סיפור חיים
עבודת הנצחה, יובל קפנר (י"א 7)לזכר אלזה קוויטנר - שטיינרלפני הגעת הגרמנים להונגריה
אלזה קוויטנר – שטיינר, סבתא רבתא שלי (יובל) נולדה בשני לאפריל אלף תשע מאות ועשרים, לשנדור קוויטנר ופלורה שטיינר, בווינה, אוסטריה. בהיותה בת שנה עברה משפחתה לרובע היהודי בבודפשט, הונגריה (בחלקה של העיר אשר נקרא פשט) לא רחוק מבית הכנסת המרכזי המפורסם. כאשר הייתה בת שנתיים, נולד אחיה אוטו. בילדותה אלזה למדה בבית ספר לבנות בלבד, מעורב בין יהודים ונוצרים (חוץ משיעורי דת בהם הופרדו), ולאביה היה בר בפשט (חלקה השני של העיר, אשר לא הכיל מספר רב של יהודים), אשר נקרא "טאבאן בר". טרם פלישת הגרמנים להונגריה, אשר ארעה כידוע מאוחר יחסית במלחמת העולם השניה, ב1944 (שנה בלבד לפני תום המלחמה), הספיקה אלזה ללמוד פקידות בבית הספר המקצועי ולעבוד כפקידה, ולאחר מכן למדה צילום ואף הספיקה לעבוד בתחומי הצילום והריטוש. בשנת 1943 פגשה אלזה את איגנץ (איגו), בעלה לעתיד, בבית מלון אליו נהגה ללכת עם חברותיה בכדי לרקוד, כפי שהיה נהוג בתקופה ההיא.
תעודת לידה של אלזה
אלזה ואוטו
שנדור פלורה
תעודת סיום בית הספר לצילום איגו ואלזה
אלזה משפחתה בזמן הגעת הגרמנים לבודפשט
בראשיתה של שנת 1944, החלה ההרעה המשמעותית במצבם של יהודי הונגריה. האדמירל הורטי, אשר ביקש להפסיק את השתתפותה של הונגריה במלחמה, התפטר מתפקידו כראש ממשלת הונגריה, ובמקומו עלה סאלאשי אשר היה ידוע בהיותו פאשיסט. "טאבאן בר" נסגר באופן מידי על ידי אנשי פלוגת הסער ההונגרית וכל הכסף נלקח ממנו, כולל מזומן מכיסיו של שנדור. הגברים היהודים, ביניהם גם שנדור ואיגו, נלקחו תחילה למחנות עבודה.
איגו במחנה עבודה
במרץ פרסמו הגרמנים הודעה כי בכוונתם לפלוש להונגריה, וכבר ב19 לאותו החודש צפתה אלזה בצבאו של היטלר פורץ לעיר בשיירה ארוכה של מכוניות פולקסווגן פתוחות עם ארבעה חיילים גרמנים חמושים בכל מכונית. כבר מספר ימים לאחר מכן החלו הגרמנים בהטלת סנקציות משמעותיות על היהודים בהונגריה. ביוני 1944 יצרו הגרמנים גטו בבודפשט, ומשפחתה של אלזה נאלצה לעבור, ביחד עם מספר משפחות נוספות, לדירה אשר שימשה לפני כן למחייתה של משפחה נוצרית אחת בלבד.
גטו בודפשט
על הגטו הוטל מצור, כלומר לא הייתה שום אפשרות לצאת, ועקב כך נותרה אלזה מחוסרת עבודה. אביה של אלזה, שנדור, החליט ביום בהיר אחד כי מאס בחיי הגטו, קפץ מחלונו והחל לברוח. שומר גרמני החל לרדוף אחריו, אך שנדור ככל הנראה היה מהיר וגם בר מזל והגרמני ויתר לבסוף, ושנדור שכנע בתשלום משפחה נוצרית שהכיר לפני המלחמה לקבל אותו אליה. אמה של אלזה, פלורה, הובלה יחד עם אחותה וחברתה אל תחנת הרכבת אשר הובילה לאושוויץ במסע רגלי ארוך. במהלך הצעידה החלו הבנות לדון בנוגע לאפשרות בריחה, ולבסוף פלורה ואחותה החליטו כי הן בורחות, אך החברה טענה כי הדבר מסוכן מדי והחליטה שלא להצטרף. במהלך ניסיון הבריחה, נתפסו האחיות על ידי חייל גרמני, אך זה הצהיר בפניהן כי "איננו רוצח" ונתן להן ללכת. לאחר חזרתה, נעזרה באיגנץ אשר חברו הטוב עסק בזיוף תעודות על מנת לקבל תעודה נוצרית מזויפת. החברה, זיכרונה לברכה, נספתה באושוויץ.
אלזה בזמן שליטת הגרמנים על הונגריה
אלזה עצמה, ניצלה למעשה פעמיים על ידי הגורל. כאמור, כעבור זמן מסוים שני הוריה לא היו עמה במהלך שהותה בגטו, והיא נותרה לבדה. בגטו היה מעין אצטדיון, אליו קראו ליהודים בכל פעם בה נדרשו לשלוח אותם למקום כלשהו. היהודים נדרשו לעמוד לפי הבניין אליו השתייכו, למען שמירה על הסדר. יום אחד, נקרא גם בניינה של אלזה אל האצטדיון. חברתה של אלזה, אשר גם היא נקראה לאצטדיון באותו היום, סימנה לה לעבור לעמוד עם בניינה שלה, כדי שיוכלו לפחות להיות ביחד. רצה הגורל, ואזרחי בניינה המקורי של אלזה נשלחו לאושוויץ, ואילו אלזה וחברתה נשלחו למחנה העבודה "הוריין" ובכך ניצלו. לאחר כחודש של עבודות כפייה, במסגרתן חפרו תעלות הגנה נגד הפצצות, הצליחו הבנות להשתחרר ממחנה העבודה על ידי בן דודה של אלזה. בסוף שנת 1944 נשלחה שוב אל אותו המחנה ולאחר כחודש שוחרר ככל הנראה כל המחנה מסיבה כלשהי ואלזה עשתה את דרכה חזרה לבודפסט בשנית. בדרך נאלצה להחליף את הבגדים אשר היו בתיקה בשביל אוכל בכדי לא לגווע ברעב. כאשר חזרה לבודפשט נתקלה במחזה אימים בבית הכנסת שכן בדיוק באותו הזמן החלה הקהילה היהודית להבין מה מעוללים ליהודים, ואווירה איומה פרצה כאשר ככל הנראה לא מעט אנשים גם התאבדו. הפעם השניה בה ניצלה אלזה הייתה לקראת סוף המלחמה. הגרמנים מאסו בשיטת ההתכסות באצטדיון וקראו לכל בניין לרדת לכניסה שלו, כאשר הבניינים הצפופים ביותר חולקו לשתי כניסות, קדמית ואחורית, אשר בדרך כלל היו לכל בניין. בניינה של אלזה נמנה גם הוא עם בניינים אלה, וכאשר היא נקראה לרדת היא חיכתה בכניסה הקדמית. כבר השם בבוקר, נלקחו אלה אשר חיכו בכניסה האחורית לאושוויץ, ונאמר לאחרים כי בקרוב מאוד יאספו גם אותם, אך הדבר לא קרה וכך ניצלה אלזה באופן סופי.
בתמונה, תעודה המנציחה את איגנץ (1) ואשתו אלזה (2) כחלק מרשימת שורדי הגטו בספר השורדים.
לאחר המלחמה
בשמונה עשרה בינואר אלף תשע מאות ארבעים וחמש, החל שחרור הגטו היהודי בבודפשט על ידי צבא ברית המועצות. אלזה סיפרה כי היא אף זוכרת כיצד יום לפני השחרור קראו חיילי הצבא האדום ברמקולים "יהודים אל תדאגו, אנחנו באים להציל אתכם" לאחר חזרתו של איגו ממחנה העבודה הוא ואלזה נישאו, ובתחילת שנת 1947 עברו לצ'כוסלובקיה לעיר קושיצה לביתה של אמו של איגו אשר נספתה באושוויץ-בירקנאו.
אלזה בהריון עם מיקי בקושיצה
כעבור מספר חודשים חזרו הזוג הצעיר לבודפשט ושם נולד מיקי קפנר (סבא שלי והמרואיין למען כתיבת עבודה זו).
מיקי כתינוק
לאחר ניצחון הקומוניסטים בבחירות ב1948 איגו מאס בהונגריה באופן זמני ומשם עברו באופן זמני לווינה. בבירת אוסטריה, התעורר וויכוח בנוגע להמשך דרכם של בני הזוג. איגו רצה להגר לקנדה, אך עלזה לא הסכימה ודרשה לבצע עליה שכן אחיה ודודתה כבר עלו והתקבעו בארץ ישראל. הזוג החליט להיפרד, ואלזה יחד עם מיקי התינוק עלו לישראל, כאשר הם עושים זאת ראשית בנסיעה ברכבת עד בארי שבאיטליה ומשם באוניה. בארץ התחתנה אלזה עם אנדרי, ממנו הולידה למיקי שני אחים ואחות. אולם מערכת היחסים בין השניים הדרדרה עם השנים, ויום אחד בלי התראה מוקדמת ברח אנדרי לניו יורק. אלזה אשר נותרה ללא פרנסה כאם חד הורית עם ארבעה ילדים, לא חששה כלל ועבדה במספר משרות, ובשנת 1981 אף הצליחה לקנות דירה בה התגוררה לאחר מכן כשלושים וחמש שנים, גם כשהייתה בת יותר מתשעים ונאלצה לעלות ולרדת במדרגות כיוון שלא הייתה מעלית. ב1971 נולד הנכד הראשון – עידו (אבא שלי) וב2002 נולד הנין הראשון – יובל (כותב עבודה זאת) , ומאז התווספו עוד עשרות נינים, מה שמסמל באופן הטוב יותר את ניצחונה של אלזה למרות כל התלאות הנוראיות אשר נאלצה לעבור. לקראת סוף שנת 2016, בגיל 96, עברה אלזה אירוע מוחי בעקבותיו נאלצה לעזוב את דירתה ולעבור אל בית אבות, ונפטרה מעט יותר מחצי שנה לאחר מכן, בשמונה עשרה במאי 2017. יהי זכרה ברוך.
יום הולדתה התשעים וחמישה של אלזה (במרכז-ימין על כיסא)
