רקע על אוקראינה בתקופת המלחמה:
בשנים של מלחמת העולם השניה אוקריינה היתה חלק מברית המועצות. ברית המועצות היתה חלק ממשטר קומוניסטי.
בשנת 1940, חיו באוקראינה כ-2.4 מיליון יהודים. בשנת 1939 היה מבצע ברברוסה שבו כבשה גרמניה הנאצית את אוקראינה. מה שגרם לרוב היהודים באוקרניה לספות בשואה. למרות שיתוף פעולה יחסי בין האוקראינים לגרמנים הצליחו כ-850 אלף מתוך כ-2.4 מיליון מיהודי המדינה לברוח מאוקראינה במהלך המלחמה, בעיקר לשטחים אחרים בברית המועצות כמו סיביר, אוזבקיסטן ומדינות נוספות במרכז אסיה שהיו חלק מברית המועצות.
איך היהודים באוקרינה נרצחו בשואה?
רוב היהודים לא נלקחו למחנות ההשמדה. הם נרצחו על אדמת אוקריניה. גופותיהם רוכזו בבורות על ידי יחידות האס-אס ומשתי פעולה אוקריינים. מספר המשוער של היהודים שהושמדו על אדמת אוקראינה מגיע ל-900,000.
דוגמא לאיך הנאצים הרגו את יהודי אוקראינה היא ,בשנת 1941 יהודי קייאב קיבלו הודעה שעליהם להגיע לבאבי יאר.
"על כל (היהודים) המתגוררים בקייב וסביבותיה להתייצב בשעה 8:00 בבוקר יום שני 29 בספטמבר1941 בפינתהרחובות מלניקובסקי ודוחטורוב (על יד בית הקברות). עליהם לקחת עמם מסמכים, כסף, חפצי ערך, בגדים חמים, לבוש תחתון וכדומה". כל (יהודי) שלא יבצע הוראה זו ויימצא במקום אחר כלשהו יירה. כל אזרח שיכנס לדירות שפונו על ידי (היהודים) ויגנוב רכוש יירה."
לפי דוח מס' 101 של האיינזצגרופן, 33,771 יהודים נטבחו ב-29 וב-30 בספטמבר בבאבי יאר. במהלך השנה שלאחר הרצח הובלו לבאבי יאר והומתו שם בהריגה 15,000 יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. בשנת 1991 הוצבה אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים של באבי יאר.
רקע על עצמי:
שמי הוא ברוך דורון ואני בן 80. נולדתי באוקראינה בצירנוביל בשנת 1938 שנה לפני פרוץ המלחמה.
אני בסך הכל היתי ילד בן שלוש כאשר הנאצים השטלטו על אוקראינה והתחילו לרצוח אנשים. הזיכרון הראשון שלי הוא שאבי מספר לי סיפור לפני שינה לגבי זה שמחר אנחנו הולכים לטיול ושנחזור בעוד הרבה זמן. כאשר קמתי בבוקר ראיתי את אחי הבחור, דויד, אורז את תיקו ואומר שלום להורי (יוסף ולוביה). אני היתי רק בן 4 כאשר נפרדתי מאחי. זהו היה היום האחרון שראיתי אותו. לקחתי את הספר האהוב עלי איתי כי אמא אמרה לי לקחת דבר אחד שאני רוצה שישאר איתי. לא כל כך הבנתי מה זאת אומרת עד שראיתי את אבי אורז את התפילין היקרים ביותר שלו ומשאיר מאחור את התמונות של הוריו. מיד לאחר מכן התחלנו ליסוע לא ידעתי לאן אנחנו נוסעים. היתי לי ההרגשה שאנחנו לא לנחזור הביתה.
כשהגענו אבי אמר לי שעכשיו אנחנו הולכים לגור אצל דודי אלכס שעד היום לא ראיתי. הוא גר בעירה בשם בילה צרקווה, התמקמנו במרתף של בית דודי ומאז חינו שם עד סוף המלחמה. אני לא זוכר את אחי מאוד ברור אבל אני כן זוכר שהוא תמיד האמין שהוא צריך להילחם בשביל האמונה שלו והוא האמין שהוא ינצח את הנאצים. אחי היה ועדיין הגיבור שלי. אומנם היתי רק בן 4 בפעם האחונה שראיתי אותו אבל אני זוכר אותו ברור מאוד בתור אח שהערצתי.
פולטבה:
זוהי העיר שבה ברחנו לדודי אלכס. היא עיר באוקראינה המזרחית, מרכז מחוז פולטבה. העיר ממוקמת על גדות הנהר וורסקלה ועל מסילת הברזל חרקוב - קייב. אוכלוסיית העיר מונה 294,962 תושבים (2015). בעיר קיימת קהילה יהודית.
איך היה לחיות במסתור בתור ילד?
לדודי אלכס היה חבר שעזר לו להשיג אוכל וכל מה שהינו צריכים בזמן במלחמה לחבר שלו קראו אולג. הוא היה אוקריני ועבד עם דוד שלי. הם עבדו ביחד במפעל ליד העיר. דודי ואולג היו חברים הכי טובים ואלכס דודי עזר לאולג עם בעיות כספיות שהיו לו לפני המלחמה. כאשר המלחמה פרצה אולג אמר לדודי לחסום את המרתף מבחוץ כך שאם הגרמנים יבואו הם לא ידעו שיש עוד חדר בבית. אולד עזר לדוד שלי והם חסמו את המרתף וגם מתוך הבית היתה כניסה דרך דלת קטנה שהיתה מוסתרת. לאחר כמה שבועות אחרי פריצת המלחמה דודי שלח לאבי את ההודעה של לבוא לחיות איתו במרתף. אולג עזר לנו עם האוכל ועם על מה שביקשנו. מזלנו היה שהשכנים לידנו עזבו את העירה כך שאף אחד לא יכל להלשין עלינו לגרמנים. אולג עבר לגור אצל הבית של דודי כך שלא יחשבו שאין אף אחד בבית.
במהלך היום אני זוכר שאבי היה תמיד מדבר עם דודי לגבי תכנונים לעתיד. אמי תמיד כעסה עליו כי היא לא האמינה שאנחנו נצא בחיים מהמלחמה הזו. דודתי היתה מבשלת לנו את האוכל. אני היתי משחק עם בני דודי (הילדים של דודי). לא היה לנו הרבה לעשות אבל תמיד היתה תחושה של פחד.
אני לעולם לא אשכח שהיה יום אחד שאולג (החבר של דודי) נכנס למרתף בעמצע הלילה ואמר שהגרמנים בדרך ושאנחנו צריכים להיות יותר זהירים מאי פעם. ביום למחרת שמענו שהגרמנים רצחו יהודים מהעעירה לידנו. באותו שבוע אף אחד לא דיבר יותר מידי לא שיחקנו לא צחקנו או אפילו דיברנו על יותר מידי דברים. רק ישבנו אכלנו ושתקנו. זהו היה השבוע המפחיד ביותר בחיי. אנחנו ניצלנו מהגרמנים בנס כי הם דילגו על הבית שלנו במקרה אני אל יודע למה הם דילגו על הבית שלנו אבל אני יכול רק להודות שאנחנו עדיין בחיים.
אחי דויד היה חסר מאוד בזמן השהיה במרתף. אני תמיד שאלתי איפה הוא ולאן הוא הלך. הורי תמיד מצאו דרכים להפסיק לדבר עליו. עם הזמן אני הבנתי שהוא לא יחזור ושאני עכשיו הופך להיות ללא אח. לאט לאט הבנתי שהורי לא ינסו ליצור קשר איתו כי הם הבינו שהוא לא חי יותר.
מה שהחזיק אותנו כל כך הרבה זמן ברתף רק אנחנו היה אולד חברו של דודי. הוא תמיד היה מספר לנו בדיחות כשהינו עצובים. הוא הביא לנו משחקים חדשים והוא תמיד גרם לנו לחייך. הוא מה שגרם לי להאמין שיום יבוא ואנחנו נצא מהמרתף. אולג היה מה שהציל אותנו.
האמונה:
אף פעם לא היה נראה שזה מה שהולך לקרות. אם דודי לא היה מזמין אותנו איליו הביתה לא היתי בחיים היום. זו היתה ההזדמנות יחידה של הורי אבל הם לא האמינו שזה מה שיקרה. הם חשבו שזה משהוא שיחלוף מהר. הרבה מאוד אנשים שהורי הכירו נרצחו.
סוף המלחמה:
כאשר המלחמה היסתיימה גרנו אצל דודי עוד חצי שנה לאחר מכן. אני היתי כבר בן 7. דודי ודודתי וחברו מתו בין 10 עד 14 שנים אחרי סוף המלחמה.
חויתי כל כך הרבה בזמן המלחמה עם זה לאבד את אחי ואם זה שנולדה לי אחות אני גדלתי בפחד. הפחד הזה רודף אותי עד היום. עוד אז שהיתי ילד קטן רק בן 7 אני הבטחתי לעצבי שברגע שאוכל אני אלך ואעזור להקים את מדינת ישראל בשטח שהיה אז פלסטינה. תמיד האמנתי שאני צריך לחיות במדינת היהודים.
אני מאמין שתמיד יהיו אנטישמים לא משנה מה נעשה תמיד יהיו את אילו שישנאו יהיו את אילו שלא עושים כלום ויושבים בשקט ויהיו את אילו שילחמו בשיל מה שהם מאמינים. את זה למדתי מאחי דויד. וזה מה שדחף אותי לעלות למדינת ישראל.
לאחר המלחמה אוקרינה היתה תחת הממשל של ברית המועצות כך שהם לא נתנו לנו לעלות לארץ ישראל או בכלל לצאת מהמדינה. מעט מאוד זמן אחרי המלחמה אבי נפתר הוא היה מאוד מבוגר. אני אחרי כשנתיים התחתנתי והבאתי ילד לעולם בשם יוסף אולג רדינסקי. אמי מתה כחצי שנה לאח לידתו של בני הבכור.
העליה לארץ:
שנה וחצי אחרי שבני נולד יכולנו לעלות לארץ זה היה בשנת 1977. כשעלינו שיננו את שם המשפחה שלנו מרדינסקי לדורון עכב זה שרציתי לשנות את העבר וזה מה שגרם לי להרגיש כאילו אני מתחיל את חיי מחדש. כאהגעתי לארץ הרגשתי בבית שלי ושפה אני שייך ושאין מקום אחר שיקבל אותי יותר טוב ממדינת ישראל ואני גאה בכך שאני יהודי.
