אימו של סבי, ליה גינצבורג לבית סוסנוביק, עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, והצטרפה לאחותה גיטל סוסקין לבית סוסנוביק. בעיר דווינסק (דאוגוופילאס) שבליטא נשארו אביה ואימה החורגת, ואחיה הבכור יהודה.
יהודה, מורה לעברית, נולד בלובוקאיה שבליטא. הוא נישא לחסיה והיה אב לשלושה בנים – מנחם, שמואל ואברהם. המשפחה התגוררה בדווינסק (דאוגוופילאס), בשטח שהועבר לידי רוסיה ומ-1921 היה חלק מהרפובליקה הלטבית. קשר המכתבים בין שתי האחיות בארץ לבין יהודה ומשפחתו נשמר עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואז ניתק.
לאחר המלחמה הסתבר כי המשפחה כולה נלקחה לגטו דאוגוופילאס (שמה הלטבי של העיר), שהוקם ביולי 1941. בגטו הוחזקו בין 15,000 ל-20,000 יהודים, חלקם מהעיר דווינסק/דאוגוופילאס, וחלקם מעיירות וכפרים בסביבה. מ-1941 ועד סוף 1943 נלקחו קבוצות מיהודי הגטו ליער מצ'יאמס (פוגולנקה) ונרצחו ביריות – בין הנרצחים הייתה גם משפחת סוסנוביק . פחות מ-100 מהיהודים שנכלאו בגטו שרדו את המלחמה..
בשנת 1957 מילאה אחותו של יהודה ודודתו של סבי, גיטל סוסקין, דפי עד ביד ושם עבור אחיה ורעייתו שהיו כבני 60 במותם, ועבור שלושת בניהם – מנחם בן ה-23,אברהם בן ה-21 ושמואל בן ה-19. ככל שידעה אז שלושת הבנים נרצחו.
אלא שעל פי רשימות של הוועדות לחקר הנאצים ופשעיהם, שהצבא האדום הקים בכל מקום שנכבש מידי הנאצים, ואשר תיעדו בין היתר גם את קורבנות בכל יישוב כזה, הסתבר שרק שניים מהבנים נרצחו יחד עם הוריהם. הבן האמצעי, אברהם, הצליח להימלט ליערות, לכוחות הפרטיזנים, הצטרף לכוחות הצבא האדום שהגיעו לליטא, והמשיך לשרת בצבא האדם כל חייו. הוא השתחרר בדרגת גנרל, ובשנות התשעים, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, אף בא לבקר בארץ. הישרדותו מתועדת ברשימות של יהודי ליטא קורבנו הנאצים, שם מצוין שנמלט ונותר בחיים.
