פרק אחד מספרי... השאר תוכלו לקראו בבלוג בסרגל הקישורים.
בינתיים הוריי באו לבקרני והיו כלא מאמינים לראות אותי מטייל באולם קבלה עם פיג'מה ובמצב רוח טוב. אך נא לא לטעות, עדיין הייתי רחוק מלהיות בריא לגמרי, אך כבר לא הייתי בסכנת חיים. כמה יש להודות למדענים שמקדישים ימים כלילות, כדי להמציא תרופות מצילות חיים.
כמה חבל שאחותי שושנה לא הצליחה יחד עם מאמץ של כל המשפחה והקהילה היהודית ששרדה, כדי להשיג את התרופה פניצילין, שיכלה כמעט בוודאות להציל את חייה של ביתה התינוקת סונקה. זה לא הנושא, אך אחותי אפילו אחרי 70 שנה לא שוכחת את ביתה שהייתה פרי אהבתה לבעלה הראשון לצי מיטלמן, שנתלה ע"י גרמנים ביערות סלובקיה. בינתיים בעיר בטופולצ'ני, התחילו לתכנן לעזוב את צ'כוסלובקיה ולהגר מי לארץ ישראל ומי לארצות אחרות. ב 29 לנובמבר הייתה הצבעה באומות המאוחדות על הכרזת 2 מדינות בשטחה של ארץ ישראל – מדינה ליהודים ומדינה לערבים. שמעתי סיפורים שכאן בארץ יהודים ישבו בצוותא ושמעו וספרו את הקולות של מדינות המצביעות עבור הכרזה על מדינת היהודים. בדיוק כך היה בגולת צ'כוסלובקיה, בהרי טטרה בבית חולים למחלות ריאה "אנציון". רדיו היה פתוח ורופאים יהודיים עם החולים היהודיים שלהם כולל כמובן אותי, ישבנו וספרנו במתח רב, את הקולות בדיוק כפי שעשו כאן בארץ. בסוף הצבעה כשהוכרז על הקמת מדינת היהודים, כולם היו מאושרים. צריך רק לדעת שאז היו רק 56 מדינות חברות באו"ם. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו 10 נמנעו.
זה היה אירוע אולי חד פעמי שרוב מדינות העולם הצביעו על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל. היום יש אולי כ 200 מדינות חברות באו"ם ובטוחני במאה אחוז, שהיום לא היו מצביעים כך כפי שהצביעו, אלא רוב מוחלט היה מצביע נגד. חושבני שהצבעה שהייתה זמן קצר אחרי השואה האיומה כנראה שהשפיעה לטובה ואז עוד לא היה רוב אוטומטי נגד ישראל, כפי שהוא היום ! משום מקום, פתאום הופיעו מספר בקבוקי יין ועוגות ובדמעות בעיניים שתינו לחיים. גם הצוות שהיה רובו ככולו מורכב מנוצרים, בירכו אותנו, למראת שידעו שאנו מתכננים לעזוב את המדינה. עברו שוב מספר חודשים ואנו כבר בשנת 1948.אוירה של כמעט בית קברות השתנתה באופן מוחלט. לעט אבל בטוח, התחילו להשתחרר חולים, שבבואם, היו מועמדים ודאיים לפגוש את פני המוות, כאת צעדו בליווי מישהו ממשפחתם לעבר הדלת, כדי לעזוב. הפרידה של החולים מצוות הרפואי, מאתנו ומצוות הכללי, הייתה כל כך מרגשת, כשאני גם כאת נזכר בזה, דומעות עיניי. לצערי אני הייתי חייב עדיין להמשיך בטיפול, כדי להירפא לגמרא עד כמה שאפשר. היה לי מאוד משעמם, כי בין חלק מהמשוחררים היו גם 2 חברים טובים, שאם הזמן היינו כאחים ממש. כמובן גם אם לא רציתי קנאתי בהם, אך כמובן שמחתי בהירפאותם שאפשרה את שחרורם. ושוב יש כתבות בעיתונות סלובקית, שראש ממשלה היהודי דוד בן גוריון עומד להכריז על הקמת מדינה יהודית. לצערי הרב, רק ביום ראשון אחרי הכרזה נודע לנו, שאכן קרא נס גדול וקמה מדינה יהודית ושמה ישראל. אך היה גם פחד גדול כשהופיע בעיתון הודעה, שצבא מצרי עומד כ 40 קילומטר מתל-אביב. מה יודעים בארצות זרות על המרחקים כאן בארץ. שצבא מצרי הוא במרחק 40 קילומטר מתל-אביב, זה כאילו הם כבר בפרברי העיר ועומדים כל רגע לכבוש אותה. הייתי גם אני כבר חסר סבלנות ושגעיתי את הרופאים בדרישה שגם אני רוצה כבר לעזוב, כדי לעלות ארצה. הייתי בין החולים הצעירים ביותר, כך שגם הרופאים וגם הצוות הכללי פינקו אותי מה שלפעמים ניצלתי לרע, אך סלחו לי כי נא לא לשכוח מה שעבר עליי. אפשר ומותר לסלוח לי אם פה ושם לא הייתי מאה אחוז בסדר ומי הוא כן ?
בינתיים אבא בא וסיפר לי שכולם קיבלו כבר דרכונים, אך שלי לא קיבלו. הבטיח לי שיבדוק את הסיבה. נוסף לזה סיפר לי שהצליח למכור את הבית שלנו ובכסף שקיבל קנו מכונות הכי משוכללות באותם הזמנים בתחום הסנדלרות. תאריך היה בערך חודש אוגוסט. לפני שאבי תכנן לנסוע, קראו לו לבוא למשרד. אמרו לאבי שלמראת שהבן לא במאה אחוז, הוא יכול להשתחרר ולנסוע אתו. כשאבי בא לספר לי את הבשורה, מרוב עושר חשבתי שאשתגע. נתנו לאבי חדר ללינת לילה והרופאים היכינו תעודת שחרור אם הוראות להמשך טיפול. כמעת לא עצמתי עין מרוב התרגשות וחכתי בקוצר רוח, שיפציע אור השחר. אבי בא מוקדם בבוקר ויחד הלכנו לבית הכנסת שהיה כמובן במקום. תפילתי הייתה כזו זכה, כי הודיתי להקב"ה על הצלתי ממחלה נוראית ושמה שחפת.
אכלנו ארוחת בוקר והתכוננו לנסיעה. הלכתי לחדר רופאים להיפרד, קשה לי היום לתאר את ההתרגשות שאחזה בי וגם ברופאים. מתבייש לכתוב שכמעט נער בן 17 בכיתי כתינוק בהיפרדי מרופאים מלאכים אלו, שממש אבל ממש הצילו לי ולעוד מספר יהודים חולי שחפת את החיים תרתי משמע. ראיתי דמעות גם בעיני הרופאים. בירכו אותי בחמימות התחבקנו בחום ואיחלו לי נסיעה טובה לארץ ישראל חזרנו לטופולצ'ני, עיר הולדתי.
למחרת הלכתי עם אחי הבכור אליקים לבית ספר שבו למדתי. אחי ביקש אם יוכלו לתת לי תעודת בגרות על סיום לימודיי בבית ספר, אך בצדק באדיבות סירבו. כי, עקב מחלה וגם בהיותי בהכשרה "מיה" לא יכולתי לסיים את לימודיי וגם לא עמדתי בשום מבחנים לתעודת בגרות. נתנו לי רק אישור שלמדתי אצלם בבית ספר. אחי השני יצחק התחתן עם נערה מעירנו בשם אסתר (גרטי) והם עמדו לנסוע לארץ. גיסתי אסתר ראתה במו עיניה, איך הורים שלה עם אחים צעירים שלה הלכו לכיוון תאי גזים. היא הייתה רק בת 14 אך גבוה וכך יעצו לה כשתגיע לפני מנגלה, שתגיד כשישאל אותה שהיא בת 16. וזה אכן הציל לה את חיה. בעיר לא היה לי מה לעשות כך שאבי לקח אותי ל"מיה" שבברטיסלאבה. גם שם כבר חלק מהבחורים נסעו לארץ. מנהל אמר לאבי שהם עומדים לסגור את המוסד, כי כולם עומדים לנסוע ואין עבור מי להשאיר פתוח. אנו כבר בשנת 1949. בארץ עדיין מתחוללים קרבות קשים, עם אבדות כבידות לשני הצדדים, אך באביב מסתיימים הקרבות ומוכרזת שביתת נשק. לרוע מזלי, התקבל עבורי צוו גיוס לצבא צ'כוסלובקיה. רק זה היה חסר לי !! דרכון שלי יחידי מכל המשפחה שלי לא התקבל. היה טירוף מערכות. הוריי עומדים לנסוע, דרכון שלי לא מוכן, את "מיה" עומדים לסגור, מה עושים ? שלחנו בקשה עקב מחלת שחפת שלי דחייה מגיוס למספר חודשים. לא להאמין, אך בקשתי נענתה וקיבלתי 3 חודשים דחייה מגיוס. אי אפשר היה לדחות את נסיעת משפחתי וכך הם נסעו ואני נשארתי לבד. הוריי השאירו לי קצת כסף וכך השכרתי חדר ממלון הכי זול שהיה בברטיסלאבה ופה קיוויתי להמתין לדרכון שלי. מי שחושב שליקקתי דבש, שיחשוב שינית. על אוכל, בכלל תשכחו. רעבתי כאילו אני שוב במחנה ריכוז, חייב הייתי לשמור על כל גרוש. כבר התחיל המשטר הקומוניסטי עם החוקים החדשים שלו. כול אדם מבוגר מעל גיל 16 חייב היה להיות מצויד בתעודת עבודה, אחרת נחשב כפרזיט. לי איך יכלה להיות תעודה כזו, הלא לא עבדתי, רק חיכיתי לדרכון. גם חשוב ביותר היה לעזוב את המדינה לפני שיפוגו 3 חודשי דחיית הגיוס שלי. בכול יום דפיקה חזקה על הדלת. על שאלתי מי שם ? משטרה. חייב הייתי לפתוח. בפתח עמדו שני שוטרים ובאדיבות מבקשים תעודת זהות. הראיתי ! תעודת עבודה בבקשה. כאן התחלתי לגמגם וסיפרתי שאני לא עובד, כי אני נוסע לפלשתינה. למזלי הסתפקו בזה. אך אחרי 3-4 ימים כאלו החלטתי לנסוע לבת דודתי שבניטרה, כי באחד הימים יעצרו אותי בסוף ומי יוציא אותי מהבלגן הזה. חבל שלא היה לי שכל לחשוב על זה קודם. קיבלו אותי מה זה יפה, זו לא מילה. הבת דודה עם בעלה ובנם היחיד הוסתרה ע"י נוצרים שסיכנו את עצמם כדי להצילם. עברו מספר ימים והדרכון שלי הגיע ! היכינו לי מזוודה קטנה, כי מה כבר היה כול רכושי ? תפילין, תלית וסידור תפילה. הכינו לי גם צידה לדרך. יומיים אחרי זה קיבלתי הודעה שאני מצורף לקבוצה מסוימת בברטיסלאבה וחייב להיות ע"י תחנת רכבת, כדי לנסוע לארץ ישראל.
מישהו יאמין לי שבכותבי מילים אלו כמעט לא רחוק אני מבכי.? מקווה שיכולים להבין את זה. בת דודתי עם בעלה ליוו אותי ונסעו איתי לברטיסלאבה וחיכו עד שצורפתי לקבוצה ורק אז עזבו בחבקם אותי באהבה. היינו כ 500 אנשים, גברים, נשים וטף. עלינו על רכבת נוסעים שמיועדת לנסוע לאוסטריה, בהמשך לאיטליה ומשם בעוניה לארץ ישראל.
כאן אני מסיים את קורות חיי שכתבתי על קורותיי וקורות משפחתי בגלות צ'כוסלובקיה במרכז אירופה. שבע שנים עד מרץ בשנת 1938 חיי וחיי משפחתנו וגם כול יהודי צ'כוסלובקיה היו אפשר לומר בסדר. אך כבר מגיל 7 חייב הייתי לענוד מגן דויד צהוב על חזי. בגיל 10.5 נכנסתי למחנה ריכוז נובקי שהוקם על אדמת סלובקיה. "ביליתי" בו שנתיים וחצי. עד שחרורנו ע"י צבא סובייטי נלחמתי כל יום וכל רגע, כדי לשרוד. התקופה בין עזיבתנו את מחנה נובקי עד שחרורנו עברתי יחד עם משפחתי אחת התקופות הקשות של חיי.
ששרדנו זה היה אחד הניסים הגדולים שלנו, או מזל, כל אחד יבחר לו מה שמתאים לו. כל זה כתבתי בפרקים שונים על קורות חיי, איך שרדנו ב"ה גם זה כתוב באחד הפרקים. מתוך כ- 30 תלמידים, בנים ובנות, שרדתי יחידי, כי כל השאר לא התמזל מזלם ונשלחו למחנות השמדה באושוויץ. ליבי בוכה על השמדתם ועל השמדת 6 מיליונים אחינו ואחיותינו שכל אשמתם היה היותם יהודים.
ריבונו של עולם, האם זה פשע כל כך גדול להיוולד יהודי, שעל זה מגיע לו השמדה בכל מיני מיתות משונות ואכזריות ? לי אין תשובה, אולי למישהו מהקוראים יש ? אשמח אם יכתוב. תם ונישלם פרק חיי עד גיל 17.5 יום עלייתי לארץ ישראל. תודה לכל הקוראים הנאמנים שלי, שהקב"ה יברך את כולכם !!
