טובה (גיטל) אייזן
קווים לדמותה
סבתא טובה – שלי
"ליום השלושים".
לאחר פטירתה של סבתא טובה, חשתי צורך עז לדבר ולספר
עליה. אינני בטוח שאוכל לומר כאן את הדברים בעצמי, אבל אולי מישהו מבני המישפחה,
יקרא את הדברים שנכתבו לזיכרה ולכבודה של האשה המופלאה הזו – שהייתה חמותי.
קשה היה לי לקרוא לה "אמא", שהרי אמא הייתה
לי, אולם לימים כאשר נולדו הנכדים, העניין נעשה נוח יותר וקראנו לה: סבתא או סבתא-טובה.
הכרתי אותה במשך למעלה מ-40 שנה! ומשנה לשנה התגלתה בפני
אשה מיוחדת במינה. אודה על האמת, לא הכרתי נשים כאלו. אשה שרק נתנה ואף פעם לא
רצתה לקבל. אשה שהייתה תמיד בתנועה... רצה, סוחבת סלים ובהם תבשילים ממעשה ידיה
ומחלקת אותם למישפחות של שלושת ילדיה. לא הבנו אף פעם, מהייכן יש לה את הכח הפיזי
לרוץ כל הזמן...
הנתינה הייתה לא רק למישפחתה, בעלה וילדיה. ידה הייתה
פתוחה לכל ניזקק וניצרך שהיה בקרבתה. אני זוכר איך בכל יום שישי, באופן קבוע,
הייתה יורדת מביתה עם צלחת של "גפילטע פיש" שייצאו זה עתה מהסיר, בתוספת
פרוסות חלה טרייה – ומביאה אותה למוכר העיתונים הזקן והערירי היושב בקיוסק שליד
ביתה, שהיה ממתין בקוצר רוח לבואה... הוא לא היה היחיד שהמתין לה. גם אנחנו חיכינו
למטעמים הטובים ממעשה ידיה – והיא אף פעם לא הכזיבה.
אבל הנתינה לא התבטאה רק בתבשילים. קרובי מישפחה, שכנים
וידידים, ידעו שאם הם זקוקים להלוואה או תמיכה – "גיטל" היא הכתובת! אשה
שהממון לא היה אף פעם בכיסה, שלא התלוננה אף פעם על מחסור, אולם תמיד היה לה מספיק,
על מנת לעזור ולתמוך באחרים, לעזור ולטפל בכל קרוב וידיד שנזקק לכך.
לימים, כאשר חלתה, "נעלמו" גם כל "ידידיה
ומכריה". נשארו רק ילדיה שטיפלו בה במסירות ללא גבול.
היא הייתה אישה שלא יכלה להחצין את רגשותיה. נשיקות וחיבוקים
– לא היו הקטע שלה. את אהבתה הביעה בדאגה ובנתינה. מאידך, הייתה אישה מלאת חוש
הומור ובדיחות דעת.
עם השנים, בטיפטוף איטי של שיחות על העבר, הבנו את המקור
לאופייה, שהיה נעוץ ללא כל ספק בילדותה: טובה נולדה בשנת 1904 בטומאשוב, פולין. בגיל
6 התייתמה מאימה וכאשר הייתה בת 10 נפטר גם אביה. כיתומה מאב ומאם, עברה להתגורר
עם מישפחה של דודתה שהייתה מישפחה אמידה. זו הייתה למעשה בחירה של הילדה, שהעדיפה
את מישפחת הדודה על פני זוג חשוך ילדים שרצו לאמץ אותה ולטפל בה – כי רצתה להשאר דווקא
עם בני מישפחתה. הילדה הקטנה לא הייתה בת שוות זכויות בבית הדודה. למעשה היא נוצלה
כעוזרת, שכל עבודות הבית הקשות הוטלו עליה (אפילו לימודים נמנעו ממנה...). זו
הייתה תקופה קשה בחייה וקשה היה לדובב אותה לספר את הפרטים. משברי הסיפורים, ניתן
היה להבין עד כמה היה מצבה קשה, בתקופה ההיא.
עם ילדות קשה כזאת, אין פלא שלא יכלה להביע רגשות עם חיבוקים
ונשיקות. היא פשוט לא חוותה זאת בילדותה...
קרן האור היחידה שהייתה לה – היו הסבא והסבתא
שדאגו ואהבו אותה בכל לבם (הסבא, אליהו דרימלער היה נערץ עליה כל ימיה ותמיד סיפרה
עליו בגעגועים).
במישפחתה הקטנה, היא הייתה עמוד התווך, סלע אייתן. הדומיננטיות
שלה הייתה ברורה ומוחלטת. לשלושת ילדיה היה קשר חזק ומאד מיוחד איתה – כל אחד
בדרכו שלו.
רק כאשר החלו להיוולד הנכדים, חל בה השינוי – הייתה לה
פריחה!. החל מאלי, הנכד הראשון, שנקרא כמובן ע"ש הסבא הנערץ וכל נכד נוסף –
היו לה מקור אהבה וגאווה. המעצורים שהיו לה עם ילדיה – השתחררו לגמרי עם הנכדים. את
הנכדים, היא חיבקה ונישקה, טיפלה ודאגה ואהבה אותם בכל לבבה.
ואני נזכר בוויכוח התמידי שהיה בין שתי הסבתות – כאשר סבתא
סגל הטוענת שהיא אוהבת יותר את "הקרן" (קרי, את ילדיה) וסבתא טובה הטוענת
שהיא אוהבת יותר את "הריבית" (קרי, את נכדיה...).
כאשר חלתה, לא היינו מודעים, ולא בדיוק הבנו את התהליך
המתרחש לנגד עינינו. האשה הנמרצת והפעלתנית, החלה פתאום להשתנות. מחלתה הייתה
תהליך ארוך וקשה, ולי אישית, לקח הרבה זמן עד שקלטתי, שהשוני בהתנהגותה נובע בעצם -
ממחלתה.
התקופה הקשה היתה, כאשר הבנו שאינה יכולה לתפקד באופן
עצמאי ויש להעבירה לבית אבות. מכאן החלה מסכת ארוכה וכואבת, ככל שהחריפה מחלתה.
הימים עברו, החודשים חלפו והשנים נקפו – והמצב נעשה רק
גרוע יותר. הכאב העצום היה לראות אותה הולכת ודועכת, עד שהפסיקה לזהות את הקרובים
לה ביותר. קשה היה לראות אותה בסיבלה וקשה היה לקבל שדווקא היא – האשה המאמינה,
שכל ימיה רק נתנה מעצמה, צריכה לסיים את חייה בצורה כל כך עצובה ואין בכוחו של אף
אחד להועיל...
היחידים שסעדו אותה בחולייה, לאורך כל הדרך, ללא לאות
וללא ויתור על אף פרט – היו שלושת ילדיה. הטיפול המסור שקיבלה מהם, היה פועל יוצא
מהקשר המיוחד של הילדים לאימם.
ומראה מיוחד צרוב בזכרוני, מימיה האחרונים של הסבתא,
כאשר הייתה כבר על ערש דווי: ענת, נכדתה, הודיעה לנו שהיא רוצה לראות את הסבתא ולא
הועילו הפצרותינו שאין בכך טעם. ענת הגיעה מרמת-גן ונסענו שלושתנו לבית החולים
בנהריה, לראות את הסבתא. המראה לא היה קל.
ואז ראיתי את הנכדה עומדת ליד סבתה, מסתכלת עליה ומלטפת
את מצחה וראשה של הסבתא בחיבה וברוך – והבנתי אז, את המיוחד ומופלא באשה הזאת,
שאהבתה הצליחה לחדור לבבות ודורות...
קשה לתאר במילים מסכת חיים שהסתיימה.
באנו לכאן לכבודה, לזכרה, להפרד ממנה.
אין לנו דרך אחרת אלא להפרד במילים:
סבתא טובה
הטובה, הצנועה, העמלה, האוהבת והדואגת,
שכל כך אהבנו.
נזכור אותך בלבנו תמיד.
יהי זכרך ברוך.
טובה (גיטל) אייזן, לבית רייפער
נולדה: בטומאשוב, פולין, בשנת 1904
נפטרה: בקריית מוצקין, י"ד בטבת תשנ"ו, 02/01/1996 בת 92.
יהי זכרה ברוך.
======================
ישראל וטובה אייזן,
נטמנו בבית הקברות הישן של
קריית מוצקין, באפק.
ת.נ.צ.ב.ה
כתב וערך, חתנה: יגאל סגל, 5/1/1996.
