אבי שוורץ , 1938 יליד בוקרסט ברומניה.
אמו הייתה בהריון ,(עם אבי) והחליטה לנסוע לראות את העיר יסין מקום
הולדת האב. בתקופה זו החלו ניצני אנטישמיות. על הרכבת עלתה כנופיה של גנרל הורסימה
אנטישמי מובהק ואנטון גיריגורסקו (הוצאו להורג בתום המלחמה כמשתפי פעולה עם הנאצים.)
נגשו לקרונות (לא שמורים) וזרקו את היהודים על פסי הרכבת , והוריו הספיקו לברוח
מהרכבת.
אבי היה בן יחיד , אמו עברה שש הפלות, כיוון שנשים הרות נשלחו ישר
לתאי הגז . אביו היה תכשיטן, ונשלח לעבודת כפיה בצבא.
אבי גדל בבוקרסט ,הילדים כמובן לא יכלו לצאת לשחק, כי היו הרבה
הפצצות. רוב המאורעות היו בעיקר בפריפריה . בגן בו היו מעטים, נפל על אבי שער
מבנין שהופגז, והתרסקה רגלו כשהיה רק בן חמש. לקחו אותו לבית החולים , גיבסו. אבי
הושאר במקלט לכמה שבועות אך העצם השבורה לא חוברה היטב ולכן אילצו לשבור אותה
ולחבר שוב אחרת הייתה נשארת קצרה, חומרי הרדמה לא היה כיוון שהכול סופק לצבא.
אבי נשאר לבד במקלט כי אמו לא יכלה להגיע כל יום, ומשפחתו לא נשלחה
למחנות ,כיון ששלמו שוחד.
אביו היה אספן תמונות. ונתנו לאבי להעתיק את התמונות ולאחר מכן קיבל
ציון על איכות הציור. ואת הטובות מסגרו ליד האוריגינל , דבר זה משך את אבי להתחיל
לעסוק בציור
סבא וסבתא מצד אמו של אבי חיסלו את העסק של כלי הכסף בשנות ה-30 ועלו לארץ אך לא גרו בשכונות היהודים (שכונות
עוני).
כשעלו הקומוניסטים לשלטון והגיע הזמן להירשם לבית הספר אמו חששה לחייו
ולכן רשמה אותו למנזר גרמני. בית המלוכה הרומני היה ממוצא גרמני וגם הנזירים אנשי
הכמורה היו אנטי נאצים, כי היה צורך להישבע לרייך ולא לאלוהים, לכן התנגדו.
בגיל שבע עבר למנזר הגרמני בבוקרסט. למרות שזה היה סוף המלחמה לא ידעו
שהיה יהודי, פעם בשלושה שבועות היה מגיע הביתה. כאשר אביו ראה אותו מצטלב, החליט
לספר לו שהוא יהודי ,
רק בשנה הראשונה חי בתנאי פנימייה ושלושת השנים לאחר מכן חזר הביתה כל
יום. אבי סיפר בגאווה על היותו יהודי כי גם ישו היה יהודי ועל זה הוא חטף מכות.
כדי להגן על עצמו הוא הכין לעצמו "נשק"( חול בכיסים) וזרק את החול כל
פעם שהיה צריך.
פעם אחת רדפו אחרי אבי עד למטבח ודפקו לו את הראש במדרגות אבי זרק את
החול אך החול נשפך לתוך סיר האוכל, שהיה מצרך נדיר, לכן הביאו אותו לאב המנזר.
(אבי חשב שירצחו אותו) אב המנזר הקשיב לדבריו שמכים אותו, כי הוא יהודי, ואמר לו
לחזור לכיתה והבטיח שלא יקרה יותר. (אלה היו כבר הימים האחרונים של המלחמה) במנזר
התחבאו עוד 5 ילדים( יהודים) .אב המנזר הביא רב שילמד אותם יהדות בזמן שאחרים למדו
נצרות.
הקומוניסטים עלו לשלטון, אביו של אבי בעזרת שוחד, קיבל ויזה ובשנת 1984
עלו לארץ מרומניה. ראשית לפריז שם גר הדוד, אח של אביו.(ביתו עדין חיה. והיא בת
105 שנים ומתגוררת בפריז)
אבי ומשפחתו נשארו שם לכמה חודשים ולאחר ששמעו עלו הכרזת המדינה עלו
לארץ באוניה בשם נגבה, 6 ימים ממרסי לחיפה. הם התגוררו אצל סבא וסבתא ברחוב שפינוזה
בתל אביב.
אביו ואמו של אבי החליטו לרשום אותו לבית הספר. בלילה הראשון בו ישנו
אצל הסבא והסבתא שאל אבי את אמו אם לא ירביצו לו יותר כי הוא יהודי ואם לא יקללו
אותו יותר( גי'דן ), (כינוי גנאי ליהודים).
אבי הגיע לבית הספר ,ביום הראשון ידע רק רומנית וגרמנית . אבי סיפר כשהגיע
מרומניה כינו אותו "רומני גנב". בהפסקה הראשונה בבית הספר, כשהיה בן עשר
מול קבוצה של יהודים שקיללה אותו, הרגיש אבי שהאנטישמיות לא נגמרה .
בבית הספר היו מורים ללא הכשרה, והמשפט – רומני היה מקובל בתור כינוי,
אחרי היום הראשון בבית הספר אבי הגיע לסבא וסבתא, שלו ואמו רצתה לשמוע חוויות,"
למדתי לא לבכות ממכות אבל בפעם הזאת שראיתי אותה, נזכרתי בשיר – "אינני בוכה
אף פעם.." הדמעות פשוט זלגו ".
הקליטה בארץ לא הייתה פשוטה, ההורים היו עסוקים בפרנסה ,אביו בבורסת
היהלומים ואמו במפעל גוטקס לבגדי ים ואחר כך שינתה למוכרת בכולבו שלום.
אבי היה התלמיד הצעיר ביותר שהתקבל למכון אבני (בית ספר ללימוד
אומנות) אבל זה לא התאים לו מכיוון שסגנונם היה מופשט- אופקים חדשים. אבי הפסיק
לצייר למשך עשר שנים עד גיל עשרים וחמש, אז פגש את צבי שור, שמשון פלדמן, אריה
לובין בהמשך הצטרף נחום גוטלמן והם ביחד נסעו בסמטאות יפו, בבתי קפה ובנמל ולימדו
אותו לצייר.
אביו של אבי היה חייל במלחמת העולם הראשונה. הוא היה חייל מצטיין
וקיבל אות גבורה צלב הברזל וגם תעודה . אך זה לא הפריע לפקידות הרומנית נאצית
לכתוב מכתב שהוא ומשפחתו משוללי זכויות, כיוון שהם נגועים בדם יהודי. עד היום אבי
מתנגד שילדיו יוציאו דרכון זר.
אבי בהתחלה ליטש יהלומים והדריך פועלים חדשים ואחר כך ניהל מגמת
יהלומים ואבני חן . עברתי לעבוד בהוראה כדי להתפנות לצייר.
אבי הכיר את אשתו דרך חבר משותף ונולדו להם שלושה ילדים ושבע נכדים,
כעט הם גרים בפתח תקווה. אחרי שאביו של אבי נפטר הוא קיבל שעון מתנה מאמו, ואז
התחיל לאסוף שעונים, אך גם המשיך לצייר.
המוטו של אבי: " מעולם לא אפשרתי לדיכאון או לעצב להיכנס
לצבעוניות של הציורים שלי"
