רון שמש יא'7 קהילת יהודי לוצק
לוּצְק באוקראינית: ?????, בפולנית: ?uck, ברוסית: ???? היא עיר באוקראינה, מרכזו של מחוז ווהלין, השוכנת ממערב לעיר הבירה קייב. נכון ל-2010 אוכלוסיית העיר מונה 210,700 נפש. מהמאה ה-14 התקיימה בעיר קהילה יהודית חשובה, חברה מרכזית בוועד ארבע ארצות
היסטוריה
לוצק, אחת מהערים הראשונות באוקראינה, נוסדה ב-1085. העיר שימשה כבירת נסיכות גליציה-ווהלין עד להקמתה של לודמיר. ליד העיר נבנה מבצר להגנה מפני הפלישות השונות. ב-1240 נכבשה העיר על ידי הטטרים, אך המבצר נשאר בידי הנסיכים. ב-1321 נרצח הנסיך האחרון מבית ריוריק גאורגי בן לב בקרב עם הליטאים של גדימינס, והעיר על מבצרהּ נכבשה על ידם. מלך פולין קזימיר השלישי כבש את העיר ב-1349, אך הליטאים השיבוה לשלטונם מיד אחר כך. בנו של גדימינס פיתח את המבצר והוסיף מבצר נוסף מאבן. הנסיך ויטאוטס הגדול הביא לעיר מתיישבים חדשים מכל הנסיכות, בהם יהודים, קראים, טטרים וארמנים. ב-1427 עברה בישופות ווהלין מלודמיר ללוצק. הנסיך האחרון של ווהלין היה ויטאוטס, בנו של ויטאוטס הגדול. במאה ה-15המשיכה העיר להתפתח מאוד, והפכה גם למרכז דתי חשוב, כשבתקופה זו שכנו בה 2 כנסיות קתוליות ו-19 אורתודוקסיות, ולכן נקראה בפי העם "e;הרומא של ווהלין"e;. ב-1429 התקיים בעיר מפגש של רוב שליטי אירופה בנושא בלימת המתקפה הטטרית. במפגש השתתפו מלכי פולין וליטא ולדיסלב השני יגלו וידוויגה, זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וסילי השני, נסיך מוסקבה, מלך דנמרק אריק מפומרניה ונסיך שטטין. ב-1432 לאחר מותו של סבידריגיילו הייתה העיר לנחלת הכתר הפולני, וקיבלהזכויות מגדבורג, ולאחר 1569 צורפה רשמית לפולין, והייתה לבירת מחוז (ווייוודת) ווהלין. בשנה זו גם התרחש איחוד לובלין, וכל הכנסיות האורתודוקסיות קיבלו עליהם את מרותו של האפיפיור.
במאה ה-17 המשיכה העיר להתפתח כמרכז מסחרי חשוב, והגיעה באמצע המאה ל-50,000 תושבים. בזמן מרד חמלניצקי סבלה העיר קשות; כשנכבשה על ידי קולונל קולודקו נטבחו כ-4,000 איש ו-35,000 ברחו מערבה. ב-1781 פגע במקום אסון נוסף –שריפה שהתפרצה בעיר כילתה כ-440 בתים, בהם כנסיות ומבנים היסטוריים.
בחלוקת פולין השלישית ב-1795 צורפה ביחד עם כל החבל לתחומי האימפריה הרוסית. מרכז החבל (גוברנייה) הועבר לז'יטומיר. רבים מהתושבים תמכו במרד נובמבר של יוזף חלופיצקי (Ch?opicki) כנגד השלטון הרוסי ובעד עצמאות פולין. לאחר שהמרדדוכא, החלה הממשלה הרוסית ברוסיפיקציה של האזור. ב-1845 שוב נפגעה העיר על ידי שרפה. ב-1850 נבנו 4 מבצרים ליד לוצק, שאחד מהם נקרא מיכאילגורוד.
יהודים ישבו בלוצק במאה ה- 10. עדת קראים השתקעה בעיר שם במאה ה- 13. שתי העדות נהנו מזכויות שוות. חשיבותה של לוצק כמרכז פוליטי וכלכלי גדלה אחרי איחוד פולין וליטא ב- 1569. יהודים הפיקו תועלת מן האיחוד, עסקו במסחר סיטוני, חכרו הכנסות ממכס, מבשלות בירה ומשרפות אשלג, סחרו בעצי-יער ובתוצרת חקלאית. יהודי לוצק השתתפו בירידים של ליטא ופולין, והקימו אגודות של בעלי-מלאכה.
ב- 1576 נעשתה העיר חלק מממלכת פולין וכעבור שנים אחדות הורה המלך כי מסים עירוניים ייגבו מן היהודים רק לפי מספרם היחסי בכלל האוכלוסיה. הוא אישר מחדש את זכותם להתגורר בלוצק והתיר לנציגי הקהילה להשתתף בישיבות של מועצת העיר בדיון על מסים וארנונות.
היהודים והקראים כאחד סבלו קשות בימי חמלניצקי (1648 - 1649), אבל הקהילה התאוששה עד מהרה. במאה ה- 18 נפגעה הקהילה מידי ההאידאמאקים וב- 1764 פקדה אותה עלילת-דם.
לוצק הייתה חברה בגליל ווהלין במסגרת "e; ועד ארבע הארצות"e;. העיר הייתה מקום תורה, בזכות ישיבותיה ורבניה דוגמת ר' משה בן יהודה הכהן, ר' יעקב בן אפרים שלמה שור ור' יואל בן יצחק האלפרן ("e;ר' יואל הגדול"e;).
חלק מן המבצר, שהקים הנסיך הליטאי ויטולד, שוקם כבית-כנסת, בהסכמת המלך זיגמונט השלישי; בעמדות שעל הגג היו תותחנים יהודים מגינים על העיר בעת צרה במשך מאות בשנים. מינהרות תת-קרקעיות הוליכו מבית-הכנסת אל בניינים חשובים בעיר.
בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית. בראשית המאה ה- 19, כאשר גרשו השלטונות הרוסיים את היהודים מן הכפרים, גדל מספר היהודים בלוצק.
במהלך מלחמת-העולם הראשונה עברה העיר פעמים אחדות מיד ליד ונפגעה. בימי השליט האוקראיני פטליורה (1918) נרצחו יהודים רבים, ואחר כך הצבא הפולני התנכל ליהודים בטענה שסייעו בידי אויביהם. באותו הזמן התארגנה בעיר הגנה עצמית, עד ששבה העיר לשליטת פולין העצמאית.
בעת המשבר הכלכלי של שנות השלושים נפגעו גם יהודי לוצק. בסיוע ממשלתי הוקם בעיר סניף של בית-חרושת לנעליים "e;באטה"e; ומפעלים ותיקים של יהודים נאלצו להיסגר.
מבחינה מספרית קפאה האוכלוסיה היהודית (15,000 בערך) על שמריה ושיעורם בכלל האוכלוסייה ירד מ- 70 אחוזים בשנת 1921 ל- 36.5 אחוזים ב- 1937 .
יהודים היו פעילים בחיים הציבוריים ונציגיהם ישבו במועצת העיר. רבה האחרון של הקהילה היה זלמן סורוצקין. בלוצק פעל בית-חולים יהודי בצד ארגוני סעד ורפואה, מהם בתמיכת יוצאי העיר בארצות-הברית. כמו-כן פעלו בה בתי-ספר של "e;תרבות"e; ושל "e;אגודת- ישראל"e;.
ב-1915, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבש האזור על ידי האוסטרים, ובעיר אף שכנה מפקדתו של הארכידוכס יוזף פרדיננד מחוסר אספקת מזון בעיר, פרצה בה מגפת טיפוס, ותושבים רבים נספו. ב-4 ביוני 1916 החלה בעיר מתקפה של 4 פלוגות של הצבא הרוסי המתקדם כנגד הגרמנים והאוסטרים, בהנהגתו של אלכסיי ברוסילוב, וב-7 ביוני נפלה העיר נפלה. לפי הסכם ברסט ליטובסק נמסרה העיר לגרמנים ב-7 בפברואר 1918, אך כבר ב-22 באותו חודש נסוגו הגרמנים והעיר הועברה לסמיון פטליורה האוקראיני. ב-16 במאי 1919 כבש הגנרל הפולני אלכסנדר קרניצקי את העיר, שצורפה סופית לפולין לפי הסכם ריגה. הפולנים פיתחו את העיר משמעותית; נבנו בה בתי חרושת וכן משדר רדיו המודרני ביותר, שנבנה ב-1938. ב-1 בינואר 1939 היו בעיר 39,000 תושבים, מתוכם 17,500 יהודים ו-13,500 פולנים.
בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נכבשה לוצק על ידי ברית המועצות בספטמבר 1939. המשטרה החשאית מיד התחילה בפעולה ואסרה כ-10,000 מתושבי העיר, שרובם נשלחו גולאג. בתי חרושת הועברה לפנים ברית המועצות. ביוני 1941 נכבשה העירעל ידי גרמניה הנאצית; היהודים רוכזו בגטו, ורובם נרצחו. בזמן המלחמה בעיר התרחש גם טבח אוקראינים בפולנים, שבו נרצחו כ-10,000 איש.
לאחר המלחמה חזרה העיר לאוקראינה, והפולנים שנשארו נאלצו בעל כרחם להגר לשטחי פולין. הממשלה הסוביטית השקיעה רבות בשיקום העיר, והיא חזרה להיות מרכז אדמיניסטרטיבי ומסחרי של האזור, עם אוכלוסייה של 200,000 איש. מ-1991נמצאת העיר בתחומי אוקראינה העצמאית.
הקהילה היהודית בעיר נזכרת לראשונה ב-1388. באותה תקופה התגוררו בהיהודים עיקר בכפר ז'ידיטין הסמוך. ב-1392 הגיעו למקום קראים. ב-1432 הכריז מלך פולין ולדיסלב השני יגיילו על חלק ממחוזות ליטא כאזורים הכפופים לו, ובשטח זה נכללה גם לוצק. באותה שנה החליט המלך לתת לעיר זכויות מגדבורג, שהיו אמורים להיות שוות לכל התושבים, אך האצולה הקתולית לחצה עליו למנוע את הזכויות מארמנים ומהיהודים. ב-1495 גורשו היהודים מהעיר במסגרת גירושם של כל יהודי ליטא מהמדינה, אך כבר ב-1504 הותר להם לחזור. כתוצאה ממצבם הדחוק פטר אותם ב-1507 מלך פולין זיגמונד הראשון ממסים. ב-1554 ניתנו זכויות מגדבורג גם ליהודים. ב-1569 אולצו היהודים לשלם חוב למדינה; ומשלא עלה בידם לאסוף את הסכום המספיק, הוחרמו בתיהם ובית הכנסת. אך כבר באותה שנה חל איחוד לובלין, פולין וליטא אוחדו למדינה אחת, ומעמד העיר לוצק בכלל ויהודיה בפרט עלה בתקופה זאת. עסקי היהודים התחילו לפרוח, היהודים ריכזו בידם את תעשיית הבירה, חייטות, מסחר ביערות, והשתתפו בירידים הגדולים בעיר.
בגלל ריבוי בתי המלאכה היהודיים בתקופה התחזקה התחרות עם התושבים המקומיים, אשר פנו למלך בבקשה להגביל את חיי היהודים ולהגדיל את עול המסים עליהם. ואולם מלכי פולין נטו חסד ליהודים, השוו אותם בזכויותיהם לתושבים הנוצרים, והעבירו חוק האוסר על ניצול יהודים והגדלת נטל המסים ללא הסכמתם של האחרונים. בנוסף נאלצו פקידי הממשל לתת דו"e;ח מפורט על גודל המסים שהם אמורים לאסוף (1580).
בשנת 1600 קיבלו היהודים מהמלך זיגמונד השלישי זכויות אשר היקנו להם ניהול עצמי של קהילתם. חלק מהמבצר העתיק של לוצק ניתן לקהילה, למרות מחאת הנוצרים; במקום הוקם בית כנסת מבוצר עם עמדות ירי והגנה מזוינת.
בתקופת מרד חמלניצקי נפגעה הקהילה היהודית בעיר, אך חיש מהר השתקמה וחזרה להיות חברה מרכזית בוועד ארבע ארצות. בעיר כיהנו גדולי הרבנים של התקופה, והתקיימו ישיבות רבות. הרבנים הידועים באותה תקופה: משה בן יהודה הכהן, יעקב שור, יואל הלפרין (יואל הגדול).
בעיר התקיימה גם קהילה קראית קטנה, שהוציאה מתוכה אנשי רוח, הידועים בהם הם: לוצקי, סולטאנסקי ואברהם פירקוביץ'. מספר חברים בקהילה זאת עלה בקושי על 100 בתקופת הפריחה.
ב-1764 אירעה בעיר עלילת דם נגד היהודים, ולאחריה פרעות, שבהן נהרג רב הקהילה יהודה זאב בן טוביה. ב-1768 נהרגו יהודים נוספים בעקבות מרד ההיידמקים בשנה זו. ב-1795, בעקבות חלוקת פולין השלישית, צורפה לוצק לאימפריה הרוסית, ויהודים רבים מהכפרים הסמוכים– שגורשו משם לפי חוקת היהודים מ-1804 – התיישבו בעיר. בתקופה זו גדלה הקהילה משמעותית: מ-1,012 נפש ב-1765 ל-5,010 ב-1847. בין 1844 ל-1862 חיה הקהילה בפחד מתמיד מפני הגירוש, שכן נחקק חוק חדש על איסור מגורי היהודים במרחק 50 מיל מהגבול. בתקופה זו השתייכו מרבית היהודים בעיר לתנועת החסידות, שהתפשטה באזור. החסידויות החזקות בעיר היו קרלין וצ'רנוביל, שיוצגה על ידי האדמו"e;ר מטריסק. ב-1910 היו בעיר 20 בתי כנסת ובתי תפילה שונים. במלחמת האזרחים הרוסית נפגעו היהודים מאוד מצבאו של סמיון פטליורה וחיילי פולין (ע"e;ע פרעות פטליורה). בעיר אורגנו גדודים להגנה יהודית.
כשב-1920 צורפה העיר סופית למדינה הפולנית הצעירה, והממשלה התחילה בפיתוח תעשייתי מואץ של האזור, עסקי היהודים הסנדלרים הקטנים נפגעו מאוד מבית החרושת הגדול "e;בטיה"e; שייסדה הממשלה. ב-1939 בעיר היו 19,000 יהודים, שהיוו 46% מהאוכלוסייה. בעיר התקיימו כ50 בתי כנסת, תלמודי תורה וישיבות, ורשת בתי ספר של רשת החינוך "e;תרבות"e;. בעיר יצא גם עיתון ביידיש: "e;ווהלינר פרעסע"e;. כרב העיר כיהן הרב זלמן סורוצקין. בעיר גם ישב ר' יוחנן פרלוב, האדמו"e;ר מקרלין-לוצק. אדמו"e;רים נוספים בעיר היו משפחת קצנלבויגן משושלת נישכיז, רבי יחיאל מיכל לנדמן משושלת סטרליסק, רבי פנחס רבינוביץ צאצא של רבי פנחס מקוריץ, רבי מרדכי וחתנו רבי אלעזר סאפיאן מחסידות קשיבקא, רבי צבי אריה לנדא משושלת אליק, רבי חנינא רוקח משושלת בעלז ורבי יצחק יונגרלייב מהורחוב[1].
כשלעיר הגיעו כוחות ברית המועצות מצאו בה יהודים פולנים מקלט מהגרמנים שבמקביל כבשו את פולין. השלטון החדש הזדרז להשתלט על כל החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר ואת פעיליהם היגלה לסיביר ולמחנות עבודה.
יהודים צעירים רבים הצליחו להימלט עם נסיגת הרוסים, ואחרים כבר גויסו לצבא האדום. מיד עם כניסת הגרמנים ב-25 ביוני 1941 רוכזו כל היהודים בגטו, ובימים שלאחר מכן נרצחו 5,000 מהם. בגטו הוקם יודנראט אשר הורכב מ-12 איש. ראשיו ניסו לעשות כל שביכולתם כדי להתגונן בפני המגפות. ביוני 1942 ברחו כ-500 צעירים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו על ידי הגרמנים. אלו שהצליחו להימלט הצטרפו לגדוד בפיקודו של שצ'רבטו. בין 19 ל-23 באוגוסט שולחו 17,000 מתושבי הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ או חוסלו על ידי הוורמאכט ונקברו בקברי אחים[2]. 500 בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.
ב- 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נאמד היישוב היהודי בלוצק ב- 20,000 נפש לערך.
בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים ללוצק והחיים היהודיים קיבלו אופי סובייטי, הכלכלה הולאמה, מוסדות הסעד, המפלגות ותנועות הנוער נעלמו וחלק מבתי הספר היהודיים הפכו למוסדות סובייטים, שלשון ההוראה בהם הייתה יידיש.
לוצק הופצצה החל מ- 22 ביוני 1941 פעמים רבות ונגרם הרס רב . האוקראינים ערכו פוגרומים, שוד ורצח.
ב- 3 ביולי 1941 אספו את היהודים ושוחררו רק בעלי המקצוע. כ- 2,000 איש נלקחו לבורות ונרצחו.
בסוף יולי 1941 הוקם יודנראט. במשך החודשים נדרשו היהודים למסור לגרמנים כופר נפש בזהב, בתכשיטים ובסחורות.
ב 19 באוקטובר 1941 הוקם מחנה עבודה ולתוכו הוכנסו 500 צעירים יהודיים.
ב 11-12 בדצמבר 1941 הוקם הגטו.ליד השערים שדדו השוטרים הגרמניים והאוקראינים את רכושם של היהודים.
ב- 18 באוגוסט 1942 הוטל מצור על הגטו. בימים 20-23 באוגוסט הובלו כ-17,500 מיהודי לוצק אל מחוץ לעיר (לאיזור גורקי פולני) ונרצחו כולם ביריות. ב- 3 בספטמבר בוצעה אקציה נוספת ובה נרצחו 2,000 איש. בזמן אקציית החיסול התאבדו רבים מרופאי בית החולים עם משפחותיהם.
בדצמבר 1942 הוקף המחנה וכשניסו השוטרים הגרמניים והאוקראינים להיכנס הם נתקלו בהתנגדות. אחדים מהם נפגעו, ופניו של המפקד הגרמני הושחתו מחומצה שנשפכה עליו. השוטרים נסוגו והביאו למקום כמה משוריינים שפתחו על המחנה באש תותחים. הקרב נמשך כמה שעות עד שהוכרעו היהודים. לבד מבודדים שניצלו, נפלו כולם בקרב או נרצחו. בכך בא הקץ על יהודי לוצק.
ערב אקציית החיסול ניסו רבים לברוח ולהסתתר בעזרת תושבים מקומיים. הבולט מבין המסייעים לבורחים היה ויטולד פומנקו, בן למשפחה פולנית אוקראינית ואוהב ישראל, דובר יידיש, שהיו לו חברים יהודים רבים.
צעירים יהודיים שברחו הצטרפו מאוחר יותר ליחידות הפרטיזנים הסובייטיות.
לוצק שוחררה ב- 5 בפברואר 1944. העיר הייתה שרופה והרוסה. החזית נעצרה במבואות קובל וחיל האוויר הגרמני הוסיף להפציץ את לוצק ולכן עברו רבים מ 150 הניצולים לרובנה.
עבודת הנצחה
מגישה: ליאור דיין כיתה: יא״5
שם הקהילה: רוהאטין מדינה: אוקראינה
היישוב היהודי:
הישוב היהודי בעיר הוקם במאות ה15 וה16. היהודים סבלו ממיעוט זכויות עד שניתן כתב הקיום. בעיר הוקמה קהילה יהודית שבראשה עמד ועד ולידו פקידות מנהלית. ב1868 הוענק שוויון זכויות ליהודים על ידי השלטון האוסטרי.
בסוף המאה ה19 החלה להשפיע התנועה הציונית. הוקם סניף של ״בני ציון״ (חובבי ציון) על ידי שלום מלצר שאף נבחר לוועד הארצי. מאוחר יותר היה מלצר ממייסדי וראשוני תנועת המזרחי. בעיר הוקם בית הספר העברי הראשון בגליציה ב1905.
השואה:
עיירת רוהאטין נכבשה על ידי הנאצים ביולי 1941.
בסוף שנת 1941 הוקם בעיירה גטו שאליו הובאו כל יהודי הסביבה .בעיירה הוקם יודנרט שבראשו עמד שלמה אמרנט. רוב יהודי הכפרים הובאו לגטו : פוטוק , זאליפיה , צ׳רצ׳יה , באבינצה ופודקאמין.
ב20 במרץ נרצחו כ2000 יהודים בבורות ירי ליד תחנת רכבת העיר. בספטמבר 1942 נשלח טרנספורט שבו היו כ-1000 יהודים למחנה השמדה בלז׳ץ. ב6 ביוני 1943 הוצת הגטו על ידי הגרמנים ועוזרים אוקראינים.
במהלך השמדת הגטו התגלו מקומות מחבוא ובונקרים שהוכנו מבעוד מועד.
ב24 ביולי 1944 שוחררה רוהאטין על ידי הצבא האדום. כ30 יהודים מהעיירה וכפרי הסביבה שרדו את המלחמה לאחר שהצליחו להתחבא בבונקרים בגטו. ניצולים נוספים שרדו לאחר שברחו מזרחה בזמן הכיבוש או הסתתרו ביערות.
ידועה משפחת שרייר יצחק וישראל , אב ובניו (האם נלקחה) שעם חיסול הגטו הצליחו להימלט ולשוב אל כפרם שם החביא אותם כפרי בשם מיכאל בלגאי שהכיר את אבי המשפחה עוד לפני גירושם לגטו. המשפחה שרדה את השואה ו2 הבנים חיים בישראל. בינואר 2004 הוכרו הכפרי ואשתו על ידי ״יד ושם״ כחסידי אומות עולם. לאחר המלחמה עזבו הניצולים למקומות שונים בניהם ישראל, ארצות הברית ודרום אמריקה.
יוצאי רוהאטין בישראל:
לאחר המלחמה הגיעו כ200 מניצולי העיר וכפרי הסביבה לישראל. הם הקימו ב1949 את ארגון ״יוצאי רוהאטין והסביבה״ שמטרתו הנצחת הנספים. ב1960 הוקם בבית הקברות בקרית שאול קבר סמלי שבו נטמן עפר מקברות האחים שברוהאטין.
מצבת קדושי רוהאטין ניצבת במרתף השואה בהר ציון, ירושלים.
מקור מידע עיקרי: wikivisually .
דניאל סלע יא'5
קהילת לובומל
התיעודים הראשונים על העיירה לובומל (פולין) והישוב היהודי בתוכה ידועים ממקורות היסטוריים מתחילת המאה ה-14,
ניתן להניח שלובומל שימשה מקום יישוב עוד קודם לכן.
ב-1793 נקרעה לובומל מפולין ונכללה בתחום השלטון הרוסי עד שחזרה לשלטון פולני ב-1918.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה העיר לשלטון הרוסי עד לפלישה הנאצית לברית המועצות בשנת 1941.
מחורבן רוחני להשמדה
טוטאלית
עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 ליהודי העיירה היה ברור מה מצופה להם מצד הכובשים ומצד האוכלוסייה המקומית.
כבר במחצית ספטמבר נרצחו בעיר כ-12 יהודים על ידי אנשי צבא פולנים.
בסוף ספטמבר נכנס לעיר צבא גרמני סדיר ואחרי כמה ימים עזב את העיר; כמספר ימים לאחר עזיבת הצבא הגרמני נכנס לעיר הצבא הסובייטי, שהקים בה שלטון צבאי ואחר כך שלטון אזרחי; הסובייטים שלטו בעיר כ-21 חודשים עד לסוף יוני 1941, אז הגרמנים נכנסו והשתלטו על העיר ועל האזור כולו.
בתקופת השלטון הסובייטי אמנם לא נשקפה סכנה לחיי יהודים בעיירה, אבל מבחינה רוחנית, תרבותית ולאומית התארגן חיסול מאורגן: נפסק כל מגע חברתי-ציבורי עם יהודים; סגרו את החינוך ואת הספרייה בעברית וביידיש; השחיתו והרסו את בית הקברות היהודי; בשבתות ובחגים, ואפילו ביום כיפור, חויבו היהודים להופיע לעבודה ומי שלא הופיע- נשפט למאסר של שנים בבית הכלא.
מרבית היהודים, כולל ילדים, קיבלו תעודות זהות בציון סעיף 11, המגדיר את נושא התעודה כמסוכן מבחינה ביטחונית ומגביל את זכויות האזרח והאדם.
תחת שלטון הסובייטים מצבם החומרי של היהודים היה פחות או יותר נסבל ובשטח הושג שוויון חומרי לכל האזרחים (כולם כאחד נעשו עניים ואביונים).
מסוף יוני 1941 ועד אוקטובר 1942 הנאצים שלטו בעיירה -תקופה זו הייתה ליהודים כגיהינום עלי האדמות; אין אפשרות לתאר במילים את העינויים, הסבל והרגשות של היהודים.
אין לתאר במילים את מראה הילדים הקטנים, שהוריהם נרצחו באקציות גרמניות, והם נשארו עזובים, נאלצים להסתובב ולהתחנן לפרוסת לחם יבשה ומחפשים קליפות תפוחי אדמה בפחים.
היהודים בעיר ובסביבתה היו מסוגרים בגטו צר בשטח של שלושה- ארבעה רחובות וכחמישה עשר אנשים בכל חדר. חל איסור מוחלט על קיום מערכת חינוך ופעילות חברתית מכל סוג שהוא; כולם הבינו מהו הגורל המר המצפה להם, אך רק מעטים ובודדים עוד קיוו לנס שלא התרחש.
באחד באוקטובר 1942 בא הקץ. באותו היום החל החיסול הסופי של היהודים בגטו לובומל. מאותו היום והימים אחריו הוצאו ממקומות מחבוא כמה אלפי יהודים, שהיוו את שארית היהודים בעיר, ונרצחו על ידי הגסטאפו בעזרת רוצחים פולנים וליטאים. היהודים שהוצאו מהמחבוא הלכו למוות ללא כל התנגדות, כי כבר היו נשברו ברוחם ובנפשם וראו במוות פתרון שיגאל אותם מייסוריהם ומעינוייהם.
בלילה האחרון עוד הצליחו להימלט מהגטו כ-1000 יהודים, רובם צעירים, בני 30-35. מתוך היהודים שנמלטו נשארו בחיים כ-10 ילדים ותינוקת, שנמצאה על ידי נזירה, ונשלחה לאימוץ כנוצרייה.
כל יתר היהודים, שנתפסו בידי הנאצים והאוכלוסייה הפולנית, נרצחו במקום תפיסתם או הובלו לטבח במקום, שמרוחק כ-3 קילומטרים מהעיר , ובו כבר היו מוכנים מראש ארבעה בורות ענקיים, שאורכם חמישים מטרים, רוחבם שישה מטרים ועומקם חמישה מטרים (את הבורות נצטוו היהודים לחפור מספר שבועות לפני הרצח, ונאמר להם שהם מקימים משרפה ללבני בנייה)
בבורות אלו נרצחו בסך הכל כ-5,000 יהודים.
אחרי שגורשו הנאצים מהעיר השלימו הסובייטים את מלאכתם הבזויה, הוונדליסטית והברברית עוד לפני תום המלחמה ב- 1944; הייתה זו השלמה לפשעי הנאצים והשמדת כל זכר וסימן לחיי היהודים במקום.
הקשר המשפחתי שלי
בעיר לובומל גרה משפחתי- סבא רבא שלי (אברהם בלושטיין ז"e;ל) הרגיש, כי המצב במקום עומד להדרדר וכבר בשנת 1930 הוא עזב עם אשתו ושלושת ילדיו, וביניהם סבי (עמנואל סלע ז"e;ל, לאורוגוואי.
רובה המוחלט של משפחת בלושטיין נשארה בלובומל והם נרצחו בתקופת המלחמה:
אליהו בלושטיין ז"e;ל וילדיו: שייבע ז"e;ל, ישעיהו ז"e;ל, וועלוול ז"e;ל, משה ז"e;ל, בתיה ז"e;ל , רוזה ז"e;ל, רחל זל"e; , געניע ז"e;ל
אהרון בלושטיין ואשתו ז"e;ל וילדיהם: פראדל ז"e;ל,יעקב ז"e;ל, וחיה ז"e;ל
מרדכי בלושטיין ואשתו ז"e;ל וילדיהם: גיטל ז"e;ל, ראזע ז"e;ל, נתן ז"e;ל, חנה ז"e;ל, עלקע ז"e;ל, משה ז"e;ל, מלכה ז"e;ל, מנחם ז"e;ל
יחיאל בלושטיין ואשתו חוה וילדיהם ז"e;ל.
|
|
!["e;מפת]("e;file:///C:/Users/joesi54/AppData/Local/Temp/msohtmlclip1/01/clip_image002.jpg"e;)
מייקי חסון יא'7
קהילת זמברוב
זמברוב היא עיירה בצפון מזרח פולין.
ההתיישבות היהודית בעיירה החלה במאה ה-18, אך לא התקיימה קהילה מסודרת אז. ב-1741 הוקמה חברה קדישא בעיירה. תיעוד מ-1765 מציג כי באותה שנה חיו 12 יהודים בלבד בעיירה. במהלך השנים גדלה האוכלוסייה היהודית ובעקבות זאת הוחלט על הקמה של בית קברות יהודי בעיירה ב-1828 ( עד אז נקברו היהודים בעיירות באזור). ב-1830 הוקמה קהילה יהודית רשמית עם בית כנסת ומקווה, ובמהלך הזמן, נוסדו עוד ועוד מוסדות יהודיים וביניהם שני בתי מדרש, בית כנסת, ישיבה, חדרים, בתי ספר, בית עלמין וארגוני צדקה מסורתיים.
היהודים בעיירה התפרנסו תחילה מסחר בעצים ותבואה, ומאמצע המאה ה-19, גם ממרוצי סוסים, פרדסים, ומלאכה.
ב-1921 התגוררו בעיירה כ-3,216 יהודים, שהיוו למעלה ממחצית אוכלוסיית העיירה. לקראת מלחמת העולם השנייה החלה פעילות ציונית שהתבטאה במפלגות ותנועות נוער ציוניות.
בעיירה נולדו יום-טוב לוינסקי (1899-1973), מורה וסופר ישראלי, ושלמה גורן (1918-1994), שהיה הרב הראשי לישראל, וזכה בפרס ישראל לספרות תורנית ובפרסים אחרים נוספים.
הנאצים נכנסו לעיירה לאחר כיבוש פולין בספטמבר 1939. על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שטח זה היה שייך לברית המועצות, ולכן הנאצים נסוגו ממנה כעבור 10 ימים. באותם 10 ימים הספיקו הנאצים לשדוד רכוש רב של יהודי העיירה.
לאחר נסיגת הנאצים מהעיירה, מינו הסובייטים קומיסר - פקיד ממשל- בשם פישמן. הסובייטים אסרו על כל פעילות בעלת אופי ציוני ואל העיירה הגיעו פליטים רבים מהעיירה אוסטרוב מזובייצקה.
ב-22 ביוני 1941 שבו הנאצים לעיירה וכבשו אותה בשנית עם תחילת מתקפתם על ברית המועצות. הם החלו באופן מידי בחטיפות יהודים לעבודות כפייה והקימו יודנראט, שבראשו עמד גרשון סרברוביץ'. היודנראט ניסה להקל על סבלם של היהודים באופן שלא מצא חן בעיני הנאצים, ולכן פורק והוקם במקומו יודנראט חדש בראשות אדם שלא היה שייך לקהילה המקומית.
באוגוסט 1941 הוקם גטו בעיירה, שהוקצו לו 2 רחובות ובו קובצו כ-2,000 יהודים.
האקציה הראשונה ביהודי העיירה בוצעה ביום הקמת הגטו בכיכר השוק. כ-800 יהודים חסונים נבחרו והובלו ליער גלמבוקיה הסמוך ושם נורו.
לגטו כונסו לאחר מכן גם יהודים מעיירות סמוכות.
האקציה השנייה נערכה בספטמבר 1941 ובה נרצחו היהודים, שלא היו כשירים לעבודה, ביניהם קשישים ונשים הרות.
הנותרים בגטו עבדו בעבודות כפייה. הם צוו לענוד טלאי צהוב בצאתם לעבודה. בגטו שרר רעב כבד ורבים חלו בטיפוס. חלק מהיהודים הצליחו לברוח ליער ולהצטרף לפרטיזנים.
ב-12 בינואר 1943 החלה העברה של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ בקצב של כ-2,000 אנשים מדי לילה.
לאחר המלחמה רק יהודים מעטים מזמברוב וסביבתה שרדו את השואה. רוב השורדים עזבו את פולין, בעיקר ארצות הברית, לארגנטינה ולישראל.
ביבליוגרפיה
תמונות:
פלונגיאן היא עיר בליטא, במחוז טלז, בה חיים מעל 20 אלף נפשות.
ערב מלחמת העולם השנייה, הקהילה היהודית בעיר היוותה כ – 44 אחוזים מאוכלוסייתה.
ב1941, כמעט כל הקהילה היהודית הושמדה על ידי הנאצים ועוזרים הליטאים בני המקום.
אחרי המלחמה, חזרו כמה יהודים בני המקום לעיר, והקימו בה קהילה יהודית חדשה.
בערב ראש השנה היהודית, בשנת
1958 בוצע פוגרום ביהודי העיירה שזה עתה עברו את תופת המלחמה, הדבר ערער את קיום
הקהילה עד היום.
יא'3
קהילת בורשטיין, פולין
מחוז: סטאניסלאבוב
אזור: גאליציה המזרחית
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ- 3,581
• יהודים בשנת 1941: כ- 1,802
• יהודים לאחר השואה: כ- 13
(בורשטין (ב אוקראינית : ???????, ב פולנית : Bursztyn) היא עיר באוקראינה, כ-60 ק"מ
מדרום מזרח ל לבוב . פירוש שמה של העיר באוקראינית הוא " ענבר ".
עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (העיר IVANO FRANKOVSK נקראה בעבר
STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית,
פולין
תולדות היישוב
אזכורה הראשון של העיר הוא משנת 1596 , במסמכי תיעוד של העיר הסמוכה האליץ' , בהם
כונתה "Nove Selo", כלומר "כפר חדש", ובהם מצוין שתאריך ייסודה של העיר הוא 1554 .
במהלך התקופה הסובייטית התפתחה העיר במהירות, בפרט בין השנים 1962 - 1944 ,
והייתה לעיר הגדולה ביותר במחוז, ובה אוכלוסייה כפולה בגודלה מאוכלוסיית עיר המחוז
האליץ'. עם זאת, רק לאחר התקופה הקומוניסטית, בשנת 1993 , זכה היישוב למעמד של
עיר.
בעיר עוברת מסילת רכבת ובה קיימת כנסייה קתולית עתיקה, ששופצה בתחילת המאה ה-
21 . אחד ממאפייני ההיכר הבולטים של העיר הוא תחנת הכוח שלה, המונעת ב דלק
מאובנים . העיר שוכנת לחופי אגם, ובה חוות דגים.
פרנץ קסאפר וולפגנג מוצרט , בנו של וולפגנג אמדאוס מוצרט , התגורר בבורשטין ב-1809,
כשהעיר הייתה חלק מ האימפריה האוסטרית .
יהודי בורשטין
מצבות בבית העלמין היהודי העתיק בבורשטין
.
יהודים ישבו בבורשטין מראשית המאה ה-17. בראשית המאה ה-18 התארגנה הקהילה
וקודש בית-עלמין. באמצע המאה ה-18 נבנה במקום בית-כנסת, כן היו חברה קדישא,
תלמוד-תורה, ביקור-חולים, לינת-צדק, חברת דורשי-טוב ואגודת נשים. הוועד לפדיון שבויים
פדה יהודים רבים משבי הטאטארים. באותה תקופה חיו בבורשטין כ-600 יהודים.
ב-1772 קיבלו יהודי העיר רשות לסחר חופשי ולבניית בתי-אבן. אך כבר באותה השנה
חולקה פולין לראשונה, ועם השתלטות אוסטריה על כל דרומה של פולין (האזור שנקרא מאז
גליציה) הורע מצב היהודים בגלל נטל המסים וגזרות השלטונות.
בסוף המאה ה-19 גדל הישוב היהודי, 2,200 יהודים שחיו בבורשטין היו כ-%50
מאוכלוסייה. נבנו "בית הכנסת הקטן", בית-מדרש ו-8 בתי תפילה לחסידים ולבעלי-מלאכה.
בעיר התפשטה החסידות, וענף משושלת סטראטין (STRATYN) קבע שם את מושבו. רבים
נמנו גם עם חסידי בלז וצ'ורטקוב.
ב-1898 הוקם בבורשטין בית-ספר לילדים יהודים בתמיכת הקרן של הבארון הירש, למדו בו
כ-200 ילד. ילדי עניים קיבלו ארוחת-צהרים, לבוש ומכשירי-כתיבה. בבית-הספר התקיימו גם
קורסים למבוגרים ובית-ספר לתפירה. ב-1909 הוקם בית-ספר עברי משלים.
ב-1914 פרצה דליקה בעיר וכמחצית מבתיה עלו באש. בתחילת מלחמת-העולם הראשונה
(1914) ברחו רבים מיהודי-המקום מפחד הכובשים הרוסיים. בתקופת המלחמה בין
הסובייטים לפולנים רצחו צבאות פטלורה 11 יהודים. בסוף המלחמה (1918) פרצו מגפות
טיפוס וכולירה. ועד עזרה מקומי, בראשותו של ד"ר וולף שמוראק, עזר לנפגעים.
בעת המלחמה ולאחריה עזבו רבים מיהודי בורשטין את עירם. בשרפה שפרצה ב-1921
נשרפו שני בתי-הכנסת של העיר. בית-הכנסת "הגדול" נבנה מחדש.
בראשית המאה ה-20 עסקו יהודי בורשטין במסחר, במלאכה והיו גם בעלי מקצועות
חופשיים. בעיר היתה טחנת-קמח מודרנית, בה עבדו פקידים יהודים. כן היו בעיר שני בנקים
שהתאחדו ב-1918 ל"בנק לאשראי". בעלי-המלאכה התארגנו באיגוד "יד חרוצים".
המצב הכלכלי, שהורע בתקופת מלחמת העולם הראשונה, השתפר במקצת בשנים 1926 -
1929. אך עם פרוץ המשבר הכלכלי בפולין ב-1930, הורע שוב מצבם הכלכלי של יהודי
בורשטין, וקופת גמילות-החסדים נתנה הלואות לסוחרים זעירים, לבעלי-מלאכה ולפועלים.
בסוף המאה ה-19 הוקם בעיר איגוד "חובבי-ציון", וב-1912 הוקמה תנועת-נוער של "פועלי
ציון" - "יוגענד". בשנות ה-30 היו בעיר סניפי הציונים הכלליים, "פועלי ציון", ה"התאחדות",
"המזרחי", "הפועל המזרחי" והרביזיוניסטים. ליד "פועלי-ציון" הוקם חוג לדרמה, ספריה על-
שם י.ל. פרץ, אולם-קריאה ואולם להרצאות ולהצגות. כן פעלו תנועות-הנוער "גורדוניה",
בית"ר ו"הנוער הציוני". כמה השתייכו למפלגה הקומוניסטית.
ב-1931 ישבו בבורשטין כ-1,800 יהודים
התיעוד הראשון לישיבת יהודים בבורשטין הוא מהמחצית הראשונה של המאה ה-17.
בראשית המאה ה-18 התארגנה בעיר קהילה עצמאית, וקודש בה בית עלמין, וכעבור מספר
שנים נבנה במקום בית כנסת.
מאמצע המאה ה-19 ישבו בעיירה אדמו"רים מ חסידות סטרטין , וכן ישבו בה חסידי
בלז ו חסידי צ'ורטקוב .
בשנת 1898 הוקם בעיר בית ספר יהודי מיסוד " קרן הברון הירש " ובשנת 1909 הוקם בה
בית ספר עברי . בסוף המאה ה-19 הוקם בעיר איגוד " חובבי ציון ".
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו מהעיר רבים מיהודיה, ויהודי העיר הנותרים נפגעו
מפרעות החיילים הרוסים, ולאחר מכן ה קוזקים . רבים מבתי העיר נשרפו,
ובשנת 1918 פרצו בה מגיפות שהפילו חללים רבים. לאחר תום המלחמה נרצחו בעיר 11
יהודים ובעקבות מאורעות אלו עזבו את העיר רבים מיהודיה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטו מהעיר רבים מיהודיה, בשל חשש מגייסות ה רוסים ,
ויהודי העיר הנותרים נפגעו מפרעות החיילים הרוסים, ולאחר מכן ה קוזקים . כמו כן, רבים
מבתי העיר נשרפו, ובשנת 1918 פרצו בה מגיפות שהפילו חללים רבים. לאחר תום
המלחמה, נרצחו בעיר 11 יהודים בעת פרעות פטליורה . בעקבות מאורעות אלו עזבו את
העיר רבים מיהודיה.
בסיוע יוצאי העיר ב ארצות הברית ומוסדות עזרה הדדית, השתקמה הקהילה בעיר. ב שנות
העשרים ו השלושים של המאה ה-20 הוקמו בעיר סניפי המזרחי וה רוויזיוניסטים , ופעלו
בה תנועות הנוער גורדוניה , בית"ר ו הנוער הציוני .
בשואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) גוייסו צעירים יהודים לצבא הפולני.
בעקבות ההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות נכנס הצבא האדום לבורשטין ב-18
בספטמבר 1939 וכל האזור המזרחי של פולין סופח לברית המועצות. באביב 1940 הוגבלו
זכויותיהם האזרחיות של כ-60 יהודים אמידים. מפעלים הולאמו, ופעילי מפלגות ותנועות-
נוער ציוניות נאסרו והוגלו.
אחרי המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941, הצטרפו כמה עשרות יהודים
ליחידות הצבא הסובייטי הנסוג. באמצע יולי 1941 הופיעו נציגי השלטון הגרמני בבורשטין.
ב-20 ביולי, בעידוד הגרמנים, פרעו ביהודים שוטרים אוקראינים וקבוצות של האוכלוסיה
המקומית.
בתחילת אוגוסט 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שהצטווה לספק לגרמנים
רהיטים, תכשיטים וכסף.
בספטמבר 1941 נצטוו היהודים לעזוב את דירותיהם שברחובות הראשיים, לענוד סרט לבן
עם מגן-דוד, ונאסר עליהם לצאת מתחום העיר. היודנראט נצטווה לספק כל יום קבוצות
אנשים לעבודת כפייה. כן נחטפו עשרות צעירים למחנות העבודה בסביבות טרנופול, שם
מצאו את מותם. בחורף 1941 1942 מתו רבים מיהודי בורשטין ברעב.
בספטמבר 1942 החל גרוש קבוצות יהודי בורשטין לגיטו רוהאטין (ROHATYN). ב-15
באוקטובר 1942 גורשו כל יהודי בורשטין לבוקצ'ובצה (BUKOCROWCE) ורכושם נשדד.
רבים הצליחו לברוח ליערות הקרובים; השוטרים הגרמנים והאוקראינים, בסיוע איכרים
מהכפרים הסמוכים, ערכו מצוד אחר הבורחים; הנתפסים נרצחו.
בעיר נשארו רק 30 יהודים שהועסקו בהחזקת כבישים. כעבור חודש הועברו גם אלו לגיטו
רוהאטין. מקצת היהודים שהובלו לבוקצ'ובצה נרצחו והשאר הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ
(BELZEC) ב-26 באוקטובר 1942. אחדים מיהודי בורשטין שברחו ליער באזור בוקצ'ובצה
הצטרפו לקבוצה פרטיזנית.
אחרי שחרור העיר בידי הצבא האדום נמצאו בה 13 ניצולים יהודים. יהודים אחדים חזרו
מברית המועצות והמשיכו בדרכם מערבה.
בשנות ה-50 הפכו הסובייטים שני בתי כנסת למחסני תבואה. שטח בית העלמין היהודי
נעשה לגן ציבורי.
שנות ה-2000
לפי נתוני הארגונים היהודיים, בעיירה אין יהודים ואין קהילה. בית עלמין שייך לעירייה ואינו
מטופל.
עם כיבוש האזור בידי " הצבא האדום " בספטמבר 1939 הולאמו עסקי היהודים בעיר,
והוגלו ממנה פעילי המפלגות ותנועות הנוער הציוניות. לאחר פלישת ה גרמנים ובעלות
בריתם ל ברית המועצות ביוני 1941 כבשו את העיר כוחות של צבא הונגריה . באוגוסט
1941 עברה העיר לשלטון גרמני. בתקופת הביניים ערכו תושבי המקום האוקראינים פרעות
ביהודי העיר.
ב אוגוסט 1941 הוקם בעיר יודנרט בראשות ליפא שומר, אשר נדרש להעביר לגרמנים
תשלום כופר גבוה וחפצי ערך. בספטמבר 1941 צוו יהודי העיר לעבור ל גטו תוך שנאסר
עליהם ללכת על מדרכות העיר, והם חויבו בענידת סרט עם מגן דוד על זרועם. כמו כן, יהודי
העיר נלקחו ל עבודות כפייה , שבמהלכן מתו עשרות. בחורף 1942 - 1941 מתו רבים מיהודי
העיר כתוצאה מרעב. קבוצות צעירים מהעיר, שניסו להימלט ל רומניה , אך נתפסו ברובן
ונרצחו.
בסתיו 1942 הועברו יהודי העיר לגטו רוהטין ול בוקאצ'יבצי , שם נרצחו במקום או הועברו
ל מחנה ההשמדה בלז'ץ . שוטרים גרמנים ואוקראינים, בסיוע איכרים מקומיים, ערכו מצוד
אחר יהודים שניסו להימלט ליערות הסביבה.
לאחר שחרור העיר בידי "הצבא האדום" ב- 27 ביולי 1944 נמצאו בה 13 יהודים
שהסתתרו. בתי הכנסת של העיר הוסבו ב שנות החמישים למחסני תבואה.
בבורשטין קיים בית עלמין יהודי שנוסד במאה ה-18 והוא השריד האחרון לקיומה של
הקהילה היהודית בעיר. ככל הידוע, הקבורה האחרונה בו הייתה ב-1940.
לפי נתוני הארגונים היהודיים, בעיירה אין עוד יהודים ואין קהילה. בית עלמין שייך לעירייה
ואינו מטופל (שנות ה – 2000).
ביבליוגרפיה:
1.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%95%D7%
1A8%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%9F
2.
http://moreshet.pl/he/node/239
נספחים:
תחנת הכוח בבורשטין:
שחר פורת יא' 1
קהילת אופסה, פולין
(כיום בבלארוס)
אופסה (בבלארוסית וברוסית: ????, בפולנית: Opsa, ביידיש: אָפּשע) היא עיירה בבלארוס לחופי אגם אופסה, 18 ק"e;מ מדרום לכביש ברסלב-פסטאווי.
תולדות היישוב
אזכורה הראשון של אופסה במקורות היסטוריים מופיע ב-1500, כשהדוכס הגדול אלכסנדר יגיילו אישר לנסיך מקומי להשתמש באזור.
במאה ה-17 נבנתה במקום כנסייה מעץ שהשתייכה לקהילת ברסלב ומסוף המאה ה-18 התקיימו במקום כנסייה קתולית ובית ספר. ב-1829 פרצה בעיירה שריפה בה עלו באש כמחצית מבתי העיירה.
בתחילת המאה ה-20 היו בעיירה כ-460 תושבים. במלחמת העולם הראשונה היו בעיר מתקנים של הצבא הרוסי וכן בית חולים, כנסייה, בית כנסת, שני בתי ספר, סניף דואר ותחנת רכבת. ב-1929 שוב פרצה בעיירה שריפה קשה.
אורח החיים בקהילה לפני המלחמה: מדי יום שני בעיירה התקיים בעיירה שוק אזורי, אליו היו באים רבים מהאזור. בני הקהילה נהגו ללכת מדי שבת לאחד מבתי הכנסת בעיירה.
ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיירה כ-900 תושבים. בקיץ 1941 כבשו הגרמנים את אופסה. העיר שוחררה על ידי הצבא האדום ופרטיזנים בלארוסים בפברואר 1944.
בשנת 1995 היו בעיירה כ-250 בתים וכ-600 תושבים
בפרוץ
מלחמת העולם השנייה חיו באופסה כ-450 יהודים – כמחצית אוכלוסייתה. הם התפרנסו
בעיקר ממסחר ומלאכה ונעזרו בארגוני סעד שונים. בעקבות כניסת הסובייטים לעיירה ב-19
בספטמבר 1939 הולאמו החנויות, והיהודים עברו לעבוד במסגרת של קואופרטיבים.
בסוף יוני 1941 כבשו הגרמנים את אופסה, וכעבור
כמה ימים החלו להתעלל ביהודים. קבוצה של צעירות וצעירים יהודים הוצאו להורג מחוץ
לעיירה. בהוראת הגרמנים הוקם בעיר יודנרט, ובראשו הועמד דוד לוין. בדצמבר 1941 שולחו מרבית יהודי אופסה
לגטו ברסלב ונרצחו שם עם יהודי עיירה זו ב-3 ביוני 1942.
כ-60 בעלי מקצוע יהודים ובני משפחותיהם שנותרו
באופסה רוכזו בגטו סגורומגודר שהפך למעין מחנה עבודה. לגטו זה הסתננו
במרוצת הזמן יהודים ניצולי אקציות בעיירות סמוכות, וב-1 ביולי 1942 נמנו בו כ-300
יהודים.
גטו אופסה חוסל בשלהי 1942, כשהעבירו הגרמנים
את יושביו לגטו נוסף שהקימו בברסלב.
