רומי רובין יא6
לאוניד (אריה) ניידה
( סבא שלי )
סבי נולד בשנת 1940 באוקראינה. אמו הייתה מורה לגרמנית לפני המלחמה ואחרי המלחמה נשרפו המסמכים שהוכיחו שהיא הוכשרה לעבודה זו, והיא עברה לעבוד כמוכרת בחנות למצרכים. את אביו לא הכיר משום שנהרג במלחמת העולם השנייה. מפני שאמו של סבי ידעה גרמנית שוטפת, היא הייתה מסוגלת לומר לגרמנים שהיא גרמנייה. לאחר בדיקה שערכו אמו ואחיו של סבי הם גילו שהם יהודים. למשפחה היה מזל ומחנות ההשמדה היו כבר סגורים מפני שזו הייתה שעה מאוחרת. הגרמנים ציוו על משפחתו להגיע בבוקר לאותו מקום. אמו של סבי לא בזבזה זמן, והתחילה ללכת עם שלושת ילדיה בקור הקשה מאוד לעיר אחרת. את סבא שלי שהיה הבן הכי צעיר שלה היא לקחה בידיה ושאר אחיו הלכו ברגל, עבר זמן מה והם התעייפו. אמו של סבי ראתה משאית מרחוק ונופפה לה בידה והם עצרו. היו אלו שני גרמנים, ואמו של סבי שיקרה להם וסיפרה שהיא גרמניה וביקשה עזרה; הם הושיטו עזרה מבלי לדעת שהם בעצם מצילים יהודים. סבי מספר שהוא זוכר כי גר בבניין בן 5 קומות, בדירת 2 חדרים וחצי בעיר צ'רנוביץ. אחרי המלחמה הרעב היה קשה ולא היה מה לאכול. בשביל לקבל אוכל הוא היה צריך ללכת בלילה בקור של 30- מעלות לעמוד בתור לקבל קילו של לחם. תמיד נתנו לו חתיכה קטנה של לחם בנוסף לקילו לחם שקנה, ובדרך הביתה הוא היה אוכל את החתיכה הקטנה ומביא הביתה את הגדולה. לא היה הרבה אוכל באותה תקופה, לכן משפחתו של סבי אכלה הרבה קליפות חמנייה, זה המאכל שהכיר, לכן, עד היום כשנשארות שאריות של אוכל הוא אף פעם לא זורק אותן.
כשסבי היה בן 34 עלה לארץ לאחר שהכיר את סבתי ברוסיה בשנת 1974. הם רצו לעלות לארץ גם מפני שסבי היה ציוני וגם מפני שעוד לפני המלחמה הם רצו לעלות ארצה אך לא הספיקו לעבור את הגבול, שכן שומרים רוסים חסמו את הגבול ולא אפשרו לצאת או להיכנס, וכך אז הם נשארו בצ'רנוביץ ורק אחרי 30 שנה התאפשר להם לעלות לארץ ישראל.
