סבא רבא שלי, ברוך בוטנרו נולד בשנת 1897
בעיירה יהודית בשם דראבן שממוקמת בצפון מזרח רומניה.בשנת 1942 בהוראת הנאצים המשטר הרומני
הגלה את כל היהודים מהאיזור למחנה עבודה בשם טראנסניסטריה.
טראנסניסטריה היתה עיר בשליטת הרומנים עד לסיום
מלחמת העולם השניה. לאחר כניעת הנאצים והשתלטות רוסיה טראנסניסטריה עברה משלטון
רומני ושייכת כיום למדינת אוקראיינה.
חלק מהמשפחה ששרד את התנאים הקשים במחנות ההשמדה
הורשה לחזור לרומניה.
בשנת 1944 סבא רבא ,ברוך, חזר והתיישב בכפר קטן שנקרא סווני לא רחוק מהעיירה
דראבן.בסווני התפרנסו ממסחר סיטונאי,גידול כבשים וחזירים לצורך מסחר.
לסבא רבא נולדו שני בנים הבכור אברהם(נולד בדצמבר 1944) על
שם אחד האחים שניספה בשואה והצעיר גרשון(סבא שלי שנולד בינואר 1946) על
שם אביו של סבא רבא שלי.
באותה תקופה לא איפשרו שילטונות רומניה ליהודים
להגר, טרם הוקמה מדינת ישראל.
בשנת 1951 בלחץ של הגוינ"ט ויהדות ארצות הברית ממשלת רומניה בראשות
גיאורגי אודש שהיה הנשיא הקומוניסט הראשון של רומניה ואישתו אנה פאוקר שהיתה
יהודיה התירו ליהודים לצאת מרומניה.
סבא ברוך,אישתו רייזה ושני ילדיו אברהם וגרשון עלו
לארץ באוניית מעפילים רעועה שכמעט טבעה בדרך ולבסוף הגיעה לחופי עתלית.משם הועברו
למעברה שנקראה שער העלייה שבה שוכנו העולים במבנים נטושים של השלטון הבריטי.
תנאי המחיה היו כמעט בלתי אפשריים,המשפחה התקיימה
מתלושי אוכל ומהקצבה שנתנה המדינה. כעבור מספר חודשים נשלחה המשפחה למעברת יוקנעם
שם גרו בצריף ארעי ושוב ללא אמצעים ובחוסר כל.
כעבור שנה הציעו לעולים שגרו שם להקים מושב של
יוצאי רומניה באיזור השרון.
למושב ניתן שם ארעי בשם ירקונים.לימים הוחלף השם
לנווה ירק.
הקרקע
היתה שדה בור.העולים הקימו אהלים ושם גרו המשפחות עם בעלי החיים אם היו
כאלה.התנאים במקום היו מאוד קשים.
לאורך המושבה עבר נהר הירקון ובחורף בגלל הגשמים
החזקים הירקון הציף את האהלים.היו חורפים שההצפות היו כל כך קשות שגם סוסים ועגלות
לא יכלו להביא אספקות והיה צורך להנחית מצרכי מזון בסיסיים במטוסים קלים.
כעבור שנה התחילו לבנות צריפים.הצריפים היו בנויים
מפח כך שבחורף היה קור נוראי ובקיץ ההרגשה היתה כמו בתוך תנור.השירותים היו מחוץ
לצריפים והתנאים היו קשים ביותר.
באותם זמנים התחילו לבנות מתקנים ציבוריים כמו
מגדל מים לאספקת מיי שתייה.סבא ברוך היה בין הפועלים שבנו את מגדל המים.תמורת
העבודה המפרכת סבא ברוך קיבל פרוטות אבל היה מרוצה שיש קצת כסף לקנות מצרכים
בסיסיים.
כעבור מספר שנים הסוכנות בנתה בתים קטנים שכללו
מטבח וחדר שינה אחד שגרו בו כל בני הבית.השירותים עדיין היו בחוץ- בחצר.
בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני בין ישראל למצריים.התושבים ניצטוו לחפור תעלות
מיגון במקום מקלטים שלא היו.
באותם ימים הסוכנות הקציבה 20 דונם לכל משפחה לגידולים
חקלאיים. בנוסף, נבנו רפתות ולולים כי זו היתה מהות המושב.
הפרנסה הייתה בצמצום כי להתפרנס מתנובת חלב וגידול
עופות היה קשה.
סבא רבא נפטר בשנת 1963 בגיל67.
שני בניו אברהם וגרשון היו אז בתיכון בבית ספר
"אחד העם" בפתח תקווה והיה בלתי אפשרי להמשיך ולתחזק את המשק.על כן
החליטה סבתא רבתא רייזה ביחד עם הבנים לעזוב את המושב ולעבור לפתח תקווה.
הדבר היה כרוך בקשיים לא פשוטים כיוון שבשנות ה60 אף
אחד לא רצה לגור במושב בתנאים כל כך קשים ולקנות את המשק.
סבא גרשון המשיך וסיפר לי כיצד הוא וסבתא שושנה
היו בטיול שורשים לפני כעשר שנים ונסעו לבקר בכפר הולדתו של ברוך-בסווני שמרוחקת כ650
קילומטרים מבוקרסט.
הכבישים באותה תקופה היו ירודים כמו במדינות עולם
שלישי ולקח להם יומיים להגיע לכפר.על פי הזיכרונות של סבא גרשון שהיה בן חמש אז
כשעזבו את סווני שום דבר לא השתנה,הכפר עצר מלכת.
בכפר עדיין קיים בית כנסת נטוש כי נותרו בסה"
כ שני יהודים; הגבאי שהיה מאוד מבוגר
והשני ספר הכפר שניסה לעלות לארץ,לא התאקלם וכעבור שנה חזר לכפר.
