הנצחת הדמות
מיכאל בבצ'וק
מאת: יונתן בבצ'וק, יא ’ 5
בעקבות הפרויקט של הנצחת דמויות מהשואה היה לי ברור במי לבחור. בחרתי להנציח את סבי מצד אבי מיכאל בבצ'וק, זיכרונו לברכה.
למרות כל התלאות והחוויות הקשות, שהוא עבר בזמן השואה, מיכאל היה סבא שתמיד היה כייף לבקר ולשהות במחיצתו. למזלי סבי האריך ימים וכשגדלתי מספיק הוא סיפר לי את קורותיו בזמן המלחמה. לא הייתי יכול לנחש שאותו אדם נעים הליכות עבר את מה שעבר. אינני יכול לתאר, איך אני הייתי היום אם אני הייתי חווה את שחווה סבי.
סבי נפטר בשיבה טובה בגיל 92. עד יומו האחרון הוא היה צלול והיה איש שיחה מעניין שכיף לבלות אתו. בשנותיו האחרונות, בידיעה שאני ואחי כבר מספיק גדולים לשמוע ולהבין, הוא סיפר לנו הרבה ממה שעבר עליו לאורך השנים. אני מרגיש, שהייתה לי זכות גדולה לגדול במחיצתו, ולקבל השראה מאדם שראה הרבה, חווה הרבה ותמיד נשאר נאמן לעצמו.
הדברים שסבי חווה בזמן המלחמה היו קשים ובלתי נתפסים, לא אז ולא היום. הוא לא היה מבוגר ממני בהרבה כשהמלחמה פרצה. וכבר מגיל קרוב לגילי, הוא מצא את עצמו לבד בעולם עויין ומעולם לא איבד תקווה או אמונה בטובם של אנשים.
ילדות
מיכאל נולד ב-20 במאי שנת 1924 בעיר קובל שבאוקראינה על גבול פולין. השם שנתנו לו הוריו היה מוישה, שם שמאוחר יותר, עם גיוסו לצבא האדום בתום מלחמת העולם השנייה, הוא שינה למיכאל. אני מצר על כך שמעולם לא שאלתי אותו למה הוא שינה את שמו.
לאביו של מיכאל קראו לייב (אריה) ולאמו קראו צ ’שיה ברונשטיין. הוריו התפרנסו מעסק פרטי קטן בו הם מכרו חומרי הסקה, בנייה ודלקים. מיכאל סיפר לי שהוא גדל בבית קטן עם חשמל אבל לא היו מים זורמים. למיכאל היו שלושה אחים ואחיות. אח גדול שקראו לו יעקב, אחות קטנה יותר שקראו לה אסתר ואח צעיר שקראו לו חיים. בבית היו שלושה חדרים, חדר גדול ששימש כסלון ומטבח ובערב כחדר השינה של ההורים בו גם לנו אסתר וחיימקה הקטן, חדר קטן יותר בו סבי ואחיו הגדול יעקוב ישנו, ואת החדר הנוסף הם השכירו לקצב. למרות שהתנאים הפיזיים היו קשים מיכאל תמיד טרח לציין שהוא לא זוכר פעם בה אמו התלוננה על התנאים הקשים ועל העבודה הפיזית שהייתה כרוכה בחיים היום יומיים. אני זוכר שבכל פעם שמיכאל היה מזכיר את הוריו, הוא היה מתמלא בחיוך מלווה בחום וגעגועים.
מיכאל התחנך בבית מסורתי. ומגיל 5 עד גיל 8 שלחו אותו הוריו ללמוד בחדר עם שמונה בנים נוספים. הוא ומשפחתו נהגו ללכת לבית הכנסת בשבתות וכמו כן, הם חגגו את כל החגים. מיכאל גם סיפר לי שרב העיירה, היה אורח קבוע בביתם והם היו נוהגים להתפלל ולאכול ארוחות ביחד.
דבר נוסף שהרשים אותי, הייתה העובדה שסבי גדל בבית ציוני. למרות שלבקר בארץ ישראל לא היה אפשרי, מבחינתם, לאבא של מיכאל היה חשוב שהילדים ילמדו עברית והמחשבה על התיישבות בארץ ישראל נראתה להם חלום, שאולי יתאפשר יום אחד. לשם כך, בגיל 8 שלח אותו אביו ללמוד בבית הספר העממי ע"ש קלוגר, שייחודו היה שכל המקצועות חוץ מספרות פולנית הועברו בשפה העברית. ואת לימודי התיכון מיכאל עשה בבית הספר ע"ש ד"ר פרנקפורט, שגם שם רוב המקצועות נלמדו בשפה העברית, למעט מספר מקצועות, שנלמדו בפולנית ולטינית. מגיל 13 סבי גם הצטרף לתנועת השומר הצעיר.
סבי סיפר לי שבעברית הוא דיבר עם חבריו, יידיש עם הוריו, ופולנית הוא היה מדבר עם כל האחרים שלא דיברו עברית או יידיש. מאוחר יותר הוא גם למד רוסית. ואכן העברית של סבי הייתה עברית תקנית וללא מבטא ומי ששמע את סבי מדבר עברית לא היה יכול לשער שסבי לא גדל ונתחנך בארץ ישראל.
את האוקראינים סבי מעולם לא אהב. הוא נהג לספר לי איך בדרך למפגשים של השומר הצעיר, שהיו במרחק של קילומטר או שניים מביתו, היו הצעירים האוקראינים מחכים לו בצדי הדרכים כדי להשליך עליו אבנים ולקלל אותו, וכל חטאו היה בכך שהוא היה יהודי. בטיול השורשים שעשיתי עם הורי, סבי וסבתי מצד אבי לפולין, סבי מיכאל סרב בכל תוקף לנסוע למקום בו הוא נולד. הוא אמר שלאדמת אוקראינה ולקובל הוא מסרב לחזור.
פרוץ המלחמה והכיבוש הרוסי
ב-1 לספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין, אך בהתאם להסכם של הגרמנים עם הרוסים, קובל נמסרה לידי הרוסים שהחזיקו בה עד יוני 1941. סבי זכר שהחיים שלו תחת השלטון הסובייטי היו שלווים וזאת בעיקר בזכות העובדה שאביו ידע להתאים את חייו למצב החדש. הוא התקשר עם שלטונות הצבא הרוסי ואפשר להם להשתמש במיכל הגדול שהיה בחצר הבית לחלוקת דלק למכוניות, ששרתו את הצבא הרוסי. על ידי שימוש ביוזמה ובחלוקת מתנות לחיילים ולמפקדים, אביו של סבי קיבל מהצבא יותר דלק משחילק ואת היתרה היה מוכר בשוק הפרטי. בנוסף הוא הפך את המחסן שלו לבית מכירה של ארגזים קטנים לחיילים שרצו לשלוח חבילות לרוסיה.
בתקופה הזו הרבה פליטים הגיעו לקובל מהחלקים שנכבשו ע"י הגרמנים, והרוסים העבירו את הפליטים לסיביר. ביניהם היה הדוד של מיכאל יענקל (אח של אביו) שהגיע מוורשה. אביו של סבי היה אדם בעל יוזמה והוא השיג ליענקל פספורט של אזרח מקומי וכך מנע את גירושו. את הפספורט הוא סידר באמצעות מנהל לשכת הפספורטים, שקראו לו אילושק שמאוחר יותר הציל את חייו של סבי.
אבל התקופה השקטה יחסית נפסקה עם הפלישה הגרמנית לרוסיה.
הפלישה הנאצית
מאחר והגבול של קובל עם הגרמנים היה קרוב מאד קובל מהר מאוד עברה לידי הגרמנים. עם הפלישה הרבה מהאנשים שגרו בקובל ברחו לעומק רוסיה. אביו של סבי היה ביניהם מאחר והוא חשש לחייו כי היה לו סכסוך עם אוקראיני אוהד הגרמנים. הוא ברח לבד אבל חזר כעבור חצי יום כי לא יכול היה לעזוב את משפחתו מאחור.
מיד עם כניסת הגרמנים לקובל הם הקימו שם יודנראט שינהל את עניני היהודים. כמו כן, בתקופה הזו החלו חטיפות של יהודים מביתם לצרכי עבודה. סבי סיפר לי שגם הוא התנסה בחטיפה שכזו. הוא סיפר לי שפעם כשהוא הלך בשבת בבגדי חג הוא נחטף עם עוד כמה אנשים אחרים לעבוד בסחיבת שקי קמח מקרונות לבניין בן ארבע קומות. השקים שקלו 80 ק"ג ולכל אורך המדרגות עמדו גרמנים שהיכו כל מי שנפל. היה לסבי מזל שלמחרת לקחו אותו לעבודה קלה יותר, סחיבת קוביות תבן, כי אחרת הוא סיפר כי הוא לא היה עומד בכך. אחרי יומיים של עבודה קשה שחררו אותו והוא סיפר איך שהוא שכב בבית שבוע שלם עם שרירים נפוחים לגמרי.
בעקבות כניסת הגרמנים הרגישו יהודי העיר במהרה מצוקה קיומית, אנשים הסתגרו בבתים, והבינו שיהיה רע מאד. כך נמשכו החיים עד ה-19 באפריל 1941, ואז הקימו הגרמנים בקובל שני גטאות, אחד יותר עני והשני יותר מבוסס. קובל כולה מנתה 32,000 איש מתוכם 20,000 יהודים. היהודים התחלקו פחות או יותר שווה בין שני הגטאות. את סבי ומשפחתו שלחו לגטו "היותר מבוסס."
את האנשים שנשלחו לגטו ה"עני" יותר הרגו עוד באותו יום. בדרכם לגטו הם הובלו למקום בו חפרו בורות ענקיים, ולכל אלפי האנשים שנשלחו לשם אמרו להסתדר סביב הבורות ואז ירו בכולם. לאחר מכן שפכו חול לתוך הבורות וכיסו את הגויות עם האנשים החיים גם יחד. סבי סיפר לי שאחרי שהוא חזר מהשירות שלו בצבא האדום הוא הלך למצבה הצנועה שהקימו במקום לזכר הנרצחים.
בגטו השני, בו סבי ומשפחתו גרו, החיים התנהלו איכשהו עד ה-21 ב-אוגוסט 1942, התאריך בו הגרמנים החלו בחיסול הסופי של יהודי קובל. בכל בוקר סבי, הוריו ואחיו היו יוצאים לבית המלאכה למישחות של גלגלי עגלות שאותו המשיכו להפעיל. מאחר שאח של אמו שהיה מומחה לייצור המשחה נהרג בעת חיסול הגטו הראשון, הם לא ידעו איך לייצר עוד משחות. למזלם היה להם מספיק מלאי, והעובדה שהם כאילו המשיכו לייצר משחות נתנה לנו תרוץ לצאת כל בוקר מהגטו. אחרי הצהריים הם היו חוזרים לגטו ואפילו והיו מביאים לשם קצת אוכל שהיו מקבלים מהאוקראינים.
התקופה הזו הייתה טראומתית מאוד מבחינת סבי והוא זוכר אותה כתקופה הגרועה בחייו. הוא סיפר לי שארבעת החודשים שבהם הוא שהה בגטו נמחקו כמעט לגמרי מזיכרונו. הוא לא זכר איפה הוא גר למעט העובדה שהם גרו שש נפשות בחדר אחד, ושכשהוא היה חוזר לגטו תמיד היו כמה גופות שרועות ליד השער וריח סירחון של מוות היה באוויר. הדבר היחידי שהוא זכר היטב מאותה תקופה הייתה ההליכה יחדיו של שני הק"מ שהוא היה עושה בדרך למקום העבודה.
ה-2 במאי הוא היום בו אחיו יעקוב נרצח והוא היה בן 21 במותו . באותו יום כמו בכל יום סבי צעד לבית המלאכה למשחות. בדרך הוא השיג עוף שחוט ובמקום לחכות לערב בשביל להביא את העוף לגטו, כמו שאביו ביקש ממנו, הוא החליט ללכת בצהריים לגטו להביא את העוף כי הוא ידע שהאנשים בגטו מורעבים. בדרך הוא נתקל במפקד העליון של הגסטפו במקום, שעליו היו שמועות שהוא מוכרח להרוג יהודים כל בוקר. קסטנר, כך קראו למפקד, ראה את אחיו יעקב וירה בו. אחיו נהרג במקום.
היודנראט הודיע לאביו על מה שקרה וסבי ביחד עם אביו ועוד שני יהודים לקחו את יעקוב המת על עגלה לבית הקברות. סבי הוציא מהכיס הקטן של אחיו תמונת פספורט קטנה שלו, שאיתה הוא התהלך כל חייו. "היא כל מה שנשאר לי מאחי" הוא סיפר.
על דבר הירצחו של אחיו הם לא סיפרו לאמו. הם רק סיפרו לה שהוא הצטרף לפרטיזנים והיא קבלה את זה בשמחה, או אולי היא ידעה שזה לא נכון אבל רצתה להאמין בכך. וכך במשך כל החדשים האחרונים לחייה היא האמינה שיעקב חי. רק בבית הכנסת יום לפני שרצחו אותה, סבי סיפר לה שיעקב נרצח כבר ולא יוכל לנקום את דם המשפחה, וזו הייתה הסיבה שבסופו של דבר הביאה להצלתו של סבי.
חיסול הגטו
ב-18 באוגוסט לקראת אחרי הצהריים המאוחרים הגיעה קבוצה גדולה של שוטרים אוקראינים לקובל. אבי סבי שמע שמועות, שעוד באותו היום עומדים לחסל בלילה את כל הילדים עד גיל 12, והמבוגרים מעל גיל 60. הוא אמר למיכאל ולאמו להישאר בבית המלאכה והוא הלך לגטו לדאוג לילדים הקטנים, אסתר בת התשע ולחיימקה בן השנתיים. סבי ואמו נשארו באותו הלילה במחסן בית המלאכה והתעוררו למחרת הבוקר למשמע יריות. היה להם ברור שהגטו חוסל ואתו כל מי שהיה בתוכו.
סבי סיפר איך הם היו שבורים, המומים, ובאפיסת כוחות. איכשהו הם הצליחו לעבור את היום בלי שנתפסו. לקראת סוף היום הם הלכנו אל אוצקביץ, אוקראיני שהיה חבר שלהם, ושלו הם מסרו את רכושם. אבל אוצקביץ פחד להחביא אותם ובקש מהם שילכו. במשך 12 יום הם הסתובבו ללא מזון, אימו שהייתה בת 37 והוא בן 18, ובסוף הם הגיעו אל גוי בשם מילן שהכירו אותו קודם. הם נרדמו אצלו במחסן אבל הוא התקשר למשטרה האוקראינית ולפנות בוקר הם באו ואסרו אותם.
השוטרים האוקראיניים שבאו לקחת אותם סיפרו להם שאביו, אחותו, ואחיו הצעיר נהרגו יום קודם. הם סיפרו לו שהם הצליחו לברוח מהגטו אבלו נתפסו מאוחר יותר ונרצחו.
השוטרים הובילו אותם לבית הכנסת הגדול שהיה בתוך הגטו. בבית הכנסת הם ריכזו את כל היהודים שנתפשו וכשהמספר היה מגיע ל-300 הם היו לוקחים אותם במשאיות להריגה. בבית הכנסת סבי היה עם אמו כשלושה ימים. סבי סיפר שכשהם הגיעו לבית הכנסת הוא היה ריק אבל שלושה ימים אחר כך הוא כבר היה מלא.
את הנשים שהביאו לבית הכנסת הפשיטו כדי לחפש אם לא מוסתרים תכשיטים. סבי סיפר איך ראש המשטרה הגרמני מנטאי זרק לחדר בו הם שהו כיכר לחם ישן ואיך הוא הצליח לתפוש את הלחם וכשהוא ביצע אותו הוא גילה שבתוכו הכול עובש.
אחרי שלושה ימים בבית הכנסת אמרו לסבי ולעוד 14 צעירים שמחר ייקחו אותם לחפור בורות. אז היה כבר ברור שהסוף קרוב מאד. אמו אמרה לו שהיא מקווה שיעקב ינקום את דמם. ואז סבי פרץ בבכי וסיפר לה שיעקב נרצח כבר במאי בידי קסטנר. לשמע ידיעה זו, אמו של אבי פרצה בבכי והתחננה שסבי ינסה לברוח דרך החלון המורחב. סבי לא רצה להיפרד מאמו אבל היא התחננה שיברח.
סבי סיפר איך הוא עלה על החלון הסתכל החוצה ולראות שאף שומר לא היה בסביבה ואז הוא קפץ. הוא סיפר שזה היה מאד גבוה ובמזל הוא לא שבר את רגליים. איך שהוא קפץ התחילו יריות. סבי רץ לגדרות התיל של הגטו ועבר אותם כשהוא כולו חבול ופצוע. הוא הצליח להגיע לנהר הקטן של קובל, נהר טוריה, ולחצות אותו בהליכה. על הגשר הוא נתקל בזקיף אוקראיני שמשום מה בחר לא לירות בו. למחרת כל האנשים שהיו בבית הכנסת נרצחו. מאותו יום סבי היה לבדו בעולם.
בחוץ
במשך ארבעה חודשים התהלך סבי לבדו בסביבה של הבית בו גדל, ישן בחצרות של שכנים אוקראינים ואכל שאריות של אוכל שמצא בגינות. מים, הוא סיפר, הוא שתה מהנחלים וזה היה בשפע. הרעב והכפור עשו את המצב לבלתי אפשרי. מקרה אחד שהוא זכר היה אוקראיני שהיגיע עם פרה לאחו בו הוא שכב. הוא נתן לו בקבוק חלב וחתיכת לחם וספר לו שבסביבה תפשו שני יהודים והציע לו להסתלק.
חצי מיואש הוא פנה לאוצקביץ, האוקראיני שאביו השאיר ברשותו את רכושם. הוא ביקש ממנו את האדרת שאביו השאיר אצלו. האדרת הזו, שהייתה עשויה מפרוות ויטרה, סיפר לי סבי, היא זו שהצילה את חיי.
החורף היה קשה ובאיזה שהוא שלב סבי קיווה שיתפס ושישמו קץ לחייו. לא הייתה לו שום תוכנית ובכל יום כל מה שעשה היה רק להצליח לשרוד עוד יום.
אחרי ארבע חדשים חודשים נוספים הוא פנה לאילושק, האוקראיני שהיה אחראי על משרד הפספורטים בתקופת הכיבוש הרוסי והיה מיודד מאד עם אביו. הוא היה קומוניסט והיו לו ששה ילדים. הוא הופתע לראות שסבי עדיין בחיים ואמר לו שהוא כבר יימצא דרך לעזור לו. למרות הסכנה שהייתה כרוכה בכך לאילושק ולמשפחתו הוא נתן לסבי מקום מפלט והציל את חייו.
במחבוא אצל אילושק
במחבוא אצל אילושק פגש סבי עוד יהודי, מרדר שמו, שהיה פי שניים מגילו של אבי. אילושק בנה עבור סבי ומרדר מחבוא מתוחכם. בין הגורן והאורווה היה קיר והוא עשה מתחת לאיבוס פתח בקיר וחפר בו חור בערך בגודל של 1.5 מ, על 1.5 מ, על 1.5 מ גובה. סבי סיפר שכשהם היו ישנים הם היו מחדירים את הרגליים לתוך חריץ נוסף שהם חפרו בעצמם בתוך הקש. וכך מינואר 1943 ועד אפריל 1944 החור הזה היה ביתו של סבי. בלילות סבי עבד עבור אילושק. בהתחלה בהפעלה של טחנת קמח ידנית ולאחר מכן הוא הפך את הקמח לאלכוהול ע"י חימום בסיר גדול. לאחר מכן הוא עבד בהכנת משחה לנעליים. ובבקרים הוא היה חוזר לבור עד ללילה בו הוא היה יוצא לעבוד.
בחור הזה היה להם דלי שבו הם השתמשנו לעשיית צרכים. אבל לא היה להם בו הרבה צורך כי הם אכלו כל כך מעט. כל כמה ימים הם היו מוציאים בלילה את הדלי.
פעם בכמה ימים אשתו של האוקראיני הביאה להם קצת אוכל. חתיכת לחם, קצת מים, וקצת שאריות של תפוחי אדמה.
מלבד הרעב היציק להם הקור. האורווה הייתה פתוחה לרוח ולקור, והאדרת של אביו הצילה אותו. אבל כשהקור הגיע מתחת למינוס 30 אילושק הכניס אותם לתוך ארגז, שמעליו הוא שם שקי תפוחי אדמה, בחדר לא גמור שהיה בתוך הבית שלו.
במשך 20 חודשים מיום הבריחה מבית הכנסת ועד לשחרור באפריל 44 היה סבי עם אותם בגדים ואותה אדרת.
אילושק אהב לשתות והיה יושב עם הגרמנים ומשתכר. באחת הפעמים, ממש לפני סוף המלחמה הוא השתכר והתרברב על כך שהוא קומוניסט. הגרמנים החליטו לחסל את אילושק. למזלו אישה אוקראינית שהייתה קרובת משפחה של אילושק והייתה ביחסים מיניים עם גרמנים שמעה מפיהם על התכנית, ויום לפני שהגרמנים עמדו לתפוס את אילושק היא ספרה לו על התכנית. באותו יום אילושק בא אל סבי ומרדר וסיפר להם שהוא ומשפחתו בורחים והמליץ גם להם להסתלק.
כבר באותו לילה הגיעו הגרמנים לבית, וסבי ומרדר שמעו אותם מסתובבים מתוך החור בו התחבאו. למחרת מרדר וסבי ברחו לשדה שבו אילושק הכין כמה חודשים קודם לכן מחבוא אלטרנטיבי. ארבעה ימים הם התחבאו שם עד שביום הרביעי הגיע אילושק וסיפר להם שהגרמנים עזבו את העיר ואפשר לצאת. עוד באותו יום הרוסים השתלטו על קטע העיר שבו הם התחבאו.
אחרי המלחמה
הסיפור של סבי לא נגמר פה. הוא עוד עבר לא מעט מאז. אחרי המלחמה הוא התגייס לצבא האדום ושירת שם כחמש שנים. כשהוא השתחרר וחזר לקובל, נאסר ונשלח לבית סוהר באשמת רצח שלא ביצע. כשהתגלתה חפותו והוא השתחרר מהכלא הוא הגיע לפולין ומשם חייו השתנו לטובה. הוא קיבל שם חינוך, פגש את סבתי ונולד להם בן, שהוא אבי. ב-1957 הוא הגשים את חלומו של אביו ועלה לארץ.
למרבה המזל, במסגרת הנצחת השואה על ידי הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה שמומנה על ידי סטיבן שפילברג נשאר לי מסבי קלטת שבה סבי מספר את סיפור חייו מתחילתו ועד סופו.
אני שמח שניתנה לי האפשרות להנציח את סבי, אדם שהיה ויהיה יקר לליבי כל חיי.
חומרים נוספים על מיכאל בבצ'וק וחייו:
