דף לכבוד / לזכר

וב- 1 בספטמבר בחמש בבוקר הגרמנים נכנסו לפולין והמלחמה החלה.

לילי הייתה בת 13 כשפרצה המלחמה. היא הייתה עוד צעירה, עוד לא הספיקה לחיות את חייה. היא סיפרה שייצר החיים אצלה היה חזק והוא שנתן לה כוח להמשיך ולהלחם לחיות.

היא באה ממשפחה חילונית וחיה חיים יותר פולנים מאשר יהודים אך צמיד ידעה שהיא יהודייה.

ברגע שהגרמנים נכנסו ללודז', מהר מאוד התחילו הבעיות.

בהתחלה לילי עוד המשיכה ללכת לבית הספר כרגיל (בית ספר פולני, שבו למדו ילדים גם ממוצא גרמני וגם יהודי), עד שיום אחד נכנסה לכיתתה מנהלת בית הספר והסבירה שהילדים היהודים לא יכולים ללמד שם יותר.

 בגטו: "בהתחלה זה היה מאוד קשה".

בחורף, לא היה ממה להתחמם. הדליים עם המים קפאו, כך שלא היו מים בכלל. הם חיו בגטו בקור של מתחת לאפס מעלות. אנשים היו שורפים רהיטים כדי להתחמם.

בהתחלה הם גרו 10 אנשים בחדר: לילי, הוריה, ומשפחת דודיה עם כלבם. כולם חיו ביחד בצפיפות רבה בחדר, עד שכל אחד מצא לעצמו חדר למגורים.

הוחלט להקים בית ספר לילדי הגטו, אך לילי סיפרה שהם לא ממש למדו שם; בית הספר היה ממוקם על יד בית הקברות היהודי. "בהפסקות היינו בורחים לבית הקברות כי זה היה המקום הירוק היחיד".

במסגרת בית הספר הילדים קיבלו מעט מזון, אך היה ידוע שבמסגרת העבודה מקבלים מנות גדולות יותר של אוכל. לאחר שנה וחצי, בית הספר נסגר והילדים הבוגרים הלכו לעבוד, הילדים הקטנים העמידו פני מבוגרים בכדי ללכת לעבוד ולקבל אוכל.

במהלך השהות בגטו, האוכלוסייה התחלפה שם כל העת. הגרמנים ארגנו משלוחים "כאילו לעבודה", ואף אחד לא ידע את היעד האמיתי של המשלוחים. במקום התושבים שנשלחו, הביאו פליטים חדשים גם מעיירות סמוכות ללודז', וגם מאירופה: הולנד, צ'כיה, גרמניה ועוד.

בשנת 1943, הייתה סגירה טוטאלית של כל הגטו. אנשי האס.אס הלכו מבית לבית וקראו לדיירים לרדת לחצר. הם העמידו אותם בשורות ומיינו אותם לשמאל וימין (שמאל- משלוח, ימין- נשארים בגטו). אחד מאנשי האס.אס. אמר לאמא של לילי ללכת שמאלה. אביה נבהל, אזר אומץ ונעמד לפני הקצין וביקש בגרמנית לשחרר אותה. "קרה נס, והם שיחררו את אמא"..

לילי החלה לעבוד במפעל לכובעי נשים. ולאחר מכן במפעל עור.                                           באותה תקופה היו הרבה מחלות בגטו, ולאחר זמן קצר לילי חלתה במחלת טיפוס קשה. במהלך המחלה לילי אבדה את הכרתה והייתה מרותקת למיטה כחודש.

אביה פנה לד"ר שהבטיח לא למסור את שמה של לילי לשלטונות למרות שניתנה הוראה מפורשת למסור כל מחלה מדבקת לשלטונות, וכך אפילו סיכן את חייו למענה (רופא שלא מוסר שם, מוענש במוות). מה שהציל את לילי לבסוף זה שתיית מי סוכר .

לאחר כמה חודשים אביה חלה במחלת השחפת ונפטר בהיותה בת 15 וחצי.

לילי התחילה לעבוד במשרד של מרשם תושבים. שם היא עבדה במשמרות.

הובאו אנשים מארצות שונות באירופה אך לא היה מקום לאחסן את כל המהגרים. הודיעו לאנשים שמי שרוצה תנאים טובים יותר ועבודה מחוץ לגטו, יגיע לתחנת הרכבת. אנשים האמינו כיוון שרצו להאמין בטוב, אך בעצם הם נשלחו למחנות ההשמדה. בנוסף, המיתו אנשים בבורות.

בשנת 1944, בחודש יוני-יולי, כשלילי הייתה בת 16-17, התחילו לדבר על חיסול הגטו. מצד שני דיברו גם על התקדמות הצבא הרוסי ממזרח למערב. אז הודיעו שהגטו עומד להתחסל. בחודש יולי החלו המשלוחים. הגרמנים הלכו מבית לבית ולקחו את האנשים.

בחודש אוגוסט לילי ואמה נלקחו. הם לא ידעו דבר בקשר להשמדה למרות שהיו שמועות אך לא רצו להאמין להן.. מותר היה לקחת רק מעט חפצים בחבילה אישית.וקיבלו מעט אוכל.

הנסיעה הייתה מאוד טראומטית . היא סיפרה שהכניסו אותה לקרונות של בהמות עם חלונות קטנים רק למעלה. לא היו מושבים, כולם ישבו על הרצפה והמשיכו לדחוף עוד אנשים פנימה, גם כשלא היה מקום לשבת. הנסיעה הייתה ארוכה מאוד.

בסופו של דבר הם הגיעו לאושוויץ. הוציאו אותם מקרונות, ולא היה להם מושג לאן הגיעו. אנשי האס.אס עמדו עם הכלבים הגדולים, עם מקלות ועם רובים, והרביצו. הם הפרידו בין גברים לנשים. הם ראו את האנשים במחנה מסתובבים עם בגדי עבודה עם פסים.

הם הגיעו לשער ליד הם ראו ערימות של מכונות תפירה, ואמה הזכירה לה שסבתא לימדה אותה לתפור ולכן תוכל עבוד בכך. בסופו של דבר בגלל שאמה נראתה רע הפרידו ביניהן בגסות. לילי מאז לא ראתה את אמה.

הכניסו אותם למבנה. בפנים הן דרכו על ערימות בגדים. מסביבן הסתובבו גרמנים עם רובים וציוו אליהן להתפשט. היא הרגישה מושפלת בצורה שאי אפשר לתאר במילים.

אחר כך גילחו אותן וסיפרו אותן. ב"מספרה" עמדה אשת אס.אס עם מקל שהורתה מה לעשות. כשלילי נכנסה, אשת האס.אס החליטה פתאום לא לגלח לגמרי את שיערותיה. היא נשארה עם שיערות קצרות.

לבסוף, הכניסו אותן למבנים שהיו מחולקים לתאים קטנים, הבנות חולקו לתאים, כשבכל תא היו בין שלושים לארבעים בנות. הן ישבו בפיסוק, כשאחת יושבת בין רגליה של השנייה.

בלילות אסור היה להוציא הגה, ומי שרצתה להתפנות עשתה את צרכיה בדלי בכניסה לתא. הארוחה שקיבלו הייתה סיר מרק גדול לכל 10 בנות, והן היו צריכות לשתות ממנו.

שלוש פעמים ביום היה מיפקד. חולים נלקחו  לחדר החולים, ונשארו שם עד שהבריאו או שלקחו אותם למשרפות.הזוועות באושוויץ היו נוראיות. היו התאבדויות על הגדר החשמלית, אך לא פינו את הגופות. הגרמנים  השאירו אותן שם כדי שבזמן המיפקד יראו את המראות.

בלילה היה קור אימים, אך ביום כשהשמש זרחה היה חם מאוד. לא היו להם בגדים מתאימים. במסדרים כשהיה קר, הן ניסו לעמוד כמה שיותר קרוב אחת לשנייה, למרות שהיה אסור.

באחת הריצות שהריצו אותן, לילי נפצעה בכף רגלה, והפצע הזדהם באופן חמור. לילי התיידדה עם כמה בנות והן עזרו אחת לשנייה. על מנת לרפא את פצעה,גנבו כל פעם תפוח אדמה חי בשביל לילי.

הן אמרו לה ללעוס אותו ולשים על הפצע. התסיסה של התפוח אדמה והלחם על הפצע אכן עזרה, ולילי יכלה לעמוד שוב על שתי הרגליים. הבנות השתדלו לעזור לה לעמוד במסדרים, למרות הסיכון הגדול. 

כל כמה זמן הייתה מגיעה קבוצה של קציני אס.אס, לבושי כפפות לבנות לצריף וערכו סלקציה (מיון). בנות רזות וחלשות מאוד נלקחו לתאי הגזים. לילי עברה שמונה סלקציות כאלו.

באחד המקרים הגיעו מספר קציני אס.אס. וביקשו לקחת שתים עשרה בנות הכי בריאות לעבודה מיוחדת. קבוצת הקצינים הבחינה בה ועשתה לה סימן לבוא. כשראו שהיא צולעת, הורו עליה לחזור. לאחר שעתיים גילו ששתים עשרה הבנות נלקחו לתאי הגזים.

לילי הייתה באושוויץ שבעה שבועות.

 באוקטובר, לקחו כ-600 בנות, ביניהן לילי, לעבודה מחוץ למחנה. הכניסו אותן לרכבת והסיעו אותן למקום בלתי ידוע. הן הגיעו בלילה לעיירה קטנה לקחו אותן עד שהגיעו למבנה גדול. הן עלו לקומה שבה היה אולם ענק ובו דרגשים חדשים בעלי שתי קומות. על כל מזרון הייתה מונחת צלחת עם ספל וכף.

במרתפים מתחת, היה בית חרושת לפצצות זמן. הן חלק מאלו שעבדו שם. חלקן היו תחת מנהלי עבודה צרפתים, שבויי מלחמה או אסירים פוליטיים. הם הובאו לשם על ידי הגרמנים. לילי הייתה תחת פיקוחו של צרפתי מבוגר, היא הייתה העוזרת שלו. היחסים של הצרפתים כלפי הבנות היהודיות היה טוב מאוד.

הן קיבלו אוכל רק בצהריים מרק מירקות קפואים ורקובים ללא מלח כלל. אך הייתה קצינת אס.אס. אחת נחמדה שהייתה מביאה להן מלח בסתר.

כשהגיע החורף שלחו אותן ללכת קילומטרים בשלג ליער. ציוו על כל שתי בנות לסחוב בולי עץ ממקום אחד למקום אחר, ומשם בחזרה. באחת הפעמים לילי סיפרה שהיא מצאה שתי קליפות לחם קפואות בתוך השלג. היא הרגישה כאילו מצאה אוצר. היא וחברתה התחלקו בהן בסתר.

בוקר אחד לא העירו את הבנות. הדלת של האולם הייתה נעולה ובלתי ניתנת לפריצה. הבנות התחילו להבין שכנראה המלחמה הגיעה לקיצה. הן הסתכלו דרך החלונות ולא ראו אף אחד בחוץ. הן הסתובבו באולם וחיכו שמישהו יגיע לחלץ אותן, כיוון שהן חשדו שהגרמנים שמו פצצות במרתפי המפעל. עבר למעלה מחצי יום שהן היו ללא כל אפשרות לזוז משם. פתאום ראו מרחוק ג'יפים ואופנועים רוסים מתקרבים. הן הצליחו, ביחד עם הצרפתים, לפתוח את הדלתות. השמועה אמרה שהגרמנים אכן טמנו פצצות זמן,כדי לגרום להרג היהודיות. צרפתי אחד שידע על כך, בעזרת  חבריו הצרפתים, נטרלו את הפצצות. קרוב לודאי שזו הגרסה הנכונה.

אחרי המלחמה:

לילי, שהייתה כבר בת 18, ועוד 6 בנות, יצאו לעיירה שלא הכירו. הן מצאו בית ריק והתיישבו בבית. הן התגוררו שם שישה שבועות.

לילי חזרה לקהילה היהודית בלודז' לחפש את דודה. כששמעו שהיא מחפשת אותו סיפרו לה ששלוש שעות לפני כניסת הרוסים למחנה, הגרמנים שלחו אנשים לברגן-בלזן.מאוחר יותר גילתה שהוא נפטר ממחלה.

בנות דודתה,דודתה ובנן דודה כולם נפטרו גם הם במהלך המלחמה.

שתי בנות הדודה שלה הגיעו ארצה בשנת 1957, כשלילי כבר הייתה כאן, והיא עזרה להן להשתקם.

לילי רצתה לחזור ללמוד, אז היא חזרה לביה"ס שבו למדה לפני המלחמה. בינתיים היא התגוררה אצל מכרים שחיו איתה בגטו. ערב אחד לילי הלכה לקולנוע עם חברתה. כשיצאו מהקולנוע, אחד הנערים שישב על הברזלים קרא לעברן "שוב היהודיות המטונפות". הן לא האמינו למשמע אוזניהן, הן הבינו שהדרך היחידה להימלט מהאנטישמיות היא לעלות לארץ ישראל.

לילי הצטרפה לתנועה של קיבוץ ועלתה לארץ באנייה. זמן מה לאחר שהגיעה לארץ לילי רצתה ללמוד רפואה, אך עדיין לא הייתה פקולטה לרפואה בארץ. כעבור זמן נרשמה לבית הספר לעבודה סוציאלית וסיימה בהצייטנות.                                                                                               לילי הכירה את בעלה. הם התאהבו, והתחתנו כשלילי הייתה בת 26.

בגיל 27 נולד לה בן בכור ושמו יגאל  ואחריו בת ושמה נורית.

"אני לא טיפוס דיפרסיבי", אמרה לילי,"ולא טיפוס פסימי, אבל יש מראות ומאורעות שהמוח לא מוחק ולא שוכח".

לילי נפטרה בשנת 2017.