משה נולד באפריל 1938 שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה בצרפת בעיר הנקראת בלפור הנמצאת באזור אלזס. בלפור נמצאת במשולש הגבולות בין צרפת, גרמניה ושוויץ.
בבית הם התגוררו 4 נפשות- אחותו הגדולה של משה רינה הגדולה ממנו בכ- 6 וחצי שנים, אביו שהתנדב והיה חייל בצבא הצרפתי ואמו שהייתה איתם בבית. לאמו היה אח שגר סמוך אליהם, באותה עיר 2 רחובות מהם. להם לא היו ילדים ומשה ואחותו היו כאילו הילדים גם שלהם. אח של אמו היה נכה כך שהוא לא יכל ללכת ולכן הם היו מרבים לבקר אותם בשבתות וחגים.
ב- 1942, יום שבת אחד הם ביקרו אצלם כאשר באותו זמן היה עוצר רק על היהודים בצרפת משעה שש בערב עד שש בבוקר, אסור היה לראות יהודים ברחוב. מגיל 4 כל יהודי כולל משה היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב וכך בעצם זיהו אותם במהלך העוצר.
אמו הסתכלה בשעון וראתה ששעת תחילת העוצר מתקרבת ואמרה שהם צריכים למהר הביתה בכדי שלא יתפסו אותם בזמן העוצר. לאחר 10 דקות הם כבר הגיעו הביתה. הם גרו ברחוב גנרל ריסל ועלו לביתם, ביתם היה בחצי הקומה הראשונה בבניין והמדרגות והרצפות היו עשויים מעץ. הם אכלו ארוחת ערב כאשר לפתע הם שמעו צעדים כבדים במדרגות ובעקבותם דפיקות בדלת. אחותו אמרה לאמם שהיא תלך ותפתח את הדלת אבל אמה ענתה לה שהיא תלך לפתוח את הדלת.
לאחר שאמם פתחה את הדלת, 3 אנשי משטרת צרפת נכנסו הביתה ודחפו אותה פנימה לתוך הבית ואמרו לה "גברת למפרט, תכיני לך מזוודה עם בגדים ואוכל ליומיים ותקחי איתך את כל החפצים היקרים שלך".
אחותו החלה לצעוק לא ושאביה הוא חייל מכיוון שהבטיחו שלא יפגעו ביהודים צרפתים שמשרתים בצבא הצרפתי. משה, ילד קטן, תפס את רגל אמו והתחיל לבכות.
בא אחד השוטרים הצרפתים, קרע אותו מרגל אמו והעיף אותו לעבר הקיר. משה נפל והחל לדמם מהמצח ובכה. הוא קם, רץ שוב אל אמו ותפס אותה שנית ברגל. אותו שוטר שוב בא והעיף אותו לעבר הקיר וכך נשבר לו האף. הוא לא יכל יותר לקום. אחותו המשיכה לצעוק ולבכות אך זה לא עזר. אמו הכינה להם את הדברים והתחילו לקחת אותה החוצה. ביציאה מהדלת אמם עצרה לרגע, נישקה את המזוזה ואמרה לאחותו ביידיש "רייזלה רייזלה זה רינה, תשמרי על אח שלך הקטן ותדאגי שיהיה לו כוס חלב חם בערב". מאותו יום משה לא ראה את אמו יותר.
התברר שבאותו ערב, עצרו את כל היהודים שהיו בעיר. את הדוד והדודה לא לקחו מכיוון שהדוד היה נכה.
משה ואחותו ישבו על המדרגות ובכו ולאחר מכן אחותו קמה והציעה שילכו לתחנת המשטרה לבדוק מה קורה. ברחוב הם ראו הרבה ילדים יהודיים מסתובבים לבד ובוכים, לקחו את כל המבוגרים היהודיים והשאירו לבד את כל הילדים.
כך הם הסתובבו כל הילדים כאשר המבוגרים יותר התחילו לחשוב מה לעשות והם החליטו ללכת לתחנת המשטרה ולשאול אם במשטרה יודעים איפה ההורים.
כאשר הם הגיעו למשטרה, צחקו עליהם וקיללו אותם ולאחר מכן כשחזרו, כולם התפצלו לבתיהם. באותו לילה משה ואחותו לא ישנו, בכו כל הלילה.
למחרת בבוקר הם לא הלכו לבית הספר, הם שהו בצורה כזאת בערך 10 ימים.
יום אחד, עוברת איזו עגלה עם סוס ומגפון והאנשים שבה אומרים ביידיש "כל הילדים היהודים שלקחו את ההורים שלהם מתבקשים להתייצב בחצר של בית הכנסת". לא ידעו מי ומה אך לבסוף החליטו הילדים הגדולים שהולכים. הם הלכו לחצר בית הכנסת והגיע בן אדם גם כן עם מגפון והתחיל להגיד ביידיש שהם מארגון ג'וינט, ארגון יהודי שקיים עד היום והוקם למעשה כדי לעזור ליהודי אירופה, ואמרו "עוד מעט יבואו משאיות ואנחנו ניקח אתכם לפריז ונפזר אתכם במקומות שישמרו עליכם ולא יעונה לכם כל רע".
באו משאיות וחילקו אותם, אחותו של משה המשיכה להחזיק בידו כדי שלא ייפרדו והם עלו על משאית ונסעו. בכל משאית היה מישהו שדיבר ביידיש שהסביר לאן נוסעים.
הם הגיעו לפריז והתחילו לפזר אותם בכל מיני מקומות, את משה ואחותו הביאו למנזר המנוהל על ידי נזירות. הם נכנסו למנזר וכאשר נכנסו רשמו את שמם והדבר ראשון שנתנו להם היה להתרחץ, נתנו להם בגדים ולקחו אותם לחדר אוכל לאחר שבועיים שבהם בקושי אכלו. לאחר מכן, חילקו אותם לחדרים, בנים לחוד ובנות לחוד וזו הייתה הפעם הראשונה שמשה הופרד מאחותו.
שגרת החיים הייתה לקום בבוקר, לנקות את החדר, (הם היו 4 ילדים בכל חדר), לאחר מכן ארוחת בוקר ויציאה לחצר או לחדר וכאשר משה ואחותו היו יוצאים, משה תמיד חיפש את אחותו כדי שיוכל להיות ביחד איתה. כך עברו בערך חודשיים.
יום אחד קראו להם וביקשו שיעלו לחצר העליונה ושיסתדרו שם בשורות כדי שמשפחות יבואו לקחת אותם. הם עלו כאשר הוא ואחותו מחזיקים ידיים ושם אנשים בחרו את מי הם רוצים לקחת והאם בית רשמה את מי לקחו.
באה איזה גברת עם שיער ג'ינג'י, עברה לאורך כל השורה והסתכלה עליו ואחותו. אחותו לחשה ביידיש "רק שלא נלך אליה".
הגברת הסתכלה והמשיכה ללכת, חזרה בחזרה והמשיכה לעמוד מולם כך שלבסוף הלכה לאם בית ואמרה לה "את הילדה הזאת אני רוצה" כאשר היא מצביעה על אחותו. אחותו מיהרה להגיד שהיא לא תלך ללא אחיה אך האישה אמרה שהיא לא רוצה ילד והיא רוצה רק ילדה. אחותו ענתה לה בתגובה אז שתיקח את שניהם ביחד כי היא לא תעזוב את אחיה. האישה קראה לאחותו חוצפנית, היא ניסתה להציל אותה והיא לא מוכנה ללכת?! אחותו ענתה לה שהיא מוכנה ללכת אך רק עם אחיה.
לאחר מכן הלכה האישה לדבר עם אם הבית ולאחר זמן מסויים האישה חזרה אליהם ואמרה לה שהיא שכנעה אותה ושהיא תיקח גם את אח שלה.
הם יצאו מהמנזר ובחוץ חיכתה עגלה עם סוס. הם נסעו והגיעו לרכבת. לאחר שהם עלו לרכבת, הגברת הוציאה 2 חבילות שוקולד וחילקה אחד לו ואחד לאחותו בשביל לפזר את המתח. משה אכל ברעב גדול ואחותו אכלה לאט לאט. הם הגיעו לאיזושהי תחנה ששם ירדו ומחוץ לתחנת רכבת הייתה עגלה עם סוס, הם עלו עליה והתחילו לנסוע שוב. בינתיים הגברת קצת ניסתה לחקור את אחותו בניסיון להבין מה קרה להם.
הם הגיעו לאיזשהו מקום עם שער גדול. מיד כאשר הגיעו קיבל את פניהם כלב ענקי, הגברת צעקה עליו והוא הלך מיד משם.
הם הגיעו לאיזשהו בית, הגברת הורידה אותם, הכניסה אותם לביתה ואמרה "זה הבעל שלי". בפינה ישב בחור עם כוסות בירה רבות סביבו. הגברת אמרה להם ככה, "לי תקראו דודה, לבעלי תקראו דוד ולאבא שלי תקראו סבא". היא אמרה לבעלה שהיא הביאה גם ילדה, וגם ילד. בעלה החל לצעוק עליה שהוא רצה רק ילדה, היא אמרה לו שלא הייתה ברירה כי הוא אח של הילדה. הוא קרא למשה שייגש אליו, משה ניגש אליו כולו רועד וקבלת הפנים מצד הבחור הייתה סטירה מצלצלת למשה. משה החל לבכות ואחותו צעקה לעבר האישה "האם בשביל זה הבאת אותנו לכאן?!".
הדוד תפס אותו והוציא אותו מהבית לעבר אסם תבואה שם היו בלות של קש. הוא הוריד בלה ואמר "זאת תהיה המיטה שלך". משה שמע נחירות של חזירים, געיות של פרות וקרקורים של תרנגולות. הוא הושיב אותו על הקש ונעלם. משה לא ישן, הוא ישב על הקש שדקר לו, הוא היה בלי שמיכה, רק עם הבגדים ובכה כל הלילה. בבוקר הדוד בא ואמר לו שהוא צריך כל יום לדאוג שהחזירים יקבלו אוכל בבוקר ולרחוץ אותם, לדאוג שהפרות והתרנגולות ייקבלו אוכל כל יום בבוקר. הוא טען שברגע שהוא יגיע לבדוק צריך שהוא יראה שהחזירים אוכלים ונקיים, שהפרות אוכלות והתרנגולים אוכלים, הדוד הראה למשה היכן נמצא כל דבר והלך.
אחותו של משה, רינה לא ידעה היכן הוא, היא שאלה כל הזמן היכן הוא אך לא היה מענה. לאחר מכן בבוקר משה עשה את כל המטלות שהוטלו עליו בלית ברירה ובתמורה היה מקבל מרק עם תולעים שישמשו בתור בשר וכך למעשה התחילו חייו בתקופת המלחמה. הדוד עסק במקצועו בתור שומר יערות, לאחר מכן התברר שהיה פרטיזן, איש מחתרת, אשר לחם נגד הגרמנים וסייע בהצלת חיילים אמריקאים, חיילים צרפתים או חיילים מארצות הברית, והחביא אותם ביער כדי שהנאצים, הגרמנים לא יראו אותם ואף היה דואג להם להכל. בנוסף הוא החזיק רובה בשל היותו שומר יערות וזה היה מאושר על ידי הגרמנים.
כל בוקר הוא היה יוצא וחוזר בערב עם הבעל חיים אשר צד כדי שיהיה אוכל בבית, משהו לאכול.
יום אחד רינה, אוזרת אומץ וגונבת מן המטבח תפוח אדמה מבושל, פרוסת לחם, והיא מגיעה אל האסם במטרה למצוא את משה והוא אכן היה שם. היא אומרת למשה "הבאתי לך אוכל תאכל מהר לפני שמישהו יבוא ויראה אותי איתך שאתה אוכל אחרת גם אני אקבל מכות", משה אכל מהר את האוכל ושאל את אחותו היכן היא? ומה היא עושה?
היא מספרת לו שהיא שוטפת רצפות, עושה כביסה, עושה כלים ובתמורה מקבלת פרוסת לחם יבש לאכול.
בנוסף היא מסרה לו שמתי שהוא תוכל לבוא היא תבוא ושאין לו מה לחכות לה, היא תבוא כאשר היא תוכל, שניהם בכו.
את רינה רשמו לבית ספר כיוון שהייתה מספיק מבוגרת והיא התחילה ללמוד, ובשנת 1944 כאשר משה הגיעה לגיל 6 הדודה רשמה גם אותו לכיתה א באותו הבית ספר.
כאשר הם הגיעו לבית הספר, משה והדודה, הדודה הלכה בחזרה הביתה ומשה ניהל שיחה עם מנהל בית הספר, המנהל שאל אותו כמה שאלות, משה ענד באותו הזמן את הטלאי.
המנהל אמר לו "כאן בבית ספר אתה מוריד את הטלאי, לא צריכים לדעת שאתה יהודי, שאתה יוצא מהבית ספר אז תשים את הטלאי, בבית ספר אתה מוריד את הטלאי" וזאת כיוון שלא רצה שמשה יעבור התעללות בשל היותו יהודי משאר ילדי הבית ספר.
משה הוריד את הטלאי ושם אותו בכיס. כך הוא הכיר חברים חדשים אשר איתם התחיל לשחק ולבלות בהפסקות, משה גם ידע צרפתית, דבר אשר עזר לו להתיידד עם שאר הילדים. רינה אשר גם הורידה את הטלאי הייתה מחפשת אותו בהפסקות כדי לראות שלא קרה לו שום דבר ושהכל בסדר איתו.
כך בעצם חיו משה ואחותו לאורך תקופת המלחמה.
בראיון עם משה הוא הוסיף ואמר "חוץ מזה שהוא היה בן אדם רע כלפיי הוא היה בן אדם טוב לאנשים אחרים, הוא לא רצה ילד, הוא רצה רק ילדה, הוא רצה שפחה בבית ולא היה צריך אותי, עוד בן אדם לתת לו לאכול"
בשנת 1944 לאט לאט חיילים החלו להשתחרר ולחזור הביתה מן המלחמה. רינה התכתבה עם אביהם לאורך כל תקופת המלחמה(1942 עד סוף 1944), היא הייתה מעבירה מכתבים לצלב האדום והם העבירו את זה לאבא והפוך.
עם הזמן גם שבויי מלחמה החלו לחזור ואביהם אשר היה שבוי מלחמה עוד לא חזר. רינה אמרה "כולם חוזרים רק אבא שלי לא" אז הגברת, הדודה, אמרה לה "תראי כנראה שאבא שלך כבר מת אז הוא לא יכול לחזור, הנה את רואה את כבר חודשיים את לא מקבלת אפילו מכתב אחד ממנו", ורינה ענתה לה בתגובה "לא! אבא שלי עוד חי" וכך במשך כל יום היא הייתה מסתכלת מבעד לחלון לראות אולי אבא שלהם יחזור כיוון שהוא ידע את הכתובת שלהם מן המכתבים בינו לרינה.
יום אחד היא הלכה עם הדודה לשדא כדי לאסוף דברים לבית עם סלסלות אשר בהן הן אחסנו את הדברים. לפתע היא מרימה את הראש ורואה איזה דמות בתוך היער, הדמות הולכת כמה צעדים ומתחבאת מאחורי עץ, ושוב הולכת כמה צעדים ומתחבאת מאחורי עץ וכן הלאה וכן הלאה בצורה כזאת. אחותו החלה לצעוק "זה אבא שלי! זה אבא שלי!", זרקה את הסלסלה והתחילה לרוץ לכיוונה של הדמות ההיא, היא לא ידעה בכלל מי זאת הדמות אבל היא הייתה בתקווה שאולי זה אבא שלה. כאשר הדמות ראתה שרצים לכיוונה גם היא החלה לרוץ לקראתה, לכיוון של רינה. כאשר הם נפגשו רינה זינקה לכיוון הדמות בחיבוק רב וצעקה "אבא! אבא! אבא!", הדמות שאלה אותה "רייזלה איפה אמא? איפה מוישלה?", רינה ענתה "אמא אני לא יודעת ומוישלה נמצא כאן" והם התחילו ללכת לכיוון הבית יד ביד. כאשר הדודה ראתה את זה היא רצה היישר אל האסם למשה ודחפה לו ליד שוקולד ופרוסת לחם ואמרה לו "תלך הנה אחותך שמה עם הבן אדם, לך אלייה", משה רץ ואחותו אומרת לו "זה אבא, זה אבא", משה התנפל עליו והחל לנשק אותו, הוא בכה ואביב תפס אותו עם הזרוע שלו וכך הם הלכו יחדיו לכיוון הבית.
הדודה הכינה לאבא מקלחת עם בגדים של בעלה בלית ברירה וכאשר הדוד חזר הביתה הדודה בישרה לו שאבא שלהם הגיע מן השבי. לאחר המקלחת של האבא הם התיישבו לאכול ומזגו יין, המלחמה נגמרה.
מרגע זה משה נשאר בבית עם אחותו ולא גר יותר באסם.
אבא נשאר כמה ימים איתם ואז החליט שהוא חוזר לבד לבלפור כדי לראות מה עם הבית וטען שהוא יחזור. באותה תקופה כאשר הוא לא היה, הגיעה מברק ממשלת וישי, ממשלה צרפתית אשר הייתה יחד עם הנאצים והדודה החלה לקרוא אותו בקול "נא לשלוח את הילדים למפרט לפריז עם כלכלה ליומיים" משה שאל אותה "עוד יומיים לחיות?" אז היא ליטפה את ראשו ואומרת לו "לא, אני לא שולחת אתכם לפריז, אני נוסעת לפריז, אתם נשארים פה", היא הכינה לה מזוודה לכמה ימים והלכה מהבית.
לאחר 3 ימים שהדודה לא חוזרת הדוד התחיל לצעוק על משה ולהאשים אותו במה שקרה "הכל בגללך, בגלל שאמרת עוד יומיים לחיות" והכה את משה. לאחר כמה ימים הדודה חזרה עם חיוך וקראה למשה ורינה ואמרה "זהו אתם כבר תישארו פה, אני אימצתי אתכם בתור ילדים, ביום ראשון אני אקח אתכם לכנסייה כדי לטבול אתכם, להעביר אתכם לנצרות, אתם לא תהיו יותר יהודיים ואתם תהיו הילדים שלנו" ורינה ענתה לה בתגובה " אני מצטערת אנחנו נולדנו יהודים ואנחנו נמות יהודים ואם צריכים למות נמות" הדודה השיבה לה "אני עוזרת, עושה הכל בשבילכם שלא יקרה לכם כלום וככה את מתנהגת איתי" רינה השיבה לה בחזרה "אבל אבא שלי חזר מהמלחמה, אבא שלי יהודי וגם אנחנו יהודים", לא עזר כלום והדודה בסוף לא לקחה אותם לכנסייה.
בשנת 1945 האבא חזר עם ערימת ניירות, מסמכים, הוא ראה את הבית שלהם בבלפור וגילה שהבית ריק ואין בו דבר "הבית היה ריק, מרוקן, לא היה בבית הזה לא שולחן, לא מזלג, לא כף, כלום! כלום! כלום!". כאשר אביו ביקר בעיר הוא הלך לשלטונות בעיר והראה להם תעודה שהוא היה שבוי מלחמה. הוא ביקש לקבל פרטים על המשפחה שלו וסיפר כי את ילדיו מצא אבל הוא לא יודע מה עם אשתו. הגרמנים אשר היו כל כך מסודרים והכל היה אצלם רשום, הוציאו לו מסמכים על כל מה שביקש ובאחד המסמכים היה רשום שאמו ב12 ביולי 1942 הגיעה לאוושויץ וב17 ביולי 1942 נרצחה בתאי הגזים.
האבא נשאר כמה ימים ולאחר מכן החליט כי הם כולם, משה רינה והוא נוסעים לבלפור בחזרה, יש להם את הבית, אמנם הוא ריק אבל הבטיחו לו שכאשר יחזור עם הילדים הוא יקבל רהיטים לבית כדי שיוכל להתחיל לבנות את חייו מחדש וכך היה.
כאשר הם חזרו הם גילו כי כל שאר המשפחה שנשארה נפטרה ושהם נשארו בעצם לבדם. אבא היה חייט והיה לו חבר אשר עזר לו ומצא לו עבודה לעבוד בה.
עם הזמן החלו לחזור עוד ועוד שבויים ובינהם חזרה גם אישה אחת אשר הייתה עובדת סוציאלית ויהודייה. אותה גברת החליטה שהילדים לא יסתובבו ברחובות והחליטה להקים תנועת נוער כדי לרכז את הילדים שיהיה להם איפה להיות והיות שהיא הייתה אישה דתייה היא קראה לתנועה "בני עקיבא" וכל יום שבת הילדים היו הולכים לחצר של בית הכנסת ושם הם עברו הרצאות ופעילויות שונות.
לאט לאט משה ומשפחתו התחילו לחיות חיים נורמלים והאבא הכיר גברת אשר בעלה היה במחתרת ונהרג, הם עוד הכירו לפני המלחמה. הוא לבסוף החליט להתחתן איתה ולאותה גברת כבר הייתה ילדה. למשה לא היה טוב עם האישה הזאת בטענה "לא יכולתי לקרוא לבן אדם זר אמא, היא לא הייתה אמא שלי, לא יכולתי לקרוא לה אמא ואבא רצה שאקרא לה אמא ואני לא יכולתי". (באותה תקופה השנה הייתה בערך 1947)
לאותה אישה הייתה משפחה בארץ והם דאגו לה למסמכים שהיא תעלה ארצה, הם אף דאגו לה וגם לביתה לסרטיפיקטים אשר באמצעותם ניתן לעלות לארץ בצורה חוקית וכך היא בעצם עלתה לארץ ומשה נשאר בצרפת עם אביו ואחותו.
האבא ניסה לדאוג לכך שגם הם יקבלו סרטיפיקטים כדי לעלות ארצה וכך בעצם לאחר שנתיים, בשנת 1949 הוא קיבל את האישורים שהוא יכול לעלות לארץ אך עד שהסתדרו כל העיניים לקח כמה חודשים ולאחר מכן הם נסעו מבלפור למרסיי למחנה, ושמה הם התארגנו במטרה לעלות לארץ. הם עלו לאונייה בשם "אוניית העצמאות" וכעבור 6 ימים הם הגיעו לישראל לאחר מכן הם ירדו בחיפה ומשם הם הועברו למחנה עולים בשער העלייה והחלו לבנות את חייהם בישראל. יחסם של היהודים בארץ כלפי משה ומשפחתו היה רגיל, ללא תלונות, ללא האשמות אלא כאילו הם סתם עוד אנשים זרים, דבר אשר לא הפריע להם להתפתח, להתקדם, להרוויח כסף ולכלכל את עצמם בארץ ולהמשיך בחייהם.
