זיגפריד (פרדי) אריה
זיגפריד (פרדי) אריה נולד בעשירי ליולי 1928 בצ 'רנוביץ, שבאותה תקופה סופחה לרומניה, וכיום תחת שלטון אוקראיני.
סבי נולד למשפחה מבוססת: אביו הרמן, אשר לחם במלחמת העולם הראשונה, היה איש עסקים, שהיה בעל מפעל גבס וטחנת קמח; אמו אנה, שהייתה אחראית על ניהול הבית בעזרת שתי עוזרות ואחיו לודביג, הגדול ממנו בשלוש שנים.
הוא גדל במשפחה חילונית מתונה, דוברת גרמנית. בבית הם שמרו על כשרות ,אמרו קידוש בשבת וחגגו את חג הפסח. הוא גדל בצרנוביץ, ששליש מאוכלוסייתה היו יהודים באותה תקופה והשאר רומניים, אוקראינים, הונגרים ופולנים. המשפחה חייתה חיים טובים ושלווים, והיה בקשרים טובים עם משפחתו ונסעו יחד לחופשות.
חייו הטובים נפסקו עם כניסת ברית המעוצות לבוקובינה הצפונית (האזור שבו נמצאה צרנוביץ). רכושה הרב של המשפחה נלקח ממנה- מאביו נלקח בית החרושת שהיה בבעלותו, והם נאלצו לעבור מבתיהם. בתקופה זו נשללו זכויות האדם והגבולות נסגרו. במזל גדול לא נודע לשלטונות שאביו היה קפיטליסט והם לא הוגלו לעבודה קשה בתנאים קשים, כפי שקרה לאנשים המבוססים בעיר. הם התחבאו אצל יהודי עני שהכירו. כאשר ברית המעוצות נכנסה לצרנוביץ סבי חזר ללמוד בבית הספר ולמד עוד שפות.
ב1941 החלה המלחמה בן גרמניה לברית המועצות, ולתוך אזור מגוריו פרצו צבאות גרמניה, רומניה והונגריה. חלק גדול של היהודים נטבחו על ידי שכניהם והאחרים, ובתוכם סבו, דודו וחלק ממשפחתו המורחבת, גורשו לכיוון מזרח אוקראינה. סבי ומשפחתו הגרעינית נשארו בצרנוביץ לשבועות אחדים. אביו ניסה לשחרר את אביו ואחיו אך ללא הצלחה. לאחר כמה חודשים סבו של סבי נפטר בשל זיהום ברגל ואשתו הושלכה לנהר הדניאסטר . גם דודתו נפטרה ממחלה.
מאוחר יותר באותה שנה החל גירוש יהודי צ'רנוביץ. בהתחלה רוכזו בגטו בצ'רנוביץ ואחר כך קיבלו הוראה להתרכז בתחנת הרכבת, והוכנסו לקרונות המסע עם מעט מאוד רכוש. בנסיעה זו סבי חלה עם חום גבוה. הנסיעה ארכה כיומיים ובסופה הגיעו לגבול ברית המועצות ומשם הובלו לעיר מוגילב. סבי ומשפחתו נשארו בגטו עד 1944.
החיים בגטו היו קשים. בשביל להתקיים היה צורך במזון, שאותו קנה אביו במחירים מופרזים. אביו, שהיה חכם ובעל יוזמה, פנה בדרך לא ברורה לשלטונות הגטו והציע לבנות כבשן לייצור סיד, מה שהפך אותו לחיוני בזמן המלחמה. הייתה זו הצלה לסבי ומשפחתו, כי הבטיח את הישארותם בגטו מוגילב במקום לעבור למחנות. אביו בחכמתו הרוויח זמן. הא קיבל בניין בקצה הגטו. הם חיו ללא חשמל וללא בתי שימוש ונאלצו לעשות את צרכיהם בחוץ, מה שקשה במיוחד בחורף של אוקראינה .מאוחר יותר הבית אוכלס במספר משפחות והחשמל חובר, מה שהיה חגיגה עבורם. החיים היו עלובים, כפי שסבי סיפר, אבל מה שחשוב היה שהם היו מוגנים. אמו הייתה הגיבורה האמיתית, כך סיפר: היא בישלה למספר רב של אנשים, כיבסה וניסתה לשמור על שגרה; מעבר לתנאים הקשים הקשו עליהם הכינים, הפשפשים והפרעושים. אנשים רבים בסביבתם נפטרו ממחלות כמו טיפוס ולאחר שמתו פונו על גבי עגלות. כולם היו חייבים לענוד טלאי צהוב. אך בה-בעת סבי חגג בר מצווה בגטו ובמהלך חייהם בגטו נודע לאביו, כי אחיו וקרובים נוספים נותרו בחיים. אביו בדרך לא ידועה הביא אותם לגטו.
ב-1942 דתיים בגטו רצו להשתלט על כבשן הסיד ולכן דאגו להכניס את סבי וקרוביו לרשימה של המיועדים למחנה ריכוז.מחנה הריכוז אמר מוות במקרה הזה, ואביו של סבי הבין את זה, ולכן התחבאו בקרבת מקום. כנראה בגלל אותם דתיים נודע לחיילים על מחבואם, והם נתפסו והועברו למחנה ריכוז.
במחנה הריכוז ראה סבי יהודי שהתאבד בקפיצה על הגדר במטרה שיירו עליו; ילדים עזובים, חולים, ואנשים שהשתגעו. זיכרונות איומים אלו מלווים אותו כל חייו. אביו בעל התושייה הבין שהסיכויים לשרוד נמוכים ולכן תכנן לברוח. הוא שכר עגלון מקומי, שהוביל כל אחד מהם בנפרד למוגילב. במזל הם לא נתפסו, שכן אם היו נתפסים גורלם היה מר.
בחזרתם לגטו היו עדים למוות ולמראות קשים. החיים בגטו היו קשים עבור סבי, שהיה ילד, שישב בחדר סגור בלי לרוץ, להסתובב ולשחק. בפעם היחידה שהעז לצאת קיבל מכות משוטר רומני שיכור.
ב1943 הגיע יהודי שהצליח לברוח מבור ההריגה. הוא סיפר להם על מה שקורה בעולם ועל הרצח הלא הגיוני שקורה, אך הם לא האמינו לו בהתחלה.
לאחר כמה חודשים השליט הרומני הבין שהמצב לא טוב עבורו ושינה את עמדתו בנושא היהודים. חלק מהרומנים חזרו לבתיהם. סבי ומשפחתו שנשארו במוגילב, ופחדו מיחידות האס אס והחיילים האוקראינים. אביו חיפש מסתור ומצא אחד כזה והם ישבו בחושך על הרצפה מספר ימים בצפיפות. אחר כך חיילים הודיעו להם שהם משחררים אותם. מצבם היה קשה, לא ידעו מה מצפה להם בביתם ומה יהיה על מצבם הבריאותי, הנפשי והגופני.
הם החלו במסע חזרה הביתה. אבי סבי שילם לרוסי בבקבוקי וודקה כדי שיעביר אותם את נהר הדניאסטר. הם ישבו על קופסאות פגזים ובנס יצאו מזה בשלום היות והרוסי היה שיכור. אחר כך נאלצו ללכת יומיים ברגל. היה קר והם לא היו לבושים בהתאם. הם בילו את הלילות בבתים של יהודים שנרצחו. לבסוף הגיעו בחזרה לצ'רנוביץ, נכנסו לעיר בעזרת שוחד ששולם לחייל רוסי. למזלם המשפחה שהתגוררה בביתם נתנה להם להישאר עימם.
לאחר השואה אביו התחיל לעבוד וסבי חזר ללימודים בזכות אמו שבמעט כספה דאגה לחינוך שלו. בתקופה זו ניסו לגייס את סבי לצבא הרוסי, אך הוא במזל התחמק מזה. מפקד לשכת הגיוס, שעזר לו לא להתגייס, ייעץ לו לנסוע רחוק משם.
הם עברו לעיר דורוהוי ברומניה, שם ניסו להסתדר. אביו פתח קו אוטובוס. המלחמה הסתיימה. אמם המשיכה לטפח את החינוך. סבי הצליח לעבור את בחינות הבגרות ברומניה למרות הקשיים ועבר לעיר קריובה, והמשפחה חיה בעוני. בשנים אלו הם דאגו שיגרשו אותם לסיביר.
ב1949 השכן שלהם זייף להם תעודות לצורך עלייה לישראל ללא תשלום. לפני היציאה סבי זומן לחקירה בדבר יציאתם מהארץ ובמזל אושרה היציאה. הם נסעו לנמל קונסטנצה ומשם עלו לאנייה ללא תעודות בכלל (בגלל שהיה איסור לקחתן). ההפלגה לישראל לקחה 3 ימים וב-13.8.1950 המשפחה הגיעה לנמל חיפה. מאז לא חזר סבי לבקר ברומניה.
הקליטה בארץ הייתה קשה: אמו של סבי חלתה בסרטן והם עברו את כל שלבי קליטת העולים: מחנה "שער עלייה" בחיפה, מעברת אוהלים בירושלים בשכונת בית וגן, העברה למחנה עולים בתלפיות ולבסוף שכירת דירה בשכונת מוסררה בקרבת הגבול עם ירדן. סבי ואחיו התחילו לעבוד בעבודות שונות כמו בניית כבישים. הם הבינו שהם זקוקים להשכלה לכן נרשמו לחוג תרבות צרפתית באוניברסיטה העברית, כשבקושי ידעו עברית ואנגלית. למרות הקושי הרב בלימודים, הם הצליחו לסיים את התואר הראשון והמשיכו לתואר שני בגיאוגרפיה, גיאולגיה ומדעי הקרקע, למרות שלא האמינו שיסיימו את לימודיהם-הם הצליחו. בזמן שלמדו באונברסיטה הם גם עבדו וטיפלו באימם החולה.
ב-1954 אמם נפטרה ולא זכתה לראות אותם עובדים- אחיו בחברת נפט וסבי בחברה בשם תה"ל. בזכות הלימודים הם הצליחו להשיג עבודות טובות ובקלות. מאוחר יותר חייו של סבי השתפרו פלאים והוא השיג עבודה קבועה, השלים את בחינות הגמר, שירת בחיל האוויר, וקיבל תואר "מוסמך" שעליו נלחם. ב-1960 נישא לסבתי רעיה והם גרו בתל אביב. בהמשך נולדו אבי יוסי ודודתי חיותה, שהסבו לו אושר רב בימים ההם.
אביו סבי נפטר ב-1971 ואחיו נפטר ב-1997 במקסיקו, שם הקים את משפחתו.
סבא שלי בא ממשפחה מבוססת שנלקח ממנה הכל. בזכות התושייה החזון והחשיבה קדימה של אביו הוא ניצל. אביו היה אדם ראוי להערצה, שבאופן אישי אני מעריצה ושואפת להיות כמותו. למרות כל המכשולים הוא תמיד מצא דרך לקום ולהמשיך הלאה; למרות הקשיים עלה לארץ והקים משפחה, סיים את לימודיו האקדמיים ועבד בעבודות מובילות. אני מנסה לשים את עצמי במקומו ואני פשוט לא מצליחה; אני לא מצליחה להבין איך בני אדם יכולים להיות כל כך לא אנושיים. לא משנה כמה סרטים אני אראה, כמה בגרויות אני אעשה- אני לא אבין מה מביא בני אדם לרצוח על בסיס אמונה; איך עוד היום יש מכחישי שואה וניאו- נאצים. למדתי הרבה מהעבודה ועד יום מותי אזכור את סיפור ההישרדות של סבא. אני מבטיחה שכל עוד אני חיה אזכור ואזכיר את השואה.
