מריאסיה קוגן נולדה ב- 22.1.1923 האחות הרביעית מתוך שישה אחים בקישינב, לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה רוסיה וב-1918 כשהסתיימה המלחמה היא נהפכה לרומניה. ב1940 ברית המועצות כבשה את קישינב, והמקום נהפך למולדובה של היום.
אביה היה סוחר ולהוריה היו מכולת, כל בני המשפחה היו עובדים ועוזרים בפרנסת הבית במכולת. המצב הכלכלי לא היה יציב, היו תקופות טובות ובהן המשפחה קנתה הבית, והיו תקופות שבהן נכנסו לחובות כבדים, ולכן לא יכלו לתת לילדיהם השכלה ראויה. כל ילדי המשפחה סיימו בית ספר יסודי אך, תיכון לא עשו. מצבם הכלכלי לא היה קשור להיותם יהודים. אבא של אמה היה רב, אמה הייתה דתייה מאוד ואביה לא שמר על המוסרת באופן מלא. המשפחה שמרה על כשרות, חגים ובפסח היו כלים מיוחדים. הייתה הערכה רבה למנהיגים ולמועדים עתיקים במוסרת היהודית. בזמן המלחמה ואחריה לא שמרו כלל על המנהגים והמצוות ביהדות.
כשפרצה המלחמה בין ברית המועצות לגרמניה ב-22.6.1941 מריאסיה הייתה בת 18.5. האח הצעיר שהיה אז בן 14.5 וחבריו חשבו שמפציצים את תחנת הרכבת שהייתה קרובה לאזור. הם רצו לראות איך מפציצים את התחנה כשהם חזרו הם הבינו שהגרמנים מפציצים את קישינב וזאת לא התחנה שנהרסת. המקרה היה הפתעה מוחלטת, אף אחד מבני המשפחה והקהילה לא האמין שתתחיל מלחמה. המשפחה החליטה לברוח לביתה של אחות אמה, שהתגוררה שם עם משפחתה לא רחוק מקישינב בידיעה שהמלחמה עדיין לא הגיעה לשם, לעיירה שקיימת גם היום "ודלוי וודי" ( וודי=מים, העיירה הייתה עיירת נופש על גדות נהר נסטרן). המשפחה לא חשבה שהמלחמה תמשך זמן רב ולכן לא לקחו ציוד רב איתם.
לאחר שבוע בביתה של הדודה הבינו כי עליהם לברוח משם, ולכן החליטו לחזור לקישינב ולקחת ציוד נוסף עימם. לאחר שהגיעו הבינו כי הבית שלהם נהרס משום שהיה סמוך למפקדה של הצבא האדום, והצבא החליט להפציץ את המפקדה מידיעה שהגרמנים בדרך וחששו שיראו את המסמכים. לאחר שהצליחו למצוא מספר מועט של פריטים חזרו חזרה לביתה של הודה ובדרכם ראו אנשים רבים בניהם אנשי הצבא האדום בורחים מהמקום עם סוסים ועגלות.
הם חזרו לעיירה והחליטו שכל 11 הנפשות( המשפחה ומשפחת הדודה), לברוח מזרחה לאוקראינה. הם העמיסו את כל הרכוש שהצליחו על סוס ועגלה והתחילו לנסוע לכיוון הנהר. המונים ברחו, היה בלגן ועומס גדול בדרך. לאחר שחצו את הגשר מעל הנהר והתחילו לנסוע, הגרמנים התחילו להפציץ את הגשר. כל האנשים שהיו בדרכם על הגשר נהרגו ונפלו לתוך המים (מריאסיה סיפרה מזיכרונה, שהנהר נהפך כולו לאדום מדם). כל המשפחה ניצלה והחליטה לרדת דרומה, לכיוון רוסיה ולאחר מכן עלו על רכבת. הרכבות היו מלאות ולא היה מקום לכל המשפחה, אמה אמרה: או שכולם עולים או שאף אחד. לבסוף הצליחו כל 11 הנפשות לעלות לרכבת ללא הסוס והעגלה. הגרמנים התחילו להפציץ את הרכבות, הרכבת נעצרה ואנשים התחילו לקפוץ ממנה ולברוח. אמה אמרה שוב: מה שיהיה עם אחד יהיה עם כולם, אנחנו לא זזים מהרכבת. הם מצאו פינה בקרון, התיישבו במעגל, התחבקו והורידו את ראשיהם וככה לא איבדו אחד את השני. לאחר שנגמרו ההפצצות הרכבת ללא שום התראה התחילה לנסוע, ומי שקפץ לא הצליח לחזור חזרה. ככה ילדים איבדו את הוריהם ומשפחות רבות נהרסות. לאחר שהם ירדו מהרכבת הם התקדמו ברגל לכיוון דרום רוסיה משום שמטרת הגרמנים בשנת 1941 הייתה לכבוש את בירת רוסיה, מוסקבה, הנמצאת בצפון ושם הגרמנים הפציצו והפגיזו יותר מבדרום.
יום אחד כאשר הם הלכו בשדה, והיה קריר קרוב לסתיו. בשדות היו ערמות חציר גדולות וגבוהות וכאשר נכנסים לתוכן חנוק אך חמים. הם נכנסו לערמות הללו ללון. בבוקר שהם קמו ורצו לצאת הם שמעו שפה גרמנית, אלה היו שני אופנוענים נאצים. המשפחה ישבה בשקט עד שהם נסעו והתרחקו מאוד מהמקום ורק לאחר מכן המשיכו בדרכם לדרום. למזלם האופנוענים נסעו לכיוון האחר. הם הגיעו ל "גולאי פולה" (תבלו בשדה), עיירה שממוקמת בקרבת העיר רוסטוב, עיר גדולה הקיימת גם כיום. העיירה הייתה עיירה של קוזקים, אנשים מאוד לוחמניים (ידוע לנו שאחות של אמה נאנסה על ידי קוזקים בפרעות קישינב ב1903 וכתוצאה מכך הולידה ילדה שעברה לגור בצרפת עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) כאשר התושבים שמעו שהגיעו יהודים לעיירה כולם יצאו מבתיהם ורצו לראות אם השמועות לגביהם נכונות (הם שמעו שמועה שהיהודים הם בעלי זנבות או קרניים). התושבים היו מאוד נדיבים וכאשר ראו את הכמות הגדולה של היהודים שמגיעים החליטו להכניס אותם לביתם בשל המצב הקשה שהם עוברים. המשפחה נשארה בעיירה הזאת ושם היה משק חקלאי משותף, שנקרא ברוסית קולחוז. הם התחילו לעבוד שם ומנהל המשק היה מאוד מופתע שאף על פי שהמשפחה לא ידעה מה זאת עבודה חקלאית הם עובדים כאילו עסקו בכך שנים. הם נשארו שם עד קיץ 1942.
באותו הקיץ כשהגרמנים ראו שהם נכשלו בכיבוש מוסקבה, הם החליטו לכבוש את אזור קווקז המרובה בנפט. כדי לכבוש את האזור צריך לעבור דרך דרום רוסיה. הגרמנים התקדמו במהירות רבה ברגע שהמשפחה שמעה שהגרמנים בדרך אליהם הם החליטו לעזוב ולהמשיך הלאה כאשר כולם עדיין ביחד.
המשפחה התקדמה לעבר נהר "וולגה" שם הייתה העיר "סטאלינגראט", משם הם עלו על מעבורת גדולה עשויה מקרשים עבים מאוד, עליה היה איש אשר ניווט אותה וזאת בכדי לעבור את הנהר. אמה שוב אמרה: שכולם צריכים לעלות או שאף אחד לא עולה וכך כולם עלו על המעבורת ונשארו יחדיו. לאחר שעלו למעבורת והיא התחילה בנסיעתה, הגרמנים התחילו להפציץ ולהפגיז את העיר "סטאלינגראט" ואת אלו העוברים בנהר. (מריאסיה סיפרה על תחושת פחד נוראית שעברה עליה במהלך ההפצצות) למזלם, המעבורת שעליה היו, נשארה שלמה והצליחה לעבור לצד השני של הנהר. שם הייתה ערבה ושטחים חקלאיים רבים, אך ללא מקומות ראויים למחייה.
המשפחה החלה ללכת עד שעלתה על רכבת. הרכבת הייתה מלאה לחלוטין ולכן היא אחיה ואחותה הבכורה היו צריכים לשבת על המדרגות בכניסת הרכבת. היא ואחותה פחדו שאחיהן יירדם ויעזוב את הידיות שהחזיק בכדי לא ליפול ולכן כל כמה זמן היו צועקות לו כדי שיתעורר.
לאחר נסיעה ממושכת הגיעה המשפחה לקזחסטן שבאותה התקופה הבתים שם היו עשויים מצואת סוסים יבשה, מחמר וקש (בנייה אקולוגית). לאור המצב השלטונות הכריחו להכניס יהודים לבתי התושבים המקומיים ובתמורה היהודים היו עובדים במשקים כחקלאיים. בלילות בעלה של הדודה היה שומר בחוץ, לילה אחד הוא נרדם בשמירה ובגלל הקור הכבד ששרר במקום הוא קפא למוות. המשפחה הרגישה בטוחה ומוגנת בקזחסטן ונשארו שם עד 1943.
מסיבה לא ידועה ב1943 הם עברו לסיביר שחלקה גבול עם קזחסטן. מריאסיה אחיה ואחותה הבכורה היו הראשונים לעבור ולסדר מקום מחייה. שלושתם התמקמו בעיר הנקראת "נובוסיבירסק", עיר מפותחת הקיימת גם היום ובה יותר ממיליון תושבים. שם הם פגשו יהודים רבים בניהם גם כאלה שברחו ממולדובה. ברגע שהגרמנים כבשו את מולדובה ואוקראינה התעשייה (תעשייה צבאית, מזון, טקסטיל ועוד) הועברה לסיביר. התעשייה הצבאית הייתה מאוד מפותחת וכולם נתנו יד למען אותה המטרה- לנצח את הגרמנים. התושבים בסיביר נעזרו באמריקאים שהיו בני ברית עם ברית המועצות וסיפקו להם מזון ובגדים (מריאסיה סיפרה שללא השימורים שהאמריקאים שלחו להם הם לא היו שורדים).לאחר התמקמות האחים הם קראו לשאר המשפחה להגיע לסיביר ולהצטרף אליהם. בזמן ההמתנה של שאר המשפחה לרכבת המובילה לסיביר אמה של מריאסיה חלתה בדלקת ריאות ונפטרה עקב מערכת חיסונית חלשה מאוד, בקזחסטן ב1943 (עיר פטירתה לא ידועה).
כאשר, המשפחה הגיעה לנובוסיבירסק אביה של מריאסיה הודיע שיושבים שבעה על מות האמא. מריאסיה הייתה סורגת וכחלק מהפרנסה המשפחתית היו מוכרים את עבודותיה בשוק, לא תמורת כסף אלא תמורת מזון וכך הצליחו לעבור את התקופה.
לאחר זמן מה החליטה המשפחה לעבור לעיר הנקראת "סטלינסק", שהיום נקראת "נובוקוזיינק" ושם היא הכירה מחדש את בעלה לעתיד שחזר מהצבא האדום אותו הכירה לפני כן עוד בקישינב כאשר שניהם היו בתנועת נוער ביחד השניים בתחתנו ובתום המלחמה ב4.1.1946 הולידו את ביתם היחידה, סבתי אווה (חווה). לאחר כשנה ביולי שנת 1946 כל המשפחה החליטה לחזור הביתה, לקישינב, העיר היתה הרוסה. הבית של המשפחה יוסף שוסטר (בעלה של מריאסיה) היה קיים אך לא היה שום מסמך המתעד שהבית הוא אכן שלו אז הוא ביקש שאנשי יעידו לטובתו בבית משפט שהבית אכן שלו אך כולם פחדו וכך לא היה להם איפה להיות. כבר אז, החלו שמועות שבעיר צרנוביץ ישנם עדיין דירות והיא לא היתה הרוסה בנוסף אמרו שמשם ניתן לשלם שוחד ולעבור לרומניה הם ניסו לעבור לרומניה אך בלית ברירה הם נשארו בצרנוביץ עקב הריסת הגבול בין רומניה לצרנוביץ. המשפחה נשארה שם יוסף נפטר בצרנוביץ ב15.4.1960 לאחר מכן חווה (הבת) הכירה את בעלה, מישה (מיכאל) גולדנברג הם התחתנו והולידו את אינסה גולדנברג ועם מריאסיה עלו ארצה ב-29.10.1978.
