשע משפחתה היגרה לבלגיה. היא היתה בת 24 כאשר נעצרה ונשלחה, באוגוסט 42 19 ,לאושוויץ. היא קבלה את מס' האסירה 19880.
מלה, על פי התיאורים של האסירות במחנה, הייתה אישה יפה, גבוהה , בעלת עיניים חומות גדולות, היא הצליחה להרשים את מפקדי המחנה בידיעתה 6 שפות. בזכות זאת הפכה למתורגמנית וקשרית בין מפקדי האס אס לבין האסירים במחנה.
תפקידה היה להעביר פקודות לאסירים ולשבץ את החולים מבלוק החולים חזרה לעבודה במחנה.
ספרה אחת האסירות: "תפקידה אפשר למלה תנועה חופשית בין חלקי המחנה והיא ניצלה כל הזדמנות לעזור לאסירים החלשים בהשגת תרופות, מזון, להתריע על סלקציה בבלוק- כדי שיוכלו להוציא את אילו שלא יעברו את הסלקציה . העבירה את המחלימים והחלשים שחזרו מבית החולים לעבודות קלות יותר. לקחה על עצמה סיכון בלהעביר ידיעות מקבוצות המחתרת , ידיעות אשר העלו את המורל ולו במקצת.
היא הייתה מחדשת את הקשר בין בני משפחה שהופרדו, מעבירה הודעות, מבריחה פתקאות ובמשך הזמן היא אף שימשה כבלדרית של תנועת ההתנגדות במחנה- "יחידת המאבק של אושוויץ". במהרה זכתה לכינוי " המלאך" של אושוויץ.
הסיוע של מלה עזר לאסירות רבות במחנה לשרוד את התופת.
מלה הייתה כבר כשנה באושוויץ, כאשר באוגוסט 1943 מגיעה למחנה קבוצת נשים מבלגיה.
"הקבוצה הבלגית" מורכבת ברובה ממתנגדות לכיבוש הנאצי- פרטיזניות וחברות מחתרת- נשים בעלות אידאולוגיה חברתית סוציאליסטית. בין חברות הקבוצה הבלגית נמצאת קרובת משפחתה של מלה- גיזה ויזבלום אשר בזכותה נוצר הקשר בין מלה לקבוצה.
מלה, בעלת תפקידים מיוחסים, מאמצת את נשות הקבוצה ומחפשת דרכים שונות לעזור להן בחיי היום יום במחנה. בלילות ,מגניבה תרופות ומזון . דואגת להעבירן מעבודת הפרך בשדות, לעבודה תחת גגון, בה עסקו במיון בגדים ונעליים של הקורבנות אשר נשלחו לתאי הגזים. מקום עבודה כזה יכול היה להבדיל בין חיים למוות. מלה הייתה נוכחת עם הקבוצת הבנות הבלגיות יום יום .
אלו ששרדו וביניהן אמי – שרה פלזנשטיין גוטפריינד- נשארו בחיים למעלה משנתיים באושוויץ בירקנאו, הודות לדאגה ההדדית והחברות בין חברות הקבוצה ובעיקר הודות לעזרתה של מלה צימטבאום.
מגיל צעיר ביותר שמעתי אודות ה"קבוצה הבלגית". חברותיה של אמי עמן חלקה את הדרגש במחנה היו לי לדודות. חברות אמיצה זו לוותה אותן עד סוף ימי חייהן. מפיהן שמעתי שוב ושוב על החיים באושוויץ ובעיקר על בדרך בה דאגו אחת לשנייה: בזמן חלוקת האוכל ביקשו לקבל את מנת הלחם בכיכרות עבור כל הקבוצה. הן חילקו בעצמן ביניהן את הלחם על פי מצבה הגופני של חברתן. החלשות קבלו מנה יותר גדולה מהחזקות. הן הנהיגו משמעת ברזל בנושא היגיינה דבר שהיה קשה אך הכרחי על מנת להקטין סיכוי למחלות. בלילות חורף רחצו את גופן בשלג ולא אפשרו לאף אחת לחמוק ממטלה זו .הן דאגו לכל אביזר או צבע על מנת ליצור רושם של בריאות וחזקות. את החולות והחלשות נשאו על ידיהן לעבודה, החביאו אותן בכל שעות היום על מנת לא להשאירן בבלוק – כי היה זה גזר דין מוות. חלקו כל פיסת מידע שיכול היה ולו במקצת לעודד ולהעצים את רוחן." ומה עשיתן בשעות הלילה" , שאלתי?- ישבנו צפופות צפופות על אחת הקויות , צפופות על מנת לחמם האחת את השניה, ושרנו שירים המביעים תקווה לעולם טוב יותר.....
מלה פוגשת במחנה בחור פולני בשם אדק גלינסקי. אדק הובא לאושוויץ ביוני 1940 כאסיר פוליטי. הוא עבד כחשמלאי ואינסטלטור ובתפקידו יכל לנוע בחופשיות בין המחנות. במסגרת עבודתו פוגש הוא את מלה. בין שניהם מלה ואדק נרקם סיפור אהבה.
בחודש מאי 1944 , מגיעים, ללא הפסק, ביום ובלילה, משלוחים של יהודים מהונגריה. הקורבנות מובלים להשמדה בתאי הגזים. מהביתן שבו גרה מלה היא יכולה לשמוע את השיחות של הקורבנות, את קולות הבכי של הילדים, את צווחות האס.אס, את נביחות הכלבים, את היריות והצעקות.
מלה שלא יכולה לשאת יותר את כל אלה, מחליטה לברוח ולהזעיק עזרה.
ב24 ביוני 1944 בורחים מלה ואדק מהמחנה. זה היה בשבת אחרי צהריים כאשר המשמר היה דליל יותר. אדק היה לבוש במדי אס- אס שמשהו גנב עבורו. מלה הייתה לבושה בבגדי פועל- אסיר. אדק הכין תעודת מעבר המצביעה על כך שהוא מעביר פועל ממקום למקום. על פי עדויות מלה גנבה מסמכים המוכיחים על הקורה במחנה ועמם ברחה על מנת לספר בחוץ על המתרחש במחנה.
באותו היום בערב נעדרו במפקד : אסיר ממחנה גברים ואסירה ממחנה נשים. מיד החלו בחיפוש במחנה ומחוץ למחנה.
האסירים ספרו כי בריחה נראתה להם כנס. מה עוד שאסיר פולני יברח עם אסירה יהודיה.
האסירים עשו כל מאמץ להסתיר את שמחתם. במעשה הבריחה הייתה גבורה הרואית. היה להם ברור כי על בריחה צפוי עונש מוות משום שהבורחים היו " נושאי סודות" על הנעשה במחנה. מלה ואדק הצליחו לברוח עד הגבול הסלובקי שם נתפסו כעבור שבועיים בידי פטרול גרמני והוחזרו לאושוויץ. הם נכלאו בבלוק 11 בשני תאים נפרדים. בבלוק 11 שנודע כבלוק המוות
אדק נהג מדי ערב להדביק את פניו לדלת ולשרוק נעימה שמלה הכירה. כמו כן בכל אחד מהתאים בהם הוחזק- - נהג אדק לחרוט את שמה של מלה , את שמו ולצייר את דיוקנה.
מהבונקר שבו הייתה כלואה מלה היא מצליחה להבריח פתק לחברות, עליו כתבה : " הייתי מודעת לצפוי לי. אני מוכנה לגרוע מכל. היו אמיצות וזכרו הכל".
את חקירתם של מלה ואדק ניהל מפקד האס.אס בוגר. הם עונו קשות על מנת לגלות מי סייע להם בבריחה. האסירות מהקבוצה הבלגית ששתיים מהן ידעו על תוכניתה של מלה לברוח היו בטוחות כי מלה לא תסגיר אותן. הן אף הבריחו על פי בקשתה לתא המאסר שלה- סכין גילוח ושוקולד.
מלה ואדק הוחזקו בתאי מאסר יותר מחודשיים.
ב22 בספטמבר 44 הם הובאו למסדר המוות.הוא במחנה גברים והיא במחנה נשים. באותו היום ניתנה פקודה במחנה הנשים שחייבה את האסירות להגיע למסדר, ולצפות כיצד תוצא מלה להורג. החברות מהקבוצה הבלגית- שרה, גיזה, לאה , דורה, הלן, אדל, אנה, לולה ,אמי- שרה ועוד עמדו בשורה הראשונה והביטו למלה היישר בעיניים על מנת לתת לה אומץ ולומר לה – אנחנו אתך.
" הבטנו מהופנטות במלה- סיפרה אחת מחברות הקבוצה- ולפתע אנחנו רואות שמלה שולפת מבין שערותיה סכין גילוח ומתחילה לחתוך את ורידי ידיה. מפקד המחנה ניסה לעצור בעדה ותוך כדי כך ביד מגואלת בדם היא סותרת על פניו ופונה לאסירות ההמומות" יום השחרור קרב. אתן שומעות אותי? זכרו כל מה שעשו לנו".
מלה לא רצתה למות מידי הנאצים. היא רצתה את החופש להחליט כיצד למות.
היו אלה מילותיה האחרונות, לפני שהיא נלקחת ככל הנראה, ללא רוח חיים, על מריצה לקרמטוריום.
באותו הלילה ישבו חברותיה מהקבוצה הבלגית צפופות על אחת הקויות שבבלוק 28 משחזרות את אירועי היום, חרדות ומפוחדות מהבאות ועל פי דברי אמי, נודרות נדר לזכור את מלה ולהעניק את שמה של מלה לבת הראשונה שתיוולד לאחר השחרור. למזלי הייתי הבת הראשונה...
זכיתי לכבוד להיקרא על שמה של גיבורה אשר הצילה את חיי אמי וחברותיה. בדרך חייה ומותה הפכה מלה לסמל לאומץ לב לגבורה וסולידריות במקום בו ערכי האנושות השתבשו. מלה הייתה דמות אנושית, נשית ורכה עם תשוקה לחיים ולאהבה, עם יכולת להעניק ולקבל אהבה, דבר שהעניק לה כוח לתכנן ולבצע פעולת בריחה עם אהובה. עבור האסירות במחנה הייתה היא דוגמא לרעות ללא גבול ולמי שמוכן לקחת סיכון למען האחרים- להקריב את חייו בעזרה לחלשים .
מתוך טרנספורט מס'21 ( 1500 נשים) שרדו רק 39 נשים ביניהן אמי וחברותיה מהקבוצה הבלגית.
לאחר השחרור קבוצת נשים זו נשארה בקשרים הדוקים ביותר וראתה בי –כמי שנושאת את שמה של מלה- מצבה חיה – לזכרה של מנהיגתן הגיבורה וחברתן האהובה.
חברות הקבוצה הבלגית למרות פיזורן בעולם- בישראל, בלגיה, צרפת, קנדה ועוד, כל שארית חייהן,
מנציחות בכל דרך את דמותה של מלה צימטבאום- כותבות, מספרות, מלוות מסעות לפולין.
- בשנות ה70 הקימו הן קרן מלגות ביד ושם לזכרה של מלה צימטבאום . מדי שנה, מקבל זוכה, מלגת לימודים עבור עבודת תזה לתואר שני בנושא השואה.
רעיה כגן אסירה ששרדה את אושוויץ, ועדה מרכזית במשפט אייכמן מציינת בעדותה: "בתופת של אושוויץ הייתה רעות . אנו בחלקינו נשארנו בחיים הודות לזה שהייתה רעות. כמה שזה נראה מוזר , במקום הזה הייתה רעות, היו יחסים של סולידריות רבה מאוד, יחסי אנוש הדדיים, רעות ומסירות נפש". כאן במשפט אייכמן היא מביאה את סיפורה של מלה , מדגישה את חשיבותה כאשה וכגיבורה יהודיה. היא מתארת את מלה כאדם יוזם, שמסוגל לעשות בחירות , תוך סיכון עצמי, בתוך החיים שבגיהונום עלי אדמות.
סיפור גבורתה ואהבתה של מלה לאדק גלינסקי הונצח במקומות שונים בעולם ע"י אסירים ממדינות שונות. בולטת הדוגמא של אסירות יווניות אשר בהשראתן הועלתה, בשנת ,2002 האופרה בשם " מלה", הועלתה על אחת הבמות החשובות באתונה .
. כל אחד מהסיפורים כגון סיפור זה, מהווה חוליה בשרשרת בין דורית של הציווי לזכור ולא לשכוח. אנא, כתבו וספרו.
