EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
מאיר ארואטי
1907-1996
יוצר הדף: שי ארואטי קשר לדף: נינ/ה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

מאיר (מרסו) מלמד

  • תאריך לידה: 21.7.1907
  • תאריך פטירה: 24.4.1996
  • מקום הלידה: סמוקוב ,בולגריה, - עיירת מחוז במרכז בולגריה שריכזה את כל המסחר של הכפרים בסביבה.
  • עיסוק / מקצוע: רפד- תופר מזרונים, שמיכות וכריות מצמר כבשים ופוך.
  • מקום המגורים במהלך המלחמה: סמוקוב, בולגריה.

 

  • סיפורו של מרסו לפני המלחמה:

מרסו נולד ב-21.7.1907 בסמוקוב שבבולגריה, להוריו דוד ומזלטוב, שהיו אנשים אמידים מאוד. בסמוקוב הייתה קהילה של 60,000 יהודים והגזענות לא הייתה ניכרת בעיירה כלל. מספר שנים לפני המלחמה הם בנו בית בן 3 קומות עם 6 דירות, מרתף ועליות-גג, חצר גדולה עם עצי פרי, והחיים שלהם היו שקטים ורגועים. לימים ביתם הפך לבית הגדול ביותר בסמוקוב.

הם היו שלושה אחים; הנרי, בנימין (בנג'ו) ומאיר (מרסו). כל אחד מהילדים קיבל דירה בבית, וגם להורים הייתה דירה משלהם. שתי הדירות הנותרות היו מושכרות. באחת מהדירות גר רופא נשים צרפתי-נוצרי, שיילד את סבתא רבתא שלי (בלידה של סבתי), מפני שליהודים אסור היה ללדת בבתי חולים. בדירה הנוספת גרה משפחה אחרת. עליות הגג והמרתף היו משותפים לכולם.

את החגים הם היו חוגגים בבית הכנסת העירוני, והיה להם מעין מתנ"ס יהודי, שבו היו מקיימים נשפים של חגי ישראל, והצעירים היו מגיעים לערבי בילוי. למשפחה היו חברים בולגרים רבים, והיחסים בין היהודים בעיירה לשאר האוכלוסייה היו מצוינים.

שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה (באפריל 38'), התחתן מרסו עם סבתא רבתא שלי, מילקה, ושנה לאחר מכן נולדה סבתי (יולי 41').

מרסו היה בעל חנות גדולה בעיר, שבה הוא תפר מזרונים מצמר כבשים ושמיכות וכריות מפוך. מכיוון שמזג האוויר בבולגריה היה קר מאוד, והעיר סמוקוב ממקומת בהרים המושלגים, הוא תפר מזרונים קטנים לאדני החלונות הכפולים.

           

  • סיפורו של מרסו בזמן המלחמה:

עוד לפני שסבתא רבתא שלי ילדה, גייסו הגרמנים את מרסו למחנות העבודה למשך ארבע שנים רצופות, שבמהלכן, הוא הגיע הביתה פעמיים בלבד; פעם אחת בהיתר ל-24 שעות, שמתוכן רוב הזמן "התבזבז" על הנסיעות, ופעם שנייה לאחר שברח כדי לראות את סבתי, בתו.

מטרת מחנות העבודה בצפון בולגריה הייתה לסלול מסילות ברזל, שעליהן העבירו את יהודי יוון, סרביה ומקדוניה למחנות ההשמדה שבפולין. בכל פעם, שסיימו את הסלילה באזור מסוים, היו הגרמנים מעבירים את כל יושבי המחנה למחנה אחר על מנת להמשיך את הסלילה. כך קרה שבמהלך ארבע שנות שהותו במחנות, מרסו עבר בין שלושה מחנות עבודה שונים.

כשהייתה סבתי צעירה מאוד (בת כחצי שנה), חמדו הגרמנים את הבית שלהם, והורו להם להתפנות ממנו תוך 24 שעות. הבית הפך להיות מטה גרמני, שבו ישבו כל הקצינים, הגסטאפו, וכו'. סבתי ואמה, מילקה, עברו לגור בעליית הגג שבבית הוריה של מילקה, ואמה של מילקה עברה לגור במרתף של משפחה יהודית אחרת.

בתקופת המלחמה, סמוקוב הייתה עיירה, שקלטה יהודים מעיר הבירה סופיה, ומערים בולגריות אחרות, שמהן פונו  יהודים על ידי הגרמנים.

האוכלוסייה הבולגרית תמכה מאוד באוכלוסייה היהודית באזור, עד כדי כך שבאחת הפעמים, שבהן עמדו להוציא את היהודים מסמוקוב למחנות ההשמדה, סבתא רבתא שלי נתנה את המפתח של הבית שלהם ושל חנות הפוך של מרסו לחברים בולגרים- ככה שאם הם יחזרו- יהיה להם לאן.

במחנות העבודה המצב היה גרוע מאוד. בקושי ניתן שם  לאנשים אוכל, כמו גם בגדים חמים ושמיכות. אך למרות הכל כאשר עברו הרכבות עם יהודי יוון ומקדוניה במסילות, פועלי הרכבות זרקו את השמיכות והמימיות היחידות שהיו להם לתוך הרכבות כדי לעזור ליוונים. במחנות העבודה שרצו כינים ופשפשים, והייתה בהם מגפת צהבת. אנשים רבים חלו וחלקם אף מתו מפני שלא הוענק להם טיפול ראוי.

בסמוקוב, מבחינת אוכל, המשפחה הסתדרה. מילקה מכרה שמיכות וכריות מהחנות, שבעבורן קיבלה כסף או מזון בסחר חליפין, וכך הצליחה המשפחה להתקיים.

סבתי ואמה, יחד עם כל משפחתן, היו עונדות על בגדיהן את הטלאי  הצהוב הידוע. בין כל ההגבלות והאיסורים, היו כמה בולטים: אסור היה להם לבקר במשרדי ממשלה או להתרחץ במרחצאות ציבוריים, וכל התלמידים היהודים סולקו מבתי הספר התיכונים ומהאוניברסיטאות- לא בהוראת הבולגרים (שדווקא תמכו באוכלוסייה היהודית בארץ ובעיירה), אלא בהוראת ובפיקוח הגרמנים. כמו כן מהשעה שמונה בערב עד הבוקר הוטל על היהודים עוצר ואסור היה להם לצאת לרחובות העיר.

סבתי מספרת כי היא זוכרת, שאביה הופיע באחד הימים מאוחר בלילה  לאחר שברח מהמחנה. הוא שרץ כינים ופשפשים, היה רעב וצמא ומאוד – מאוד רזה, כמעט כמו שלד. סבתא שלי קראה לו דוד, מפני שהיא לא הכירה או זיהתה אותו, ולא הבינה שהוא אביה. היא התעוררה מהגעתו וראתה שרוחצים אותו בחצר עם צינור (לא רצו שייכנס הביתה מפני שהיה מלוכלך מאוד) ומרתיחים את בגדיו במים כדי שיתנקו. לאחר שהתנקה ואכל הוא השכיב אותה לישון והקריא לה סיפור. למחרת היום, בשעות הבוקר המוקדמות, הוא שב למחנה. בפעם הבאה שראתה אותו, היה זה בקיץ. הוא קיבל היתר להגיע הביתה ל-24 שעות . הוא ישן כל הלילה, ובבוקר כשקם הוא לקח אותה איתו לחנות הישנה שלו, פתח אותה והתבונן מעט מסביב, ואז החזיר אותה הביתה, לקח חבילת בגדים בתוך בד צרור וקשור, מפני שפחד שיתפסו אותו עם מזוודה, וחזר למחנה.

חודש וחצי לאחר שהוכרזה הפסקת אש, נפסקה המלחמה וגרמניה הובסה, מרסו חזר הביתה. לאחר יומיים של מנוחה בבית חזר לעבוד בחנות.

  • סיפורו של מרסו לאחר המלחמה:

במאי 46', נולדה בת נוספת למילקה ומרסו, אחות לסבתי. שמה היה אסתר, על שם אמה של מילקה. אסתר כבר נולדה בבית חולים מסודר ולא בבית. לאחר הולדתה של אסתר חזרה המשפחה לגור בעליית הגג.

כשנה לאחר שהגרמנים עזבו את בולגריה, עלתה לשלטון המפלגה הקומוניסטית בהשפעת בריה"מ. את ביתה הישן של המשפחה הלאימה המפלגה הקומוניסטית מהגרמנים, והפכה לבית-יתומים. המצב הלך והרע, סגרו את כל העסקים הפרטיים, ומרסו הרגיש שעומדים לסגור את החנות שלו, מפני שהוצעה לו עבודה בשכר נמוך כמנהל משגיח במפעל למזרונים. בעקבות זאת המשפחה החליטה לעלות לארץ, לאחר ששוכנעו לעשות זאת על ידי שליחי "הסוכנות היהודית" בסמוקוב.

במרץ 49', עלתה המשפחה על אניית המשא "בולגריה", ושהתה בה במשך 8 ימים, מקובצת במין 'מדף' אחד, בתנאים מאוד קשים. בעלייה במרץ 49' מבולגריה לישראל, עלו כל המשפחות היהודיות מסמוקוב פרט לארבע מהן.. האנייה הייתה עמוסה וצפופה מאוד, היה מחסור באוכל והים היה סוער. רבים מהנוסעים קיבלו מחלת ים; תנאי התברואה היו קשים מנשוא, אך המשפחה שרדה את המסע.

בתום 8 ימים, כאשר הגיעה המשפחה לארץ, הם ירדו בנמל חיפה. הפקידים שישבו במקום דאגו לעברת לכל העולים את השמות (למשל; למרסו קראו מאיר ולסבתי רני קראו רינה). במשאיות העבירו את כל העולים לאוהלים במעברת פרדס-חנה.

סבתי מספרת כי היא זוכרת כי הדבר הראשון שאמה, מילקה, עשתה, כאשר הן הגיעו למעברה, היה לחמם מים על פרימוס (מין גזייה גדולה)  כדי לרחוץ את שתי הבנות בגיגית.

לאחר 18 יום במעברה עברה  המשפחה לגור בבית ערבי נטוש ביפו. ביפו התאקלמו  הבנות ולמדו עברית, ומרסו המשיך לעבוד כרפד גם בארץ.

המשפחה המשיכה בחייהם ביפו, רני ואסתר גדלו והקימו משפחות משל עצמן. אסתר התחתנה עם משה וילדה את שחר וטלי; רני התחתנה עם יצחק (איזי), וילדה את קובי ואורי, אבי. לשתיהן יש משפחות גדולות ונכדים, ומרסו ומילקה הכירו את נכדיהם והיו קרובים אליהם וביחסים טובים מאוד איתם.

ב24.4.1996, בגיל 92 וחצי, נפטר מרסו בשיבה טובה, והשאיר אחריו שתי בנות, ארבעה נכדים ושני נינים.


קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text