הנצחת דמות
דביר שרעבני כיתה י'2
צילה זילברשטיין (לבית פלזנשטיין) ז"ל
צילה ז"ל היא סבתא רבא שלי מצד אמי.
בשנותיה האחרונות, צילה תיעדה וכתבה את קורות חייה בעזרתו ובעידודו של דודי, אביב בסלר, וכך התוודעתי לסיפור הישרדותה מעורר ההשראה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
תאריך הלידה: 17.3.1928
תאריך הפטירה: 17.7.2015
צילה נולדה בעיירה פשבורסק בגליציה, פולין.
כשפרצה המלחמה סבתא צילה הייתה ילדה בת 11.
מקום המגורים של סבתא צילה במהלך המלחמה
כשפרצה המלחמה המשפחה של סבתי התגוררה בעיירה פשבורסק בגאליציה, פולין. לאחר שפולין נכבשה על ידי הנאצים, נאלצו לברוח מביתם בחוסר כל, לאחר שהגרמנים נכנסו לעיירה ואילצו את כל היהודים לעזוב. מכאן החל מסע נדודים של המשפחה לכיוון רוסיה. תחילה התגוררו אצל קרוביהם שגרו בעיירות סינייבה ורבה-רוסקה, עיירות אלה נמצאו בחלק של פולין שהיה בשליטת הרוסים. לאחר מכן, הם חצו את הגבול הרוסי והגיעו כפליטים לרודניק, ליפצ'ק וקייב, שם התגוררו תקופות שונות, אז המשיכו ונסעו ועברו להתגורר תקופה במחנה פליטים בדז'סקזגן (זה - לפי התיעוד של סבתא. אני לא מצאתי את המקום הזה ולפי מה שכתבה אני משער שזה סמוך לקזחסטן). משם נדדו לסטלינסק. בסטלינסק התגוררו בני המשפחה עד סוף המלחמה. מסעם היה מלווה בתלאות קשות ויסורים. בני המשפחה סבלו ממחלות שונות ורעב קיצוני, ולא פעם עמדו בפני סכנת מוות. כמו כן, בדרכם הקשה, אבד הקשר עם אחת מאחיותיה הצעירות של סבתא, לאחר שאושפזה בבית חולים מקומי ונעלמו עקבותיה. היא נמצאה רק בתום המלחמה. בשלב מסוים של המסע, אבד גם הקשר עם אבי המשפחה אשר אולץ להתגייס לצבא האדום. המשפחה התאחדה עם האב רק בשלהי המלחמה.
סיפורה של סבתא צילה לפני המלחמה
לפני המלחמה גרה סבתא צילה עם משפחתה המורחבת, סבה וסבתה מצד אמה, הוריה ושלושת אחיה הקטנים, בפשבורסק שבגליציה פולין. צילה הייתה בתם הבכורה של שיינדל (יפה) וצבי פלזנשטיין. אמה הייתה אישה משכילה, בת למשפחת רבנים ולמדנים ואביה היה סנדלר פשוט ממשפחה דלת אמצעים. נישואיהם של ההורים לוו בהתנגדויות גדולות מצד הורי אמה, אך לבסוף, קיבלו את הזוג וכולם התגוררו בבית גדול בעיירה.
לסבתא צילה הייתה ילדות מאושרת, המשפחה הייתה אמידה, כי אביה הצליח בעבודתו ובנוסף, המשפחה נתמכה על ידי קרוביהם שהיגרו לארה"ב בראשית המאה. הם חיו ברמת חיים שנחשבה גבוהה למקום ולתקופה, היה להם בית גדול מאוד עם חצר גדולה. היה זה הבית היחידי בעיירה שהיה מחובר לחשמל. לכן, הבית תמיד היה מלא בדודים ודודות, חברים ומכרים. סבתא הייתה ילדה נבונה וסקרנית, מגיל צעיר גילתה חיבה למילה הכתובה ואהבה לקרוא ספרים וללמוד. היא למדה כמו כל הילדים בבית הספר של העיירה ואהבה ללכת עם הדודות שלה לראות סרטים והצגות.
ילדות מאושרת זו, נקטעה עם פלישת הנאצים לפולין וכיבושה על ידם. בספטמבר 1939, נכנסו הנאצים לעיירה.
סבתא שהייתה ילדה בת 11, סקרנית והרפתקנית ככל הנראה, עמדה בצדי הדרך והביטה בהשתאות בצבא הגרמני שנכנס לעיירה, עם הטנקים והאופנועים שלהם, זה היה מחזה שלא ראתה כמותו.
עוד באותו היום, שרפו הגרמנים את בית הכנסת של העיירה והשחיתו את הרחוב בו התגוררו מרבית יהודי העיירה, כמו כן, התעללו והשפילו את רב הקהילה. הרחוב בו התגוררה משפחתה של סבתי, לא ניזוק, ומאחר והוריה הכינו מבעוד מועד את הבית לשעת מחסור בשל המלחמה, היו להם בבית מאגרי מזון, והם סברו לתומם שיוכלו להמשיך בשגרת חייהם, פחות או יותר, בנסיבות שנוצרו. מדי פעם היו שמועות על התעללות ביהודים בודדים ותפיסת יהודים לעבודות ניקיון עבור הגרמנים, אבל, זה לא הגיע לביתם של בני המשפחה.
סיפורה של סבתא צילה במהלך המלחמה
באוקטובר 1939, נכנסו לעיירה יחידות מיוחדות של ס"ס קומנדו והם הוציאו פקודה שכל יהודי פשבורסק צריכים להתייצב בכיכר ליד בית העירייה. כל מי שהגיע לשם הוכה "מכות רצח", כך כלשונה של סבתי, ונאמר ליהודים שכל יהודי שיימצא בעיירה עד למחרת בבוקר יוצא להורג. אביה של סבתא שב הביתה חבול ומוכה והם לא ידעו לאן עליהם ללכת. "גרמנים טובים" נידבו להם מידע, וסיפרו שפולין חולקה בין רוסיה לבין גרמניה ואם ילכו לכיוון הנהר סן, מעבר לנהר, יגיעו לצד שבשליטה של הרוסים. וכך עשו.
המשפחה מנתה ארבעה ילדים, סבתא - הבכורה בת 11, שתי אחיותיה הקטנות בנות 7 ו- 4 ואחיה התינוק בן שנה. למחרת, רק האיר היום, יצאו בני המשפחה מביתם וכך, החל מסעם המפרך, שאין בידיהם דבר, למעט שק עם מעט מזון, שגם אותו איבדו בדרך.
הם השאירו מאחור את הסבא הנכה שסירב להתפנות מחשש שיעכב אותם עקב נכותו. הסב התעקש לחכות לגרמנים ליד הבית, כשהוא עונד את כל אותות המלחמה שלו ממלחמת העולם הראשונה, בחשבו שכך יינצל וישמור על הבית.
כך כתבה סבתא:" התחלנו ללכת ובצדי הדרך עמדו פולנים עם שקים וגרזנים וליוו אותנו בצחוק ובקריאות גנאי 'יהודים הזמן שלכם הגיע לכו לפלסטינה' ".
המשפחה חצתה את הנהר בסירות שהפעילו הפולנים במחיר מופקע, מחיר שלמרבה המזל היה להם לשלם כי האב החביא דולרים בנעליו.
כעבור זמן מה, הגיעה המשפחה לבית אחת הדודות בעיירה סינייבה (בצד הרוסי של פולין) והתגוררה שם במשך תקופה של מספר חודשים. כעבור חודשים אחדים מאז שהגיעו לסינייבה, הגיע לשם הסבא שנשאר מאחור, ממנו שמעו על מעשי הפרעות של הפולנים ביהודים שלא עזבו את פשבורסק, מה שאילץ אותו לברוח ולהתאחד עימם, בדרך לא דרך.
היות ואבי המשפחה לא הצליח למצוא עבודה והם חיו בבתם של הדודים, החליט אבי המשפחה לעבור לעיר גדולה יותר, רבה – רוסקה, בה גרו שניים מאחיו. אך גם שם, נתקלה המשפחה בקשיים. אבי המשפחה אומנם מצא עבודה והצליח לפרנס את המשפחה בדוחק אך המשפחה נתקלה בעויינות קשה של הדודים שלא אהבו את ההתנחלות של המשפחה בביתם. המשפחה נאלצה להשתכן במבנה קטן אשר שימוש כמחסן, הם סבלו מקור של ימי חורף קשים, הילדים היו סגורים כל היום בבית וסבתא הייתה מסתובבת ברחובות העיר בחוסר מעש. הילדים חלו במחלת עור קשה עקב תנאי היגיינה ירודים והמצב היה בלתי נסבל. עד אשר יום אחד סבתא שמעה מפליטים אחרים שיש אפשרות לנסוע לרוסיה. "ואז, כאילו דיבוק נכנס בי, כל היום רק רוסיה ואיימתי שאם לא ניסע כולם אני אברח." סבתא הצליחה לשכנע את ההורים לעזוב ולנסוע לרוסיה.
בדיעבד הסתבר שדבר זה, הציל את חייהם. לאחר שעזבו, כל קרובי המשפחה מסינייבה ורבה – רוסקה נרצחו על ידי הנאצים.
תחילת 1940 - המשפחה נסעה ללבוב ומשם היו צריכים לחכות לרכבת שתיקח אתם לקייב. הפליטים שוכנו בבית כנסת שהיה מוצף במי ביוב וסבתא שוב מצאה את עצמה משוטטת ברחובות עד הנסיעה לקייב. הם שהו בקייב תקופה כפליטים ואז היו אמורים לעבור לעיר קטנה בשם רודניק.
במהלך העלייה לרכבת שתיקח אותם מקייב לרודניק, בגלל כל המהומה והמוני האנשים שהיו על הרציף, סבתא נותקה ממשפחתה ונותרה לבדה על הרציף בקייב. סבתא זוכרת שכונתה "הילדה האבודה" ושטופלה על ידי אנשי המקום ועובדי התחנה שדאגו לה.
בדרך שאין לתארה, אלא, כנס, הצליחו להשיב אותה להוריה והם המשיכו והגיעו לרודניק. ברודניק המקומיים לא ידעו על יהדותם וטעו לחשוב שהמשפחה הם פליטים ממערב אוקראינה.
האב השיג עבודה בעיירה סמוכה לייפצ'ק, האם נאלצה לצאת לעבוד במשך כל היום וכל עול גידול הילדים הקטנים היה על כתפי סבתא, שהייתה ילדה בת 12 בסך הכל. הם גרו בבית קטן ורעוע בדוחק, בקושי היה להם כסף למזון, שלא לדבר על ביגוד או הנעלה. הם סבלו מקור ומרעב עד שהאב הצליח להשיג עבודה טובה בעיר ואז הוקל להם מעט. אבל אז, בחודש יוני 1941 - התרחשה הפלישה של הגרמנים לרוסיה, קייב הופצצה, והרוסים הכריזו על מצב מלחמה.
המשפחה עוד הצליחה להתקיים ולחיות באופן סביר זמן מה, אך באותו הקיץ אושפזה אחותה הצעירה של סבתא בבית חולים בעיר אחרת, כיוון שחלתה בקדחת. לרוע המזל, הנאצים נכנסו לעיר בה אושפזה, והמשפחה איבדה את הקשר עם הילדה עד שנמצאה בסוף המלחמה.
כמו כן, בעקבות גיוס כללי, אולץ אבי המשפחה להתגייס לצבא האדום, וכך נותרה האם לבדה עם סבתא ושני אחיה הקטנים.
הגרמנים התקדמו והתקרבו לליפצ'ק, וסבתא יחד עם אמה ואחיה, נמלטו לכיוון קזחסטן.
הם נסעו במשך שלושה חודשים ברכבות, במשאיות ובעגלות, אם ושלושת ילדיה הקטנים לקזחסטן ומשם, למחנה פליטים בדז'סקזגן. החיים שם היו קשים מאוד, עד בלתי נסבלים. הם סבלו מרעב כבד, מחלות, כסף לא היה, לא היו בגדים מתאימים. הם היו נתונים לחסדים של אנשים טובים שנתנו להם שאריות מזון מדי פעם או בגדים משומשים. סבתא עבדה בכל מיני עבודות בתמורה לשאריות מזון. אבל המצב היה קשה מאוד של רעב תמידי. עקב התנאים הקשים סבתא חלתה במחלה שנגרמת כתוצאה מתזונה ירודה והייתה בסכנת מוות. היא ניצלה בעקבות ערנותה של אחת מהמורות במחנה.
המוצא היחידי היה לנסות ולהגיע אל אבי המשפחה. הוא אותר במחנה צבאי בסטלינסק שבסיביר. שוב עלו האם ושלושת ילדיה על רכבת ונסעו ימים רבים, כדי להגיע אל האב, כשאין להם כלום, למעט שק של צנימים. כך הם התקיימו בדרכים, ממים וצנימים.
בהגיעם לסטלינסק, האם כבר הייתה חולה מאוד ובמצב של אפיסת כוחות. סבתא השאירה אותה עם הילדים הקטנים בתחנת הרכבת ויצאה לחפש את אביה. היא הצליחה למצוא אותו ומרגע שחברו לאב הוא השיג עבורם מגורים והרעב פסק. האם אושפזה בבית חולים לתקופה ארוכה מאוד, וסבתא הייתה אחראית על הילדים, היא השיגה עבודה וכך חיו עד תום המלחמה במאי 1945.
אחרי המלחמה
בסיום המלחמה, הצליחו לאתר את אחותה הצעירה של סבתא. היא נמצאה בבית יתומים אליו הועברה לאחר שהנאצים כבשו את העיירה בה הייתה מאושפזת והוחזרה למשפחתה.
סבתא ומשפחתה חזרו לפולין בתקוה למצוא מישהו מהמשפחה. אך אף אחד מבני המשפחה לא שרד. מכל המשפחה הגדולה שהייתה, נותרו רק הם.
סבתא הצטרפה לגרעין של השומר הצעיר בפולין ומשם נדדה ברחבי אירופה עד עלייתה בשנת 1947 לישראל. יתר בני המשפחה הועברו למחנות עקורים והמתינו גם הם לעלות לארץ ישראל. הם עלו לארץ בשנת 1949 ושוכנו בעיר לוד.
את סבא רבא שלי, אברהם זילברשטיין ז"ל הכירה סבתא בגרעין, הם התאהבו ונישאו עוד על אדמת אירופה. הם עלו יחד לארץ כאמור בשנת 1947 ונשלחו לקיבוץ מסילות. סבא רבא התגייס להגנה והשתתף בקרבות מלחמת השחרור. ב- 1948 נולדה סבתי, דבורה ז"ל, שהייתה בתם הבכורה. בשנת 1949 ייסדו והקימו חברי הגרעין של סבתא צילה, את קיבוץ רמות מנשה. כעבור מספר שנים, עזבו את הקיבוץ והצטרפו למשפחה של סבתא בעיר לוד.
מקורות
סיפור חיים שנכתב על ידי צילה זילברשטיין ז"ל (בכתב ידה)
אלבום משפחתי
