דף לכבוד / לזכר

העיר: טרזיינשטאט (גרמנית), טרזין (צ'כית)

טרזיינשטאט, השוכנת בצפון מערב צ'כיה (63 ק"מ מצפון לפראג), הוקמה בשלהי המאה ה-18 על-ידי המונרכיה ההבסבורגית, כעיר מבצר, כדי להגן על צפון בוהמיה וצפון מוראביה מפני פלישה פרוסית. בקרבתה נשפך נהר האֶגֶר (Eger ) לתוך נהר האֶלבֶּה (Elbe ). למיקומה הגיאוגרפי הייתה חשיבות אסטרטגית, מכיוון שניתן היה לפקֵח מהעיר על נתיב מי האלבה ועל הדרך המקשרת בין פראג ודרזדן. בנייתה של העיר החלה ב-1780, בתקופת שלטונו של הקיסר יוזף השני, וארכה אחת-עשרה שנים. היא נקראה על שם אמו, מריה טרזה. העיר לא עמדה מעולם במבחן-קרב, אך נותרה עיר מבוצרת, שבה שכן בקביעות חיל מצב אוסטרי-הונגרי עד 1918.

עד לסתיו 1941 התגוררו בשטח של קילומטר מרובע 7,235 אנשים. 3,735 תושבים וביניהם עשר משפחות יהודיות, ב-219 בתים, בני קומה או שתיים. היו אלו בתים מיושנים חסרי תשתיות הולמות, בני למעלה ממאה שנים; 3,500 חיילים התגוררו באחד-עשר קסרקטינים, שכמה מהם היו מחוברים לחומות הביצורים במבנים תת-קרקעיים. הקסרקטינים, שהיו ברובם בני שתי קומות ובעלי חצרות פנימיות נרחבות, נבנו במאה ה-18 ולא התאימו למגורים, בגלל האפלולית ששררה בהם והקור הלח. כיכר מרוצפת במרכז העיר שימשה רחבת למסדרים. הכיכר הייתה מוקפת עצים זקופים, גזומי צמרת, בעיבורה שני בנינים, זהים כמעט, של מפקדת הצבא וכן כנסיה יפה, "כנסיית התחייה".
בנוסף היו בעיר בתי מלאכה צבאיים מיושנים ומחסנים. לא היו בעיר או בסביבתה מפעלי תעשייה, מלבד מִבשלת שֵׁכר קטנה. צנרת למים ולביוב הותקנה בסוף שנות השלושים בקסרקטינים, אך התושבים המשיכו לשאוב מי שתייה מבארות ובתי-השימוש שלהם היו בחצרות. ריצוף הרחובות לא היה תקין, ולכן כוסו באבק שהתערבל באוויר, ולאחר גשמים חזקים הפכו הרחובות לבִיצה. עד לפלישת הצבא הגרמני לצ'כוסלובקיה ב-15 במרץ 1939 הייתה טרזין עיר קטנה וחסרת חשיבות.

בין השנים 1919 – 1939 שימשה העיר כמחנה לצבא הצ'כוסלובאקי ומ-1939 עד 1941 כמחנה של הצבא הגרמני.

הגטו

גטו טרזין  1941 – 1945 (טרזיינשטאט בגרמנית) הוקם בנובמבר 1941 ושימש בראשיתו מקום ריכוז ליהדות בוהמיה ומורביה. ממחצית 1942 נשלחו לטרזין יהודים מארצות מערב אירופה - אוסטריה, גרמניה, הולנד וב - 1943 גם מדנמרק.

טרזיינשטאט (טרזין בצ'כית), הוקמה ב 1780 כעיר מבצר צפונית לפראג ויועדה לאוכלוסייה של 7,000 נפש, מחציתה חיילים. לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הגרמנים (15.3.1939), הוקם ב 24 בנובמבר 1941 גטו בטרזיינשטאט כביכול בעבור יהודי צ'כיה כשלמעשה היה זה מחנה ריכוז ומעבר למחנות המוות במזרח אירופה.

בשיאו פעילותו (ספטמבר 1942) נדחסו בגטו 58,491 אסירים, והוא פעל עד ל- 8 במאי 1945. למעלה מ-159,000 יהודים תחילה מצ'כיה, ואחר כך מגרמניה, אוסטריה, הולנד, דנמרק סלובקיה, הונגריה ומצעדי המוות הועברו אליו, כ 90,000 מהם שולחו ממנו למחנות ההשמדה ומהם שרדו כ 4,800; כ-35,500 מתו בגטו מרעב וממחלות, וביום השחרור היו בו כ 30,000 יהודים. מ 12,121 ילדים יהודים (ילידי 1945-1928) שנשלחו לטרזיינשטאט, שעתידם היה בבת עיניה של ההנהגה היהודית בגטו, 9,001 נשלחו למחנות המוות ומהם שרדו רק 325.

הנהגת יהדות צ'כיה בראשותו של יעקב אדלשטיין תמכה בהקמת הגטו בטרזיינשטאט באוקטובר 1941, כששערי ההגירה נסגרו. אדלשטיין, שנתמנה כ'זקן היהודים' בגטו, האמין ב"הצלה על-ידי עבודה", וקיווה שריכוז יהודים בתחומי הפרוטקטוראט הצ'כי, ימנע את שילוחם מהגטו ויסייע בדחיקת הקץ עד לניצחון בעלות הברית במלחמה.

  המציאות הקשה בגטו, עמדה בסתירה לכל מה שהבטיחו הגרמנים. בינואר 1942  נסדקה אשליית המקלט עם תחילת השילוחים מטרזיינשטאט למזרח והוצאות להורג בתלייה של  שישה עשר יהודים בעוון "פגיעה בכבוד הגרמני", העוון היה שהיה שליחת מכתבים לבני משפחתם.

  גטו טרזיינשטאט קיבל צביון מיוחד משום שהגרמנים רצו להפכו גטו לזקנים ולבעלי זכויות מגרמניה ומאוסטריה, ולהשתמש בו כ"גטו לראווה" ככלי שרת לתעמולתם. בניגוד לצפוי הצליחו המנהיגים היהודים בגטו לארגן לאסירים היהודים במידה מסוימת תנאי חיים מתוקנים שכללו: טיפול וחינוך ילדים ונוער, שירותי בריאות, חלוקת מזון, דיור, עבודה, תרבות, פעילויות ספורט ועוד .

  תחת איומים ולחצים קשים השתתפה ההנהגה היהודית ויהודי הגטו בתרמית הגרמנית ב"ייפוי" הגטו שהסתיר את התנאים האמיתיים ששררו בגטו – הרעב, הצפיפות, המחלות, התמותה הגבוהה והטרנספורטים – לקראת ובעת ביקור משלחת הצלב האדום הבינלאומי ביוני 1944 בגטו ולאחר מכן גם בזמן צילומי סרט התעמולה "התיעודי" "טרזיינשטאט" ביולי / אוגוסט 1944.  כל זאת כדי שלא לסכן את חייהם וחיי בני משפחותיהם,  ובציפייה לתום המלחמה.
חרף הקשיים והמצוקה התאפיין גטו טרזין בפעילות ארגונית מקיפה של המנהיגות היהודית, שבאה לביטוי בכל תחומי החיים - טיפול וחינוך ילדים ונוער, שירותי בריאות, חלוקת מזון, עבודה ועוד. כל אלה שיפרו אמנם, אך לא יכלו למנוע את תנאי החיים הקשים, צפיפות, מחלות, רעב, ותמותה גבוהה.
לקראת ביקור משלחת של הצלב האדום ביוני 1944, נערך מבצע לייפוי פני הגטו שנמשך כארבעה חודשים. גם באותה תקופה נמשכו השילוחים מזרחה.
הגטו נותר על כנו עד יום השחרור במאי 1945.

שחרור הגטו