בתיה רימרט נולדה בפולין בעיר רימנוב ב26 בפבואר 1937 להוריה יוסף וגולדה. יוסף אביה עבד כעגלון, הוא היה אדם משכיל ויודע שפות רבות (יידיש גרמנית רוסית ופולנית) וגולדה נשארה בבית וטיפלה בילדים יחזקאל חיים ובתיה. הם התגוררו בבית גדול על גבעה והמצב הכלכלי היה טוב. ברימנוב הייתה קהילה יהודית גדולה, השכנים דיברו ביידיש והיה איתם קשר טוב..
כאשר הנאצים נכנסו לרימנוב בספטמבר 1939 גולדה הייתה בחודש תשיעי עם חיים ובכל זאת היא ויוסף החליטו לעזוב את פולין ולברוח לרוסיה עם הילדים ואמא של יןסף (מבלי לומר לילדים את הסיבה האמיתית לעזיבתם), הם עשו את דרכם על הסוס שאיתו עבד אבא של בתיה.
בנוסף לבתיה יש זיכרון שכאשר היו בדרך לרוסיה הם נתקלו בקבוצה של חיילים נאצים וכאות כניעה היא הרימה את ידייה על מנת לא להראות שהיא מהווה גורם סיכון למרות שהייתה רק בת שנתיים וחצי. המשפחה של גולדה הייתה משפחה של סופרי סת"ם ורבנים, רובם בחרו להישאר בפולין וכנראה לא שרדו (לא ידוע מה עלה בגורלם).
כאשר הגיעו לרוסיה, הם התגוררו בעיר ששמה לא ידוע בסיביר, בשכונה שרוב אוכלוסייתה הייתה יהודית וביתם היה צריף בו התגוררו עם מספר משפחות נוספות (מכיון שהורה על כל העולים להתגורר בצריפים עם עוד אנשים) ובשלב מסוים עברו לבית פרטי משלהם. היא הייתה בגן ילדים והיה לה הרבה חברים יהודים ורוסים. יוסף המשיך להיות עגלון ברוסיה וגולדה עבדה כטבחית ליד מכרה ובבית הבראה. הם היו עמידים מבחינה כלכלית והמשיכו בחייהם הרגילים.
בשלב מסוים, הסוס של יוסף מת והמשטרה האשימה את יוסף שהרג אותו על מנת לאכול מבשרו דבר אשר היה אסור אז. בעקבות כך יוסף התחבא מפני השוטרים וברח מהבית למשך 6 שנים עד שהמצב ירגע ויוכל לשוב לביתו. בזמן זה הוא הסתובב ברחבי רוסיה בזהות אדם מת כך שיוכל להמשיך לעבוד כעגלון מבלי שהמשטרה תחפש אותו ותוך זאת המשיך לשלוח למשפחתו כסף מהרווחים שעשה. הוא שמר על קשר עם משפחתו באמצעות מכתבים.
מזכרונותיה מרוסיה בתיה מספרת כי באחד מן הימים היא שיחקה ליד הפרות של השכן (מכיון שאהבה לשחק עם בעלי חיים). כאשר השכן הלך עם הפרות ושור עימם, בתיה התקרבה אל השור יתר על המידה וכתוצאה מכך הוא הפיל אותה מהגשר שעליו עמדו, אך למזלה היא נפלה לצד הנחל שהיה תחת הגשר ולא נפצעה קשה. בשובה הביתה אמה טיפלה בה ודאגה לפציעתה.
חוויה נוספת שזכורה לבתיה היא כאשר היא ומשפחתה נסעו ברכבת בין הערים ברוסיה אחיה חיים דחף אותה מן הרכבת אל מחוץ לקרונותיה (בהלצה), אביה יוסף דאג לה וירד בתחנה הקרובה ביותר על מנת לקחת את בתיה ולהחזיר אותה לרכבת.
עם סיום המלחמה בתיה ומשפחתה חזרו לפולין לעיר ורצלב עם שאר היהודים מעיר מגוריהם מרוסיה. לא ידוע מה קרה לביתם ברימנוב.
כשהייתה בת 10, ארגון מסוים דאג לשליחת ילדים יהודים מרחבי אירופה לארץ ישראל. היא ויחזקאל אחיה הגדול נסעו במכונית (שאותה אירגן אותו ארגון) עם עוד ילדים שגם כמוהם רצו להגיע לארץ ישראל עד גרמניה (הם שהו שם שנה עד שארגנו את האונייה להגעה לארץ). לאחר מכן המשיכו בהסעתם עד לצרפת (עם הפסקות במקומות לינה שהארגון סידר לילדים) שם עלו לארץ באונייה.
בארץ היא נשלחה לפנימיה ברחובות ויחזקאל נשלח לקיבוץ נצר סירני מכיון שהיה ביניהם הפרש גילאים שקבע את פיצול זה בין המוסדות השונים. יוסף וגולדה עלו לארץ עם חיים אחרי שנתיים והם אספו את ילדיהם. יוסף עבד כחלבן בארץ וגולדה לא עבדה.
בשנותיה בארץ בתיה למדה בבית ספר מכיתה ג עד כיתה ו.
יוסף, גולדה, יחזקאל וחיים נפטרו בארץ ואח של יוסף ושבעת ילדיו עלו לארץ ולאחר זמן מסוים עברו לגרמניה ושם נשארו עד היום. אחד מהאחים של גולדה היגר לארגנטינה ואח אחר היגר לארה"ב.
בתיה מסכמת את החיים שלה בצל המלחמה בנימה אופטימית ביותר. היא אומרת ששמרה על אופטימיות במשך כל הזמן וחשה אותה גם כעת בגלל שהיא תמיד האמינה שיש יהודים שעברו את כל העוולות האלו ועדיין שרדו כך שאין סיבה שהיא לא תעבור את זה גם. בנוסף היא מציינת ש"הסוף של סיפור חייה הוא סוף טוב" מאחר והצליחה להגיע לארץ עם משפחתה ואף הרחיבה אותה במספר ילדים ונכדים ובית בארץ ישראל.
