עבודת הנצחה/ מאיה בנין (י"א 3)
שם מלא של הדמות המונצחת: הדסה זוסמן (הלינה מונטג)
הקירבה שלי לדמות: משפחתית (סבתא של בני דודים שלי)
תאריך לידה: 6.11.1929
מקום הלידה: ירוסלב, עיירה קטנה בפולין, על הגבול של אוקריאינה. ירוסלב משמשת כעיר נמל על גדות נהר הסן. בשל מיקומה הגאוגרפי שימשה מרכז סחר חשוב. רוב היהודים התעסקו במסחר, מכירות וגידול בהמות.
סיפור הדמות לפני המלחמה:
ילדות: הוריה של הדסה היו גרושים והיא גרה עם הורי אמה ואת אביה ראתה בשבתות. זכור לה שאהבה שאביה לקח אותה למשחקי כדורגל. הדסה לא הלכה לגן, משפחתה, שהיתה אמידה יחסית, השאירה אותה בבית עם העוזרת . הדסה זוכרת שדיברו בבית על א"י, דודתה הצעירה הייתה הולכת לארגון ציוני, ואמרה שהיא רוצה לעלות לא"י. הסבתא והסבא אמרו שיש בא"י רק חולות וגמלים ולא הבינו איך אפשר לחיות שם. הסבתא והסבא היו שומרי מסורת, הסבא הניח תפילין כל בוקר, ובשבתות הלך לבית הכנסת. בבית אכלו כשר, הדליקו נרות שבת, הייתה מזוזה והדסה הייתה כל ערב מנשקת את המזוזה ואומרת "מודה אני".
הבית בו גרה: ב - 1997 הדסה חזרה לבית בו נולדה וגדלה והיא זוכרת אותו כאילו רק אתמול עזבה. בית של קומה אחת, למטה 2 חנויות, שאחת מהן של סבה שסחר בברזל. קומת המגורים הייתה מחולקת ל – 2.5 דירות: דירה שהייתה שייכת לסבה, דירה שהייתה שייכת למשפחה יהודייה אחרת וחצי דירה שהייתה שייכת למשפחה נוצרית, ששמרה על הבניין. כל 7 שנים המשפחות היו מתחלפות בדירה, מכוון שדירה אחת הייתה קדמית והשנייה אחורית, ורצו שכל פעם משפחה אחרת תהנה מהנוף. השירותים היו למטה בחצר, לא היה חדר רחצה, היו מתקלחים בגיגיות במטבח.
מיקום הבית: הבית היה בכיכר העיר, נקרא רינק, מול בית העירייה. הכיכר הייתה מרוצפת באבן ובאמצע הייתה באר ישנה.
סיפור הדמות במהלך המלחמה:
כניסת הגרמנים: ערב מלחמת העולם השנייה חיו בירוסלב כ-6,000 יהודים שהוו כשליש מאוכלוסיית העיר. באותו זמן הדסה הייתה בכיתה ב' בבי"ס "תרבות" והיא זוכרת שהתחילו ללמוד שירים בעברית. תוך שבועיים ירוסלב הופגזה בארטילריה ומן האוויר ובתים רבים נהרסו . ב – 1939, כשהגרמנים נכנסו לירוסלב, המשפחה הייתה בדירה הקדמית וראו את כל הכניסה של הגרמנים. הגרמנים לקחו בני ערובה, ביניהם את סבה, ואחרי 6 שבועות שחררו אותם. כשהסבא שוחרר הם אספו חפצים שאפשר היה לקחת בתוך סדינים וברחו עם עגלה וסוסים, עם מישהו לא יהודי שהעביר אותם את הנהר דרך גשר, לצד השני של הסן, שבינתיים הרוסים כבשו. לא היה זמן למכור את דברי הערך שהיו להם, אבל זכור לה שכלי כסף ויודאיקה (כלי אומנות יקרי ערך הקשורים לתרבות היהודית) החביאו במרתף שהיה להם.
לאחר שהדסה ומשפחתה חצו את הנהר הם נסעו ברכבת מירוסלב ללבוב, שהיה תחת הכיבוש הרוסי. שם גרו במקום שנקרא בז'וחוביצה, פרבר של לבוב שנמצא כ – 20 דקות נסיעה ברכבת מלבוב, וחיו שם לא רע כחודש.
זכור לה שאביה היה בא לבקר אותה והפעם האחרונה שראתה אותו זה היה בתחנת רכבת, היא זוכרת שקנה לה קקאו ואמר לה שלום. בהמשך קיבלו ממנו מכתבים וחבילות. גם כשעברו לסיביר, עדיין היה אתו קשר ואח"כ נפסק הקשר. אחרי המלחמה נודע להם שהוא נפטר מטיפוס במחנה בטרנופול.
בלבוב, הרוסים רצו לדעת מי אמיד ויש לו רכוש בירוסלב, ולכן אמרו שניתן לחזור לירוסלב. המשפחה של הדסה נרשמה לחזור, כי רצו לחזור לבית שלהם, וככה הרוסים ידעו שהם אמידים. את כל מי שנרשם לחזור לירוסלב לקחו הרוסים למחנה עבודה בסיביר. המחנה היה בנוי מצריפים. כל משפחה קיבלה חדר, והצעירים כולל אמא שלה, היו קמים ב – 3 בבוקר ויוצאים לכרות עצים. מזג האוויר היה קיצוני, הטמפ' ירדו למינוס 60 מעלות בחורף, ועלו ל-40 מעלות בקיץ. זכור לה שבסיביר היה מאוד קשה, והיו שם הרבה עצים וכל הזמן התנור בער. זה היה תנור מיוחד שהיה משותף לארבע משפחות והיה פועל על נסורת שאמה הייתה אוספת בלילה ומביאה הביתה. זכור לה שבערבים ישבו מסביב לתנור והיתה מפה גדולה שראו בה איך הגרמנים מתקדמים או לא מתקדמים. התנור שימש אותם גם לצרכי בישול. בסיביר הדסה למדה בביה"ס שהיה מכיתה א'-ז', ולפי הזכור לה, כולם למדו ביחד, בכיתה אחת. בגיל 11 הדסה חלתה במחלה קשה מאוד ובכל הגוף היו לה פצעים, לא ידעו ממה זה, אולי מהקור ומחוסר וויטמינים. אמא שלה לקחה אותה לכפר שהיה קרוב, ושם היו פותחים לה את הפצעים, ומורחים לה על זה שמנת, ככה ריפאו אותה. את השמנת והדברים האחרים שנזקקו להם קנו בעזרת תכשיטים ופרוות שהביאו איתם מירוסלב. בסיביר הסבא שלה נפטר, והיא נשארה עם אמא שלה, הסבתא ו - 2 האחיות של האמא.
ב – 1941 היה מבצע ברברוסה, הפלישה של גרמניה לבריה"מ, שמטרתו הייתה להכניע את הרוסים. כשהגרמנים כבשו את רוסיה, שחררו אותם מכוון שהיו אזרחים פולנים, והם נסעו ברכבת לאזור סמרקנד שבאוזבקיסטן, שם מזג האוויר היה נוח יותר וקיוו גם למצוא אוכל. אך על אף מזג האוויר הנוח יותר באזורים אלה, חייהם היו קשים, ורבים מתו מרעב ומגיפות. בסמרקנד גרו כשנה בבתים של האוזבקים עשויים מחמר. לא עבדו שם לפרנסתם, אלא התקיימו מאותם חפצים שהביאו איתם ומכרו. הרבה משפחות ניצלו את האזרחות הפולנית שהייתה להם והפקידו את הילדים בבתי יתומים של פליטים פולנים. את הדסה רשמו לבית יתומים, כי לא היה לה אבא. הייתה מגיעה לבית היתומים בבוקר, מקבלת שם 3 ארוחות ביום, נפגשת עם ילדים, קצת לומדת, ובערב הייתה חוזרת לישון בבית.
ב -1942 נחתם הסכם סטאלין - שיקורסקי בין ממשלת פולין הגולה לבין ממשלת בריה"מ, להקמת צבא פולני גולה ברוסיה. צבא זה, שנודע כצבא של הגנרל הפולני אנדרס (גם מנחם בגין שירת בו וכך הגיע לארץ ישראל), היה מיועד לעזוב את ברית המועצות ולעזור לבנות הברית בשדות הקרב במזרח התיכון. בהסכם זה נכתב כי כשהצבא ייצא אל שדות הקרב, כדי לעזור לבנות הברית, יוכלו רק בתי היתומים של הפולנים לצאת איתם לטהרן.
הדסה זוכרת שבשלב מסוים הודיעו לילדים הפולנים היהודים מכמה בתי יתומים באזור, כנראה דרך נשים, שהיה להן קשר עם הג'וינט, ארגון צדקה יהודי אמריקאי שמטרתו לעזור ליהודים שנמצאים בצרה, באשר הם, שהם עוזבים לפלשתינה. מדובר על קבוצה גדולה של כ – 1,000 ילדים. הדסה הייתה צריכה להיפרד ממשפחתה ולינסוע עם הילדים. באותו זמן הייתה חולה היה לה 40 מעלות חום, אמה לא רצתה שתעזוב, ולבסוף עלתה לרכבת כשהיא עם חום גבוה וללא הכרה. הדסה לא זוכרת כמעט כלום מהנסיעה, שהייתה 3 ימים, כי היא הייתה בלי הכרה. היא רק זוכרת שבמהלך הנסיעה שכבה על ספסל וכשהגיעו לעיר נמל, ממנה עלו לאנייה, הרגישה יותר טוב. באנייה עברו לצד השני של הים הכספי, לעיר פחלבי שבפרס. משם נסעו בקומנדקרים לטהרן. שם היה מחנה אוהלים בו גרו כמעט שנה. חייו באהלים עם מיטות ברזל, מזרונים ושמיכות (לא חושבת שהיו סדינים). יהודי פרס עזרו להם מאוד, הביאו לילדים מתנות, סוכריות, סוודרים, נעליים. רוב הילדים דיברו פולנית, והתחילו ללמוד שם עברית בכיתות לפי גילאים, הפרידו בין בנים לבנות. לימדו אותם לרקוד הורה, וחגגו שם חגים. היו הרבה מדריכים מהארץ. היא זוכרת שסיפרו להם על הארץ, כמה תפוזים יאכלו שם ושיש שמש. זוכרת שאכלו שם ביסקויטים ותמרים ובבוקר קיבלו חלב. עד היום הדסה לא מסוגלת לאכול תמרים.
בתחילת ינואר 1943,לאחר מאמצים מדיניים רבים בניצוח ו של משה שרתוק (שרת) ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, העניקו הבריטים לילדים, שכונו מעתה ילדי טהרן רשיונות עליה לארץ ישראל . כ - 700 ילדי טהרן בלווי המדריכים ושליחי הסוכנות, יצאו מטהרן, דרך הים לקראצ''י בהודו. הדסה זוכרת שיום אחד, הודיעו להם שהם ממשיכים במסע ומטהרן נסעו לקראצ'י באנייות מלחמה, כי פחדו מהצוללות הגרמניות. זוכרת שעל האונייה הסתובבנו כל היום עם חגורות הצלה, והיו הרבה אזעקות על הצוללות. בהודו שוב גרו במחנה במשך כחדשיים. ומשם נסעו באוניות מלחמה בריטיות דרך האוקיינוס ההודי הממוקש לסואץ. בסואץ היתה להם קבלת פנים נהדרת מהחיילים הישראלים. קיבלו אותם עם עוגות, ממתקים, תפוזים, קלמנטינות, תמרים, תאנים. הבאנו שלום עליכם, פלקטים, היו שם כמה שעות ואז עלו על רכבת לארץ ישראל.
סיפורה של הדמות בארץ
ב-18 בפברואר 1943, כחמש שנים לפני הקמת מדינת ישראל, הגיעו ילדי טהרן לעזה, ודרך המושבות רחובות וחדרה לעתלית . הסוכנות היהודית, בראשות הנרייטה סולד, שהייתה פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני ולעם היהודי, קיבלו את פניהם של ילדי טהרן ודאגו לקליטתם .
בארץ הדסה וכמה מחברותיה הגיעו לקיבוץ גבעת ברנר וחיו בו מ – 1943, למשך 4 שנים. זכור לה שהתרשמו מחדר האוכל, שיש על השולחן שפע של אוכל ולא צריך למכור כלום בשביל לקבל פרוסת לחם. אבל למרות כל השפע הדסה הייתה לוקחת מכל ארוחה אוכל הביתה, ומתחת למיטה היה לה תמיד זיתים, ביצים קשות, תפוחים ותפוזים. בקיבוץ למדה בבוקר ואחה"צ עבדה בלול. בשלב שהייתה בגבעת ברנר החלה הדסה לקבל מכתבים מאמה שבהמשך עלתה לארץ.
הדסה חושבת שגבעת ברנר עשה ממנה בן אדם, הייתה לה מטפלת שהכניסה להם חיי חברה, אהבה שלא הייתה להם, כי היו בלי הורים.
הדסה התגייסה לגדוד הראשון של הפלמ"ח בקיבוץ יגור, הייתה איתה החברה שלה הדסה למפל, שהיתה מילדי טהרן ובנוסף, היא הייתה ציירת ולוחמת פלמ"ח , שנהרגה בקרב על משטרת לטרון בהיותה בת 18. הדסה זוסמן שירתה בפלמ"ח שנתיים, שנה ביגור ושנה בקיבוץ מעוז חיים. בסוף 1948 עברה לבית ספר לאחיות תל השומר. היה לה לא פשוט כי לא הייתה לה תעודת בגרות ולא למדה 12 שנים אלא פחות משבע, אבל הצליחה בסופו של דבר. אחרי כל כך הרבה תלאות בדרכים בן אדם לומד להסתדר ולומד להשיג את מה שהוא רוצה גם אם אין לו תעודת בגרות.
את בעלה סיקו (פנחס) הכירה בבית הספר לאחיות. הוא היה בבי"ס לקצינים בנתניה. הם עשו מסיבה והזמינו את המחזור הראשון של האחיות בתל השומר. הדסה לא באה, כי עבדה, אבל סיפרו לה שיש שם חתיך אחד. חודש אחרי הן עשו מסיבה והזמינו אותם וככה הכירו. אחרי שנה, ב – 1950, התחתנו. יש לה 2 בנות, אחת נולדה בארץ, ואחת באמריקה, נשואה לדוד שלי. סיקו נסע ללימודים בברקלי. בהמשך היה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ירושלים, ולאחר מכן אף קודם לתפקיד סגן נשיא האוניברסיטה. לאחר מכן כיהן כמנכל משרד הביטחון. נפטר ב - 2002. סיקו נולד בת"א ולא היה בשואה. הוא היה אומר שכשלהדסה לא היה מה לאכול בסיביר אז אמא שלו הייתה משלמת לו חצי גרוש כדי שיאכל דייסה. היום הדסה גרה בדיור מוגן בת"א, יש לה 6 נכדים ו7 נינים, והיא רוצה להגיד משהו לכל הצעירים: "חבר'ה תאהבו את הארץ הזאת כי אין לנו אחרת והיא נהדרת עם כל הצרות שיש לנו".
עוד על ילדי טהרן
לרוב ילדי טהרן היה רק הורה אחד, ולפי הנרייטה סאלד 124 מתוכם היו יתומים מאב ומאם.
הגעתם של ילדי טהראן הביאה לוויכוח חריף בעניין קליטתם. היו ילדים שהיו להם קרובי משפחה בישראל אשר ביקשו לגדלם, ורק לאחר מאמץ קיבלו את מבוקשם. וויכוח נוסף היה האם יתחנכו במסגרות דתיות או חילוניות. הנרייטה סאלד החליטה שילדים מעל גיל 14 יבחרו את המסגרת בעצמם, ולגבי ילדים מתחת לגיל 14 ייבדקו האם בפולין גדלו במשפחות דתיות או חילוניות. סאלד שוחחה, באופן אישי עם כ-400 מהילדים, ועוזרה, הנס בייט , שוחח עם השאר. סוג השאלות היה האם עשו אצלם קידוש בבית, האם אכלו כשר...
הקבוצה הגדולה הראשונה של ילדי טהרן הגיעה ב -18 בפברואר 1943 ורשימת השמות מופיעה בספר: "ילדי טהרן". באוגוסט 1943 הגיעה קבוצה שנייה ואחרונה של ילדי טהרן שמנתה כ- 200 ילדים. אין מידע על שמות הילדים מאותה קבוצה שנייה.
לאחר מאבק שעשו, ב - 1997 הוכרו לראשונה ילדי טהראן כניצולי שואה על ידי מדינת ישראל. משמעות ההכרה היא שמשנת 1997 זכו ילדי טהרן לפיצויים מהמדינה בהתאם להסכם השילומים שנחתם עם ממשלת גרמניה.
חילוצם של כ - 700 ילדים שנמלטו מאזורי הכיבוש הנאצי בפולין, נדידתם על פני למעלה מחמישה עשר אלף קילומטרים, והבאתם על ידי הסוכנות היהודית והארגונים היהודים האחרים, לחופי ארץ ישראל, הוא אחד מן המבצעים המרגשים ביותר בקורות העם היהודי במלחמת העולם השנייה . הבאתם לארץ, , בשיאה של מלחמת העולם השנייה, בחורף של שנת 1943, כשהמשרפות של מחנות ההשמדה עבדו במלוא העוצמה, נחשבת ליציאת מצרים בת זמננו. הילדים עברו מסע של למעלה מחמישה עשר אלף קילומטרים. ילדים קטנים, רעבים ועצובים, שגדלו להיות מובילים בחברה הישראלית וביניהם: האלוף (מיל.) יאנוש בן גל (מי שהיה אלוף פיקוד הצפון) ואלוף (מיל.) חיים ארז (מי שהיה אלוף פיקוד הדרום) ורבים אחרים .
אומרים שהקליטה של ילדי טהרן היתה הקליטה הכי מוצלחת מכל העליות.
בביליוגרפיה:
