בחול המועד פסח 1944 נשמעו דפיקות רמות על הדלת. שוטרים הונגרים ואנשי אס-אס פרצו לחדר וציוו עלינו להתלבש מהר. הורשינו לקחת חבילה אחת לכל נפש. אותו ערב הובלו כל היהודים לגטו שהוקם ברחובות הסמוכים לבית הכנסת. הצטופפנו בדירות בדוחק רב עם משפחות אחרות. ישנו על הרצפה והדאגה העיקרית היתה נתונה להשגת מזון. שהינו שבוע וחצי בגטו. בלילות התגנבתי לביתי ולמחסני מזון של יהודי עשיר והעמסתי ככל שיכולתי למען משפחתי ומשפחות אחרות.
לאחר 10 ימים הועברנו הוריי, אחי, אחותי ואני לגטו מונקץ', אל בית חרושת ללבנים יחד עם עוד אלפי יהודים. המשטרה ההונגרית וחיילי האס-אס התעללו ביהודים ובעיקר ברבנים ובדתיים. הם גזזו להם את הזקנים והפאות. אנו שרדנו בזכות רעייתו של שמיל שהיה נשוי לבת מונקץ' שהעבירה לנו חבילות מזון מידי יום. יהודי מונקץ' טרם הוכנסו לגטו.
שמענו שהורגים יהודים בשיטתיות אך לא ידענו אם להאמין לשמועות. שהינו שבועיים בגטו.
במאי 1944 העלו אותנו על קרונות הרכבת, הייתי עם הוריי ואחותי רבקה בטרנספורט. מאה איש נדחסו בקרון בצפיפות איומה ללא מזון ומים. הנסיעה הזו לאושוויץ הייתה החוויה הקשה ביותר שעברתי בימי חיי. מרגע שהוכנסנו לקרון נותרנו במצב זה, ללא תזוזה, למשך כל הנסיעה. הדבר הזכור לי מאותה נסיעה אלו המבט שנשקף מעיני הוריי, ראיתי בעיניהם את בקשת הסליחה על שאינם יכולים לעזור לי. ואילו אני, הייתי מלא צער על סבלם ועל שאיני יכול לעזור להם. בשעה שהרכבת יצאה לדרכה מלאו את הקרון צעקות ובכי הילדים. האמהות שהועלו לקרון עם ארבעה או חמישה ילדים, לא יכלו לעזור לכולם. אנשים עשו את צרכיהם והסירחון היה בלתי נסבל. מעולם לא הייתי בסיטואציה שכזו - אלו היו הרגעים הקשים בחיי.
הגענו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. ברמפה עמד מנגלה ובתנועת אצבע קטנה חרץ גורלות. אמהות ותינוקות – שמאלה, קשישים וילדים – שמאלה, ורק הצעירים – ימינה. נותקתי מאמי ואחותי. אבי ואני הופנינו – שמאלה. למרות גילי, הייתי נמוך יחסית ולכן חשבו כי אני צעיר והופניתי שמאלה, בעוד כל חבריי הופנו ימינה. רגע אחד, כאות משמיים, הוצאתי את ידי מיד אבי ופניתי ימינה. מנגלה שהיה ער למתרחש צעק "מה הילד הזה עושה פה?" והוחזרתי לטור השמאלי. ניסיתי מזלי את מזלי פעם נוספת, והמשכתי לצעוד עם חברי – מיקו, שמואל ברונשטיין. החלטה זו חרצה את גורלי לחיים.
במחנה חיפשו מכונאים ואנשים המבינים במכניקה למפעל קרונות, הצגתי את עצמי בביטחון רב כמכונאי אופניים. כ-60 בחורים, ואני בתוכם, נלקחנו לצריף אחר ועבדנו במיון חפצים של מי שהושמדו במשרפות. ראיתי את המשרפות פועלות וידענו בוודאות כי היהודים נשרפים בהם. יום אחד חזיתי בתינוקות המושלכים חיים לבורות - בערב הלבינו שערות בראשי. צעדנו מבירקנאו לאושוויץ, שם קעקעו על זרועי את המספר 4658A ולחברי מיקו 4657A. התאריך היה 22 במאי 1944. עבדתי עם מיקו במרתף המטבח וקילפנו תפוחי אדמה. במחנה פגשתי מישהי מאנטוורפן שבישרה לי כי אחרי שהצבא הגרמני הובס בלנינגרד, הגרמנים נקמו ורצחו יהודים רבים באושוויץ. אחיותיי שהיו מאושפזות במחנה נרצחו.
הועברנו למחנה גלייביץ ב' שהיה כמו כל מחנה ריכוז. היו בו רעב, שמירה, גדר תיל וזוועות. סבלנו דיכוי, עונשים והשפלה. החולים והחלשים נשלחו למשרפות. נשלחנו לעבוד בבית חרושת לתיקון קרונות ותותחים. עבדנו ימים שלמים ללא מזון. בערב קיבלנו מרק דלוח ריק מתוכן. התנדבתי לעבודה בחדר אוכל של הקצינים. ניקיתי רצפה, שטפתי סירים ובזכות חביבותי כשלקחתי סירי אוכל ובהם שאריות ונתתי לאסירים, לא פגעו בי לרעה כשנתפסתי. באחד הימים גילו הקצינים כי הספרה 6 נמחקה מזרועי. ככל שתחקרוני לא ידעתי להשיב מה הסיבה. נלקחתי עם עוש שלושה גברים לאושוויץ ושוב החלה חקירה. השבתי לקצין שלא עשיתי מאומה וזה כנראה אירע מעצמו. ספגתי מכות וצעקות אך כשאני צעקתי: "רבותי, עליכם לדעת שאני ממלא תפקיד חשוב בבית חרושת לקרונות בגלייביץ. אני מתקן את הקפיצים המחברים בין הקרונות" היו הקצינים המומים והחלו לצחוק בזלזול. אחד מהם אמר: "אם כך אנחנו מרימים ידיים". כך שוב נשארתי בחיים, כי הצלחתי לגרום להם לצחוק ולהפתיעם. מספרי תוקן והוחזרתי לגלייביץ.
יום כיפור, סוף ספטמבר 1944, כבר נמצאנו במצב פיזי ונפשי ירוד. הרעב היה בלתי נסבל והייאוש גדול. אותו יום החזן ממונקץ' התפלל ובכה ואנחנו אחריו; מתפללים ובוכים. מתוך הדמעות ראיתי שני מחזורי תפילה של יום כיפור, שני ספרים קדושים שהזכירו לי עולם אחר ורחוק.
הצבא האדום קרב למחנה ואנו הוצאנו לצעדה, לימים כונתה צעדת המוות, בשלג ובקור המקפיא, מי שנפל נורה. היינו מורעבים, מותשים וחולים ושתינו מי שלוליות. הגענו בחצות למחנה בלכהמר. כעבור יומיים המשכנו במסענו והגענו למחנה גרוס רוזן. שוב נרתמתי לעבוד במטבח. להפתעתי פגשתי שם את הנס, הקאפו האכזרי מגלייביץ, שהיה ידוע באכזריותו, בשנאתו ליהודים וברציחתם. לפתע הפך לאדם אחר, קיבל אותי בשמחה ודאג לי ולחברי מיקו למזון. שלושה לילות היינו בגרוס רוזן. נשלחנו ברכבת למחנה בוכנוולד. המטוסים האמריקאים תקפו וכולם שעטו לעבר בתי העיר. חטפנו מהבתים מזון.
לאחר ההפגזה שבנו לקרונות והגענו למחנה בוכנוולד. נרשמתי כמישלינג, מעורב, אחד מהוריו יהודי והשני נוצרי, וכך זכיתי ליחס מועדף. הועברתי למחנה ליד גבול שוויץ ועבדתי במכניקה עדינה. לקראת סוף המלחמה צעדתי שוב בצעדת מוות. כאשר חצינו גשר הפרידה שיירת מכוניות את טור הצועדים. מאחר והייתי בסוף הטור, ניצלתי רגע זה וקפצתי לנחל. איכר גרמני מצאני חסר הכרה, נפוח ממים ובמשקל של 32 קילוגרם. האיכר העמיסני על עגלת העצים והסתיר אותי במרתף ביתו. כעבור 4 ימים הגיעו האמריקאים ותמה המלחמה. אחד הקצינים היה יהודי ויחדיו התפללנו. הקצין ביקש לאמצני לבנו ולקחתני לאמריקה.
שבתי לאירשווה שם פגשתי את אחי ברוך. שמענו כי אחותנו רבקה נמצאת בסביבת פראג. יצאנו לשם ומצאנו אותה. גם אחי יצחק ניצל והיה בבודפשט. בשעה שהסובייטים פלשו לקרפטו רוס נמלטתי לרומניה, בודפשט, ברטיסלבה ופראג. הצטרפתי להכשרה של תנועת השומר הצעיר ברומברג שבסודטים ואחר בניטרה. נסענו לפראג ולמשק חקלאי הסמוך לאנטוורפן שבבלגיה.
ביוני 1946 עליתי על אנייה "החייל העברי". הבריטים עצרו את האנייה בנמל חיפה. נלקחנו לאוהלים ליד משטרת עתלית ואחר למחנה המעצר בעתלית, שהיתי בו 3 חודשים.
באוגוסט 1946 נשלחתי לפרדס חנה והתנדבתי לשורות ההגנה. בנובמבר 1947 התגייסתי למחלקה שישבה בבת שלמה. תפקידנו היה לאבטח את כלי הרכב שעברו בכביש זיכרון יעקב לעין רזאל, לימים עין אילה. פגענו בחוליה אך צלף ערבי הרג שניים מכוחותינו ושלושה נפצעו. פלוגה א' סופחה לגדוד 31 שהפך לחטיבת אלכסנדרוני. הייתה לי הזכות להימנות עם מקימי החטיבה. בקרבות שהשתתפתי היו לכוחותינו נפגעים רבים. השתתפנו בקרב בכפר הערבי קקון. נשלחנו לכבוש את קלקיליה וג'לג'וליה. לפני הפעולה נסעתי עם חבריי לקיוסק זמיר במגדיאל ושם ברחבת הריקודים פגשתי את ציפורה ביגון לימים רעייתי. עברתי לגדוד 32 שבו היה אריק שרון, ולחמתי אתו בקרבות העקובים מדם בלטרון. השתתפתי בקרב הקשה על כפר סבא הערבית, והיינו חומת מגן אנושית בהתקפת המשוריינים על רמת הכובש. השתתפתי גם ברקב קולה (גבעת כ"ח), ובדרום בקרבות כיס פלוג'ה. משם עלינו לצפון, בסיסנו היה משטרת חלסה, הלוא היא קריית שמונה. במהלך חיי השתתפתי בשאר המלחמות: מבצע סיני ומלחמת ששת הימים.
נישאתי לציפורה בשנת 1949. בתחילת ינואר 1950 השתחררתי מצה"ל למרות שמפקדיי הפצירו בי שאשאר בצבא. עבדתי במחלקה הטכנית בצרכניית כפר סבא. ב-1949 נולדה לנו במזל טוב בתנו הבכורה – שרה-שרק'ה על שם אימה של ציפורה. ב-1957 נולדה לאושרנו דרורה, שם שהלם את התחושה ששררה במדינה אחרי מבצע קדש. שתי הבנות האירו את חיינו באור יקרות והיו כל עולמנו.
ב-1950 נכנסנו לביתנו החדש בשיכון ותיקים בכפר סבא, בית שבו אני מתגורר עד עצם היום הזה. הייתי שותף של קבלן אוכל במפעל קופסאות פח בפתח תקווה. לאחר שלוש שנים כשעזב אריה מוניתי כקבלן אוכל ראשי. בעזרת חרוז, סיפור והלצה פתרתי כל בעיה שנקרתה בדרכי. במסיבות נהגתי להקריא פיליטון הומוריסטי בחרוזים. קיבלתי פרס ממנכ"ל המפעל על תרומתי למפעל ולעובדיו. בגיל 69 פרשתי לגמלאות. זכינו ליהנות משלושה נכדים: מור, עומרי ועדי.
ציפורה התנדבה במסגרת ארגון "יעל" בבית חולים מאיר וזכתה להוקרה ולתעודות. לדאבון לבי רעייתי ציפורה נפטרה בשנת 2001 ממחלה קשה.
אני מתנדב במועצה לארץ ישראל יפה ומשמש כשופט. זו הזדמנות עבורי לבקר ביישובים רבים, מפעלי תעשייה, בתי חולים ובסיסי צה"ל. פעילות זו גורמת לי להרגיש כי אני תורם למדינה ולקהילה לשמור על ארצנו היפה.
מתנדב בהנצחת השואה וחבר פעיל בוועדות בכנסת הפועלות למען ניצולי השואה. ההחלטות שהתקבלו הביאו להישגים כבירים לרווחת הניצולים. בכך, אני מקווה, ניצולי השואה זוכים לבריאות טובה יותר ולרווחה כלכלית. אני פעיל בעמותת י"ש (ילדי שואה) בסניף כפר סבא לעזרה למי שהיו ילדים בתקופת השואה.
אני חבר הנהלת יוצאי רוסיה הקרפטית, משמר את הקשר בין אנשי העיירה שלי ויישובי הסביבה. מרצה בנושא השואה במסגרות שונות. אני פעיל גם בעמותת אלכסנדרוני. אני מתנדב במועדון לקשיש. משחק ברידג' ולוקח חלק בחוג למוזיקה שבו 30 נגנים וזמרים הנפגשים אחת לחודש.
אני חי בגפי, עצמאי ושומר על ביתי נקי ומטופח. אני משקיע רבות בטיפוח הגינה היפה שלי וקיבלתי פרס על הגינה היפה בכפר סבא.
בכל התחומים בהם אני מתנדב, יותר משאני מרגיש תורם אני מרגיש נתרם. מי ייתן ואוכל לשרת את הארץ עוד שנים רבות, ולעזור ליפות אותה. כאן הוא ביתי ואין לי ארץ אחרת.
