זלדה טרגר
בגטו וילנה הייתה זלדה טרגר-ניסנילביץ חברה בפ.פ.או (המחתרת היהודית בווילנה) ופעלה כקשרית בשנת 1943. יצאה ליער וחבְרה לגדוד הפרטיזנים "נקמה". לאחר המלחמה הצטרפה לקבוצת "נקם".
נולדה בווילנה שבפולין ביוני 1920. את ילדותה העבירה בעיירה סמיאטיץ', אשר נודעה כבית-חינוך לחלוציות עברית בזכות חוות ההכשרה של "החלוץ" שהייתה במקום. מוצאה החברתי של זלדה היה מן השכבה האמידה של הקהילה היהודית, הייתה חניכה בתנועת "השומר הצעיר", למדה בבית-הספר העברי "תרבות" וכרבות מתלמידותיו יצאה לסמינריון העברי. עם זאת, עמדה במבחן הראשון של הגשמה בתנועה והצטרפה לקיבוץ העלייה הצעיר "למשמר" בצ'נסטוכוב.
עם פרוץ המלחמה, זלדה הייתה מן הראשונות שחזרו לווילנה. ב-22 ביוני 1941, היום בו שוחררה זלדה מבית-החולים לאחר מחלת טיפוס קשה, החלה גם ההתקפה הגרמנית על ברית-המועצות. בתחושתה הקשה – בראותה את חבריה עוזבים את העיר המותקפת ואילו היא נאלצת להישאר במקום בשל חולשתה לאחר המחלה – החלה להעלות את רשמיה על הכתב.
לאחר שהגרמנים כבשו את וילנה יצא צו שחייב את כל היהודים לשאת טלאי צהוב ונאסרה עליהם ההליכה במדרכות. מותר היה ליהודים להימצא ברחובות עד השעה שש. זלדה לא צייתה לצו זה. ב-6 בספטמבר 1941 גורשו כל היהודים לגטו. הוקמו שני גטאות: הגטו הקטן והגטו הגדול. זלדה נמצאה בגטו הגדול. לאחר שלושה שילוחים לפונאר החליטה זלדה לצאת מהגטו. היא יצרה קשר עם אישה נוצרייה ששלחה אותה לעבוד אצל איכר בשם ורסאצקי. זלדה ניהלה את משק ביתו ועבדה בשדותיו.
לאחר האקציות הגדולות נדמה היה שהמצב נרגע קצת ויהודים החלו להאמין שלא צפויים עוד גירושים. הכרוז שהתפרסם בגטו – "אל נא נלך כצאן לטבח" – הכה הדים ונתן את הדחיפה להקמת ארגון מחתרת, שנועד לגלות התנגדות לאויב הנאצי: "ארגון הפרטיזנים המאוחד" - פ.פ.או. זלדה הצטרפה למחתרת, ועד מהרה נאסרה יחד עם שבעה מחבריה. הגרמנים הודיעו כי שמונת האסירים יהיו בני ערובה, עד שמפקד המחתרת, יצחק ויטנברג, יוסגר. וכך היה: ויטנברג הסגיר את עצמו, והחבורה שוחררה.
לאחר מות ויטנברג הסתבר ללוחמי המחתרת שהציבור בגטו אינו תומך במאבקם, והם החלו לצאת ליערות. משנודע לגרמנים על כך, הם פתחו במצוד אחר הנמלטים. מחצית מהלוחמים שיצאו ליער נפלו בחילופי ירי עם הגרמנים. הגרמנים אף נקטו בשיטה של ענישה קולקטיבית: משפחתו של כל נמלט נשלחה לפונאר להשמדה. ב-1 בספטמבר 1943 הוכרז במחתרת גיוס. הגטו הוקף על ידי גרמנים, ליטאים ואוקראינים. האקציה החלה. יהודים נחטפו ושולחו למחנות עבודה באסטוניה. בערב התכנסה המחתרת. הוחלט שאין טעם בהתנגדות גלויה, מכיוון שההמונים לא יצטרפו. במהלך האקציה קראו לוחמי המחתרת ליהודים להתקומם, אך הם מיהרו להסתתר.
רבים נתפסו על ידי הלטבים ונורו או גורשו. ביום הראשון מתוך ארבעת ימי האקציה נלקח כמעט כל הבטליון השני עם מפקד הפלוגה גרישקה. מפקדת פ.פ.או ציוותה להמשיך בהתנגדות. ברחוב סטראשון עברו החברות מבית לבית להקים מתרסים, מים רותחים, אבנים ומטילי ברזל, כל אלה היו אמורים לשמש כנשק נגד הגרמנים. ""לא אשכח, באיזו מסירות ועקשנות עבדו החברות והתכוננו לרגע ההכרעה"" זלדה עברה בחצרות וקראה ליהודים לצאת ממקומות המחבוא ולהצטרף לשורותיהם. הוראות המפקדה נשלחו כמעט כל שעה לכל היחידות המפוזרות בשטח, כיצד לנהוג עם הגרמנים מתקרבים. לרוע מזלה נקלעה לחצר סטראשון 1, שם נמצאו שוטרים שעצרו אותה. סמוך לשעה 12 עזבו הליטאים והלטבים את הגטו בסמכם על המשטרה היהודית, שתבצע את המלאכה לבדה. בשעה זו עלה בידיה לפרוץ את השער ולהגיע לחצר הבית בסטראשון 8. המתח הגיע לשיא, הלוחמים חשו כי בכל רגע הם צפויים למוות. בסטראשון 6 כולם היו מוכנים לפתוח באש ברגע שהגרמנים יפרצו לחצר. " באותם ימים הרהרתי: מוטב היה למות מאשר להישאר כעת בחיים, כאשר נלקחו אנשים כה רבים וההתנגדות שלנו לא יצאה לפועל".(24) ראש הגטו ידע כי המחתרת מצויה שם ואמר לגרמנים כי אין שם איש, כך פסחו על בית מספר 6. לאחר ארבעה ימים, עזבו הגרמנים את הגטו. לאחר האכזבה, עקב מניעת ההתנגשות הוחלט להוציא קבוצות לוחמים ליער.
אז לראשונה התהווה המושג "קשריות"- אלו החברות הפוקדות את הסניפים ועוברות משטח אחד למשנהו בסכנת נפשות: מן האזור הסובייטי לשטח הכיבוש הנאצי ובכיוון ההפוך. המשימה העיקרית בתחום הקשר היה הצלת קבוצות יהודים שהחליטו לברוח מן המחנה ולהגיע ליער. חברות לא מעטות מילאו משימה זו, זלדה היא אחת מהן והיא מגלמת את "צבא הקשר" הנשי של הלחימה היהודית.
"הודות למראה "הטוב" שלי (כנוצרייה), היתי יוצאת ביום העירה, מסיירת בדרכים, כדי להבטיח מעבר לקבוצות. לעת ערב הייתי מובילה את החברים אל מחוץ לעיר ומשם הם נלקחו על-ידי מורה דרך, שליווה אותם הלאה. יום אחד חיכיתי בבית העלמין לארון-מתים, בו היה ארוז נשקנו ומסרתיו לקשרים מהיער. בדרך זו הצליחו לעבור שלוש קבוצות לוחמים.
זלדה עלתה עם בעלה לארץ-ישראל בשנת 1946, הם החליטו לא להצטרף ל"גרעין הפרטיזנים" בקיבוץ עין החורש והקימו את ביתם בנתניה[13], נולדו להם שני ילדים, גלעד ודורית. ביתם היווה אבן שואבת לחבריהם הרבים. גם לאחר העלייה לארץ-ישראל זלדה רואה במנוחה מותרות וממשיכה בפעולותיה: פעילה באיגוד יוצאי וילנה, מופיעה בפני חיילים ובני-נוער, תלמידי בתי-ספר ומספרת על השואה, המחתרת, היער.
דמותה המיוחדת של זלדה, הפרטיזנית מווילנה, חניכת "השומר הצעיר". חייה של זלדה הם סיפור בהמשכים של התגברות על הפחד וחיים של סכנה מתמדת. היא לא ביקשה את הגבורה - אלא ביקשה להציל את קרוביה ולהיטיב עם חבריה הלוחמים.
מקורות
ארגון הפרטיזנים ולוחמי המחתרות והגטאות.
אתר מורשת.
ויקיפדיה.
