שם מלא של הדמות המונצחת: רנה ביבס לבית סבי
1939-אפריל 1941: בתקופה שבין פרוץ מלחמת העולם השנייה ועד פלישת גרמניה ליוון התגוררה רנה בשכונת ברון הירש בעיר סלוניקי עם בעלה, שלמה (סלמון) ביבס, סבא-רבה שלי.
אפריל 1941-מרץ 1943: עם פלישת גרמניה ליוון וכיבושה רוכזו יהודי סלוניקי, ובתוכם רנה ובני-משפחתה, בגטו בסמוך לתחנת הרכבת בעיר.
מרץ 1943-ינואר 1945: מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שבפולין.
ינואר 1945-מאי 1945: רנה השתתפה ב"צעדת המוות" מאושוויץ-בירקנאו מערבה, לתוך גרמניה.
סיפורה של רנה לפני המלחמה
משפחת סבי התגוררה בבית צמוד-קרקע, שבו היו שני חדרים, שירותים ומטבח. את המים, כך סיפרה רנה, היו שואבים מהבאר שהייתה במטבח. רנה ומשפחתה גרו יחד עם סבא וסבתא מצד אביה. בבית המשפחה דיברו שלוש שפות: לדינו, יוונית ועברית.
רנה למדה בבית ספר יהודי על שם ה"ברון הירש" והשתייכה לארגון בית"ר. בחופשים מבית הספר למדה רנה תפירה ולפעמים הלכה לים. מתקופת ילדותה היו זכורים לרנה בעיקר הארוחות המשפחתיות בימי שבת בבוקר שכללו בורקס (בורקיטס) וביצים קשות (חמינדוס). רנה גם זכרה את חתונתה של אחות הבכורה, ג'וליה, שהתקיימה בשנת 1928, כשרנה הייתה בת 8. החג האהוב ביותר על רנה בזמן שהייתה ילדה היה חג הפסח, וזאת לדבריה בגלל שהיו קונים לה ולאחיה בגדים חדשים.
בשכונת מגוריה בסלוניקי הכירה רנה עוד בילדותה את סלמון (שלמה) ביבס, מי שעתיד להיות בעלה ואהבת חייה. רנה וסלמון התחתנו בנובמבר 1941 כשהם מצפים להקים משפחה ולהתחיל את חייהם כזוג צעיר. סבא-רבא סלומון עבד בחנות למוצרי חקלאות וסבתא-רבתא רנה הייתה עקרת בית. אולם, אז התהפכו חייהם וחייהם של כל יהודי יוון עם פלישת גרמניה הנאצית לבלקן.
סיפורה של רנה במהלך המלחמה
גרמניה הנאצית פלשה לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים. ביולי נצטוו כל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. לאחר אירוע זה הופיעו גזירות נוספות כמו עבודות כפייה.
בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית , להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.
במרץ 1943 החלו הגרמנים במשלוח 47 אלף יהודי סלוניקי מזרחה לאושוויץ. הטרנספורט (המשלוח) הראשון יצא ב-15 במרץ 1943, והאחרון יצא ב-10 באוגוסט 1943. בקרונות שיועדו לשמונה סוסים העמיסו מעל מאה איש.
רנה נשלחה מזרחה בטרנספורט הראשון. יחד עם אמה נסעו בעלה סלמון עם אמו ושלושת אחיותיו (פלור, מרתה ואסתרינה) וכן אמא של רנה, בלה, אחותה ג'וליה ואחיה מריוס. אחותה ג'ילדה ניצלה מהמשלוח הודות לבעלה הנוצרי, שהיה מפקד המשטרה היוונית בסלוניקי. הבעל סידר לג'ילדה תעודת זהות מזויפת של נוצרייה - וכך ניצלה ג'ילדה מזוועות השואה.
רנה זוכרת נסיעה ארוכה וקשה, שבמסגרתה היהודים המגורשים מיוון נאלצו לישון, לאכול ולעשות את צרכיהם בתוך קרון הרכבת הצפוף. רבים מהיהודים מתו במהלך הנסיעה.
בשלב זה ניחתה על היהודים הסלקציה הראשונה. לאחר הפרדת הנשים מהגברים, נשלחו המבוגרים והאמהות וילדיהם למשאיות שהמתינו בצד שמאל, הצד שהוביל אותם ישירות אל תאי הגזים והמשרפות. רנה ואמה בלה נשלחו ימינה. האחות ג'וליה ושני ילדיה נשלחו שמאלה. סבא-רבא שלי סלמון, אמו מרים ואחותו פלור נשלחו ימינה. אחיותיו, מרתה ואסתרינה, שהיו אמהות, נשלחו מיידית לגזים.
אלא שאז התרחש אירוע, שעליו לא יכולה הייתה רנה לסלוח לעצמה כל חייה, עד יומה האחרון. אמה של רנה, בלה, סבלה מבעיות ברגליים. כשראתה רנה שהמבוגרים והחולים עולים על משאיות, אמרה לאמא שלה שתעלה גם היא למשאית כדי לא לאמץ את רגליה והבטיחה לה שהם ייפגשו במחנה עצמו.. האם עלתה למשאית יחד עם אמו של סלמון, מרים, - ושתי הנשים - שהצליחו לצלוח בשלום את הסלקציה בכניסה למחנה - הובלו ישירות לתאי הגזים. זו הייתה הפעם האחרונה שרנה ראתה את אמא שלה. "אני שלחתי את אמא שלי לגזים", נהגה לומר.
לאחר הסלקציה הראשונית הגיעו רנה בת ה-19, אחותו של בעלה, פלור ביבס בת ה-16 וחברתה הטובה של רנה, מרי בת ה-19, לבלוק (צריף) של היווניות באושוויץ. בימים הראשונים עוד ציפתה רנה להיפגש עם אמא שלה ועם אחותה ג'וליה. אחרי מספר ימים שאלה רנה קבוצה של יהודיות פולניות, שהיו ותיקות יותר במחנה, מתי היא תיפגש שוב עם אמא שלה ואחותה. וכך רנה סיפרה על תגובתן של היהודיות הפולניות: "את רואה את העשן שם", הצביעה אחת הפולניות על הארובות במחנה, שהעשן לא הפסיק לצאת מהן יומם ולילה. "זו אמא שלך".
עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים ממה שהיו מורגלים להם ביוון שלחופי הים התיכון. למעשה כל היהודיות באושוויץ, למעט היווניות, היו אשכנזיות ודיברו אידיש, הקרובה לגרמנית. שפת הלדינו שהייתה שגורה בפי היווניות לא הייתה מוכרת ליהודיות מפולין, הונגריה, צרפת וגרמניה שהיו במחנה. "אתן לא באמת יהודיות", נהגו לומר היהודיות הפולניות ליווניות, סיפרה רנה.
בשבועות הראשונים לשהייה במחנה ניצבה רנה בפני בעיה רצינית - היא גילתה שהיא בהריון. היהודיות הפולניות, ותיקות המחנה, הבהירו לה כי אם היא לא "תיפטר מההריון", היא תישלח לתאי הגזים. רנה, בת ה-19, החליטה לשרוד. היא לקחה מוט ברזל וביצעה הפלה באמצעותו. עובר זכר נפל. גיסתה פלור בת ה-16, וחברתה הטובה מרי, בת ה-19, עטפו את העובר בנייר עיתון והשליכו אותו לביוב.
במחנה הפכה רנה למנהיגת בלוק היהודיות מיוון, הודות לאומץ ליבה הרב ויכולתה לגנוב מזון. היא נהגה לשיר לבנות את הרומנסות בלדינו הזכורות מיוון ותרמה בכך מעט למצב רוחן של האסירות. רנה הצליחה לגנוב כמויות כה גדולות של אוכל, שבשלב מסוים היא אף קיבלה מחזור (וסת) באושוויץ. הסוהרים הגרמנים הוכו בתדהמה. אף אישה לא קיבלה מחזור באושוויץ בגלל תנאי ההרעבה הקשים ששררו במחנה.
סדר היום באושוויץ היה נוקשה: יקיצה בחמש בבוקר למסדר ספירה. ארוחת בוקר דלה שכללה מרק דלוח ותפ"א ולאחריה עבודות כפייה עד הערב, שכללו הרס בניינים באזור המחנה שהופצצו על-ידי בעלות הברית.
פעמיים בשבוע ערכו הגרמנים סלקציה בבלוק של היווניות בשעות הערב. שולחן עם רופאים גרמניים הוצב ברחבה שליד הבלוק והנשים מיוון נאלצו לרוץ ערומות מסביב לשולחן במשך דקות ארוכות, כשהרופאים ממינים אותם שמאלה - לגזים וימינה - לחיים. מי שנראתה חלשה, חולה או שהיה לה פצע פתוח על הגוף נשלחה שמאלה ללא היסוס. בכדי להימנע מגזר דין מוות בגין הפצעים נהגו רנה וחברותיה לכסות את הפצעים בבוץ לפני הסלקציה.
אולם בכך לא הסתיימה אכזריותם של הגרמנים. הנשים שנבחרו למוות, לא נשלחו בתום הסלקציה לתאי הגזים אלא נאלצו להעביר לילה שלם בבלוק ורק בבוקר שלמחרת הן נשלחו לכבשנים. רנה מספרת כי כל לילה בבלוק אחרי סלקציה היה גיהנום. בבלוק הצטופפו גם הנשים שעברו סלקציה וגם המיועדות למוות. אף אישה לא עצמה עין והלילות עברו בבכי וצעקות.
אירוע מטלטל נוסף שעברה רנה במחנה היה קשור בגיסתה, אחותו של סלמון בעלה, פלור בת ה-16. בשלב מסוים נלקחה פלור לבלוק 10 הידוע לשמצה - בלוק שבו נערכו ניסויים בבני אדם על-ידי ד"ר מנגלה. כעבור כמה שבועות חזרה פלור לבלוק היווניות, כשהיא שוקלת 29 קילו בלבד ומצבה הגופני ירוד מאוד. היא סיפרה לרנה את הזוועה: ד"ר מנגלה הוציא לה את הרחם ללא הרדמה. מאותו רגע התגייסה רנה להצלת פלור האומללה. היא גנבה אוכל עבורה ועזרה לה לעבור בשלום את הסלקציות על-ידי הסתרתה.
בסה"כ הוגלו מסלוניקי לאושוויץ 46,061 יהודים, ורק מעטים מהם שרדו. למעשה קהילת יהודי יוון "רשמה" בשואה את אחוז ההשמדה הגבוה ביותר מכל הקהילות היהודיות באירופה - 98% השמדה. הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945-1948.
עם התקרבות כוחות הצבא הרוסי לאושוויץ פינו הגרמנים את כל היהודים ששרדו מהמחנה והצעידו אותם בצעדת המוות לתוך גרמניה. רבים מתו מתשישות או שנורו למוות ע"י הגרמנים. רנה, פלור ומרי שרדו. הצעדה החלה בפולין והסתיימה במחנה הריכוז רווסבורק שבגרמניה. משם הועברה רנה למחנה הריכוז ומלכוב.
ואז הגיעה הרגע לו חיכו: בעלות הברית הצליחו להביס את גרמניה הנאצית. הרייך השלישי נכנע. שמועות במחנה הריכוז שהגיעו לאוזני רנה הבהירו לה שעדיף לא להשתחרר ע"י האמריקאים ולא ע"י הרוסים. רנה, פלור ומרי החליטו לברוח לבלגיה - שם שוחררו על-ידי כוחות אמריקאיים.
סיפורה של רנה אחרי המלחמה
לאחר השחרור בבלגיה, עברה רנה עם שתי חברותיה, פלור ומרי, למרסיי שבצרפת. משם הפליגו השלוש ליוון, לסלוניקי. האמת שנחשפה בפניהם הייתה קשה. מרבית בני הקהילה היהודית לא שבו מהמחנות. אולם לשמחתה של רנה, היא נפגשה מחדש עם בעלה סלמון, שהצליח לשרוד וגם עם אחיה מריוס. פלור ומרי זכו גם הן להתאחד עם בני זוגם (דויד וחנה) שהצליחו אף הם לשרוד.
אך השמחה הייתה חלקית ביותר. ממשפחה בת שבע נפשות עקב השואה, נותרו במשפחתה של רנה שלושה: רנה, אחותה ג'ילדה שהצליחה לחמוק מהנאצים ואחיה מריוס ששרד את השואה; ממשפחתם של סלמון ופלור נותרו רק הם. אמם, מרים ביבס, ואחיותיהם, מרתה ואסתרינה, נרצחו באושוויץ.
ביוני 1946, כשנה לאחר המפגש המחודש, נולדה בתם הבכורה של רנה וסלמון, סבתי מרים. היא נקראה על-שמה של אמו של סלמון, מרים, שנחנקה למוות בתאי הגזים. רנה וסלמון עברו הכשרה של התנועה הציונית ועלו בספינת מעפילים "הנרייטה סולד" לארץ ישראל. את סבתי מרים הם החזיקו בזמן ההפלגה בתוך קופסת קרטון ששימשה לה כמיטה וכעגלה.
במאי 1947 התקרבה ספינתם אל חופי הארץ. הבריטים ששלטו אז בארץ לא נתנו לפליטי השואה להיכנס לארץ ישראל והם הוגלו למחנות המעצר בקפריסין, שם הם שהו כחצי שנה. לבסוף הם הגיעו בדרך בלתי-לגאלית לפלסטינה-ארץ ישראל. המשפחה הקטנה השתקעה בעיר תל אביב והחלו בחייהם המשותפים בארץ ישראל. רנה עבדה כפועלת בבית חרושת לייצור גרביים וסלמון עבד בשלוש משרות - ביום עבד כסבל וכפועל בניין ובערב עבד כשומר בבנק. בהמשך הצטרף לבנק דיסקונט, שקלט לשירותיו יהודים-יוונים רבים. תשע שנים לאחר הולדת בתם הבכורה, נולדה לרנה ולסלמון בת שנייה, שנקראה יפה, על שמה של אמה של רנה, בלה, שנרצחה באושוויץ.
