דף לכבוד / לזכר

סיפורה של חנה (חנק'ה) זולוטק קוכמן ניצולת שואה

מגישים: דניאל ושי קוכמן

סבתא חנה (אמא של אבא) נולדה בלודג' שפולין ב- 15.12.1927 והייתה בת 12 כשפרצה המלחמה ובת 18 כשהסתיימה.
סבתא נפטרה ב- 2012 והראיון נערך עם אחותה הצעירה דורקה (דבורה).

לודז*
ערב מלחמת העולם השנייה הייתה לודז העיר השנייה בגודלה בפולין ובירת אופנה משגשגת, בעיר חיו כ- 235,000 יהודים שהיוו שליש מכלל התושבים והיו אחת הקהילות היהודיות הגדולות והתוססות (השנייה בגודלה אחרי ורשה), בעיר פעלה רשת חינוך יהודית מסועפת, עיתונות יהודית ותיאטרון יידיש.

ב-1 בספטמבר פלשה גרמניה לפולין, ושבוע אח"כ ב- 8 בספטמבר נכבשה העיר.
בנובמבר הקימו הנאצים את גטו לודז (בתוך העיר), הגטו אכלס יותר מ- 200,000 יהודים בשטח של 4 קמ"ר, לצורך השוואה, לפני הקמת הגטו התגוררו בשטח זה 35,000 יהודים.
בגטו פעלו 100 בתי מלאכה ומפעלי טקסטיל שעסקו בגזירת ותפירת מדי צבא, גרביים, נעלים, רקמות ועוד...

לגטו לודז לא התאפשרה הברחת מזון או בריחה כי הופקד עליו משטר כבד, שהצטווה לירות בכל מי שמתקרב לגדר, היהודים היו מנותקים לחלוטין ולא יכלו לקבל ידיעות על המלחמה ומה שהתרחש בעולם.

גטו זה היה האחרון שהושמד מיושביו  באוג' 44, 6 חודשים אח"כ ב- 14 בינואר 1945 כבש הצבא האדום את העיר.

300 אלף יהודי העיר וסביבתה נרצחו במהלך המלחמה, רבים מתו מרעב, מחלות, וקור אך רובם נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ אליו נשלחו חודשים ספורים לפני סיום המלחמה.

*ביבליוגרפיה:
לודז – ויקיפדיה
לודז – המכון הבין לאומי לחקר שואה – יד ושם

ראיון עם דורק'ה (דבורה):

איך נראו החיים שלכם לפני המלחמה?
המשפחה שלנו כללה 7 נפשות: ההורים יהושע וחוה, אחות גדולה חיה שכבר הייתה נשואה ואמא לעדה כשפרצה המלחמה (חיה ובעלה ישעיהו נרצחו באושוויץ ב- 1942), עדה הבת שלהם נשארה איתנו בגטו והיא נרצחה יחד עם אמא שלי ב-1944 כשהיא בת 7, האח אייזק שהיה צעיר מסבתא שלנו בשנה (נרצח באושויץ ב- 1944) ו-3 האחיות: רוז'ה (בת 14), חנק'ה (בת 12) ודבורה (בת 10).

אבא סחר בחומרי בניין ואמא ניהלה מכולת, נחשבנו משפחה עשירה ובעלת אמצעים והבית ברחוב ז'רז'בסקה 30 שבלודז היה גדול ומרווח.

אבא היה מאוד דתי ומגיל 5 הלכנו לבית הספר היהודי "בית יעקב" בו למדו אידיש, תפילה ומסורת יהודית, בגיל 7 עברנו לבית ספר ממשלתי פולני אבל רק של יהודים (לא היו שם נוצרים), כשהגרמנים כבשו את פולין בתי הספר נסגרו.
 כיבוש העיר היה שקט ולא היו הפצצות, הגרמנים פשוט נכנסו לעיר.

מה קרה לכם אחרי הכיבוש ?
מהר מאוד היינו צריכים לעזוב את הבית ולא יכולנו לקחת איתנו כמעט כלום, העבירו אותנו לאזור שהפך להיות הגטו היהודי, הגענו לגטו בסוף 1939 וגרנו ברחוב פרנצ'יסקנה 62 בצפיפות איומה.

בהתחלה הגטו היה פתוח ובמאי 40 בנו גדר חשמלית ואי אפשר היה לצאת, בתוך הגטו היו כיתות והמשכנו ללמוד עוד שנתיים לפחות, הלימודים התקיימו בערבים כשחזרנו מהעבודה.  סבתא שלכם נלקחה לעבודה בבית חרושת לכפתורים, ואני עבדתי במפעל שייצר חזיות, בסיום העבודה היינו חוזרות הביתה.

הרעב היה גדול מאוד, את הלחם שקבלנו בהקצאה חילקנו שווה בין כולנו, רבים חלו והרחובות היו מלאים בגוויות.

ב- 24.8.1944 החליטו לחסל את הגטו והעבירו אותנו לתחנת הרכבת, העמיסו אותנו על קרונות של בקר, קרונות ללא מקומות ישיבה ורק חלון קטן ואנחנו נעמדו לידו. לא ידענו לאן לוקחים אותנו אבל בדרך עברנו בשדות פתוחים וראינו איכרים עובדים והם סימנו לנו שלוקחים אותנו לשחיטה אבל אנחנו לא הבנו את הסימנים שלהם.

נסענו די הרבה זמן עד שהגענו לאושוויץ בירקנאו ועל השער הייתה הכתובת "העבודה משחררת", אבא אמר שהגענו למחנה עבודה.

תספרי בבקשה על החיים באושוויץ
כשירדנו מהרכבת היו שוחות וציוו עלינו לזרוק את השקיות שהיו לנו על הצוואר לתוך השוחות. לכל אחת מאיתנו הייתה שקית קשורה לצוואר ובה זהב ותכשיטים.
סידרו אותנו בשישיות, אני הייתה בת 15 ונעמדתי בין שתי אחיותי, את הגברים ואת אבא לקחו, נשארנו רק הנשים וד"ר מנגלה הגיע והתחיל למיין, אנחנו היינו בצד של החיים, אמא ועדה הבת של אחותי הגדולה היו בצד של המתים. עם אבא ואייזק לא ידענו מה קורה.
העבירו אותנו להאנגרים, הצריף שלנו היה צריף מספר 9 בשורה הראשונה מצד ימין. הפשיטו אותנו מהבגדים וגילחו לנו את השיער, לי  (ולעוד כמה) השאירו שתי פיאות ארוכות של חסידים (סתם בשביל הצחוק), קיבלנו שימלה עם סמל של אסיר, בלי תחתונים וחזיות.
ראינו את השמים השחורים והריחנו ריח של שרפה של בשר ושומן, חייל ה- SS אמר לנו "כאן שורפים את ההורים שלכם".
פעמיים ביום היה מסדר, פעם בחודש קיבלנו כפית סוכר. לא עשינו כלום כל היום, לא יכולנו לצאת מהצריף, אלא לשירותים שהיו בצריף נפרד.
צריף השירותים – במרכז הצריף הייתה שורה ארוכה לכל אורכו ובה חור כל צד. היינו יושבות גב אל גב ועושות את הצרכים. הייתה שם יהודיה שנקראה פירושקה וכאשר עשינו את הצרכים היא הייתה מרביצה בטוסיק במקל שנסיים כבר.

אנחנו 3 האחיות הלכנו תמיד יחד, כשאחת הלכה לשירותים כולנו הלכנו איתה יד ביד. עד 5 בבוקר אסור היה לצאת מהצריף.
יום אחד, רו'זה שהייתה חולה והייתה צריכה מאוד פיפי באמצע הלילה התגנבה החוצה, הגרמנייה האחראית תפסה אותה והכריחה אותה לשבת כל הלילה עד הבוקר בקור אימים עם הברכיים בתוך הפיפי, כתוצאה מכך חלתה אחותי בדלקת ריאות.

רוז'ה הועברה לצריף שבו ריכזו את הנשים החולות (3 צריפים מהצריף שלנו). באחד הלילות אני חולמת שסבתא (אמא של אבא) שלא הכרתי אבל הייתה תמונה שלה בבית שלנו, יושבת על כסא ואומרת לי "ילדים תברחו יש שריפה", אני מעירה את חנק'ה ומספרת לה על החלום, ושתינו הולכות להוציא את רוז'ה מצריף החולים. בשעת בוקר מוקדמת אנחנו ניגשות לחלון וקוראות לרוז'ה שתצא, תפסנו אותה ורצנו לצריף שלנו, כעבור חצי שעה פינו את כל צריף החולים למשרפות.

באחד הימים באו ה- SS והפשיטו אותנו, נותנו לנו כיכר לחם עגולה והתחלנו ללכת. היינו 1,000 נשים כולנו מלודג', כל הדרך מנגנים עבורנו מוסיקה קלסית נהדרת ואנחנו הולכות כל הדרך ערומות בלי נעלים בקור נוראי, מי שנופלת יורים לה בראש. אנחנו עוצרות לפני בניין עם חלונות לבנים ומחכות כל הלילה ליד הבניין בקור אימים. בבוקר אמרו לנו לחזור לצריפים, כשחזרנו לצריפים אמרו לנו שקרה לנו נס, מסתבר שהיינו בתור לקרמטוריום (למשרפות), אך מסיבה כלשהי או שהייתה תקלה טכנית או שהיה תפוס החזירו אותו לצריף.
אחרי חודשיים בביקנאו אושוויץ אמרו לנו שלוקחים אותנו לעבודה, מה, לאן ,איזו עבודה? אף אחד לא ידע.

נסענו לגרמניה לעיר פרייברג שם עבדנו בבית חרושת למטוסים, גרנו בקומה השנייה ולמטה היה המפעל.
במפעל התעללו בנו, והשפילו אותנו, חשמלו אותנו ועשו בנו כל מיני ניסויים, כשהרוסים היו מפציצים הגרמנים היו יורדים למקלט, אנחנו נשארנו למעלה והתפללנו שיפציצו אותנו, ושכך יגמרו הייסורים שלנו.

בפברואר 45 הגרמנים העבירו אותנו לישון בצריפים שהיו מרוחקים 3 ק"מ מהמפעל, כל יום הלכנו לעבודה יחפות בלי נעלים, 3 קילומטר הלוך ו- 3 ק"מ חזור.
כעבור חודש העלו אותנו לקרונות של בהמות והסיעו אותנו דרך צ'כיה למחנה "מטהאוזן" שבאוסטריה. הצ'כים היו זורקים לנו לחם לרכבת ופעם ביום היו מוציאים אותנו לעשות צרכים, הנסיעה לקחה 3 שבועות ואז הורידו אותנו בנקודה שהייתה הכי קרובה למחנה "מטהאוזן" ומשם הלכנו ברגל עד המחנה, היינו המשלוח הראשון של נשים.
מכיוון שלא היו שמלות נתנו לנו גטקס, גם אוכל לא קיבלנו, רק מרק עם עלי צנון, הרבה מאיתנו חלו בטיפוס.
יום אחד מהעבר השני של הגדר קרא לי גבר בבגדים עם סמל של אסיר פוליטי  (הוא היה פולני ששמר על אסירים הונגרים), והתחיל לדבר איתי פולנית ואמר לי לחכות לו מחר ב- 12 ליד הגדר והוא יביא לי דברים טובים ואכן למחרת הוא נתן לי חבילה שהם היו מקבלים מהצלב האדום, הבאתי לצריף וכולנו התחלקנו וגם כיבדנו אסירות אחרות, אסיר פוליטי אחר היה מעביר לנו מתחת לגדר אוכל מהמטבח.

מה את זוכרת מסיום המלחמה?
ב- 5.5.1945 הגיעו מכוניות של צבא ארה"ב למחנה והבנו שהמלחמה נגמרה (רשמית הסתיימה המלחמה ב-8.5.45).
אני מתארת לעצמי ששמחנו אבל לא נתנו לעצמנו. השתחררנו מהמחנה ולקחו אותנו לבדיקות רפואיות ואשפזו אותנו בגוזן (ליד מטהאוזן) שם קבלנו תרופות והאמריקאים טיפלו בנו. לא היה לנו מה ללבוש אז גזרתי מגבות פיקה ותפרתי לנו חצאיות וחולצות.

בגוזן אחותנו הגדולה רוז'ה פגשה את בני שיהפוך להיות בעלה, אחרי שבוע שיחררו את סבתא שלכם ואותי ורוז'ה שהייתה במצב פיזי רע נשארה.

חנק'ה ואני חזרנו למטהאוזן וכל יום הלכות 7 ק"מ לכל כיוון  לבקר את רוז'ה.

אחרי מספר חודשים הבריגדה היהודית העבירה אותנו לאיטליה לעיר מדונה, היינו הטרנספורט הראשון של ניצולי שואה באיטליה, וחכינו לעלייה לארץ.
חנק'ה ורוז'ה רצו לנסוע לארה"ב שם הייתה לנו דודה שיכלה לדאוג לנו למסמכים אבל אני רציתי לנסוע לא"י, מכיוון שידענו שלא ניפרד לעולם ואני התעקשתי על א"י  עברנו לטורינו נשארנו לחכות שנוכל לעלות לארץ.
ביוני 46 החלנו את המסע לארץ על אוניית המעפילים ווג'ווד לחיפה. בנמל המתינו לנו הבריטים ולקחו אותנו למחנה המעצר בעתלית שם שהיינו חודשיים עד שהתחלנו את החיים שלנו בארץ.

סבתא חנה הטובה שלנו לא דיברה (אלא עם אחיותיה) על תקופת המלחמה והזוועות שחוותה, ולא הסכימה לחזור לביקור בפולין, אחותה דורק'ה בקרה בפולין 5 פעמים ואף לקחה את ילדיה, את אחותו של אבא ואת הילדים של רוז'ה לטיולי שורשים.
"בטיול הרגשתי שהעברתי להם את כל סיפור חיי, שנים רבות לא יכולתי לדבר על כל מה שעבר עלי בשואה ורק בשנים האחרונות התחלתי לספר, מסע השורשים שלי עם הילדים חיזק אותי" – דורקה.

3 האחיות הקימו משפחות פה בא"י וראו בכך נקמה בגרמנים שרצו להשמידם.

מה דעתך על המסעות לפולין?
"אני לא בעד ולא נגד, מה המטרה? להראות לנוער שהייתה שואה? הנוער לא יכול להבין ולא יכול  לקלוט את זה, אני בעצמי שעברתי את זה לא מאמינה שעברתי את זה, היום כשאני שומעת את ההמנון אני לא יכולה שלא לבכות כי אני זכיתי לגדל ילדים במדינה משלי."

יהושע וחוה זולטק (ההורים של סבתא חנה ודורקה...) ניספו באושווית ב- 1944

האחות הגדולה חיה, לידה רוז'ה, האח אייזק, יושבת עם סלסה סבתא חנה,
 דורק'ה עדיין הייתה תינוקת ולא נמצאת בתמונה.

from RG-68.098M in the archival holdings of the
United States Holocaust Memorial Museum.