יוסף
הרשקוביץ
ליאור כהן י''א 1
הקדמה
הייתה לי הזכות להכיר
ולראיין את ניצול השואה מר יוסקה הרשקוביץ'.
את יוסקה הכרתי דרך
הורי, שמכירים ועובדים איתו בבורסת היהלומים ברמת גן. יוסקה ואשתו ז''ל הינם גם
חברים של סבי וסבתי, והם גם סיפרו לי סיפורים נפלאים על יוסקה כאדם.
החיים לפני
השואה:
יוסקה נולד בשנת 1926 בעיר סיגט שבצפון טרנסילבניה, עיר שהייתה בשליטת
אוסטרו-הונגריה ולאחר מלחמת העולם השנייה חזרה שוב לשליטת רומניה. בעיר סיגט היה
מרכז יהודי גדול.
משפחתו של יוסקה כללה
את הוריו, ארבעה אחים ואחות.
להוריו הייתה מסעדה ושני ההורים עבדו בה. הפרנסה
הייתה קשה.
יוסקה התחנך בחינוך
דתי מגיל 3 והלך ללמוד ב"חדר" כמו כל הילדים הדתיים- ילד עם פאות לראשו.
בגיל 7 הלך לבית ספר של המדינה- בית ספר ציבורי לא יהודי. בבוקר היה הולך לבית ספר
ובצהריים הוא היה הולך ל"חדר". בגיל 12 הוא הפסיק ללכת לבית ספר מכיוון
שהוכרז חוק ולפיו יהודים לא יכולים ללכת עוד לבית ספר ולכן הלך ללמוד בישיבה עד
גיל 14.
בגיל 14 נאלץ לעזור בפרנסת
המשפחה, ולכן נסע לעיר אחרת כדי לעבוד ולהתפרנס ולעזור להוריו. הוא חזר לבית הוריו
בגיל 17.5.
המעבר לגטו
"... בחג הפסח,
כשהייתי בן 18 באו ולקחו אותנו לגטו הראשון, שהיה תחנת ביניים לפני בירקנאו. שם חיכינו
ולא ידענו למה אנחנו מחכים.
שם היינו 7 נפשות בחדר
אחד. יום אחד אספו אותנו מבית הכנסת ואמרו לנו לקחת כמה דברים והודיעו כי הולכים למחנות
עבודה. לקחו את כולנו לרכבת לקרון משא, הכניסו אותנו 80 איש, כאשר בקרון כולם
עומדים בצפיפות רבה. נסענו כך יומיים וחצי בלי עצירות בלי אוכל, בלי שירותים עד
שהגענו לפנות ערב לבירקנאו. שם חיכו לנו חיילי אס.אס עם כלבים מפחידים ואלות צעקו
עלינו לצאת מהרכבת והרביצו לנו מכות. לא
נתנו לנו לקחת את החפצים שהיו אתנו ונאלצנו להשאיר הכל ברכבת. הגענו לבירקנאו רק
עם הבגדים שלבשנו על גופנו.
שם עשו לנו סלקציה: את
הנשים והילדים הקטנים העבירו לצד אחד ואת הגברים והילדים היותר גדולים העבירו לצד
השני .
כאשר העבירו את אמי
ואת אחיי הקטנים- הייתה זו הפעם האחרונה
שראיתי אותם בחיים, מכיוון שכבר באותו הערב שרפו אותם. (אבל את זה לא ידעתי ובאותה
תקופה בגטו קיוויתי שהם בחיים).
אבא שלי, אחי ואני
הלכנו עם כל שאר הגברים לצד השני
אצל הגרמנים היה סדר.
אמרו לנו לעשות מקלחת ואז הם לקחו לנו את כל הבגדים שלבשנו ובמקומם הביאו לנו את
בגדי הפסים שחור- לבן ורק את הנעליים שלנו הם השאירו לנו. מזל, זה מה שנשאר לי.
מבירקנאו העבירו אותנו
לאושוויץ, שם קעקעו לנו את המספר על היד. מאותו יום שקעקעו לי את המספר על היד לא
היה לנו יותר שם אלא רק מספר, והיינו צריכים לזכור את המספר בעל פה. מאותו רגע כל
אחד מאתנו הפך רק למספר. מי שלא ידע את המספר שלו -היו יכולים להרוג אותו..."
בגטו החיים היו מאוד
קשים, כל יום היה יום של הישרדות.
עבדתי בבית חרושת
שייצר תותחים נגד אווירונים. התותח היה על קרון ואני ועוד חמישה אנשים היינו
צריכים להעביר את הקרון עם התותח עליו. היינו צריכים לדחוף אותו בידיים בין שני
בתי חרושת וכך היינו עובדים עבודה קשה 12 שעות ביום בלי אוכל כשאנחנו מותשים
ורעבים.
היציאה
מהגטו
עם סיום המלחמה ב-
5.5.45 חזר יוסף הרשקוביץ' לסיגט, כדי לחפש את בני משפחתו, וכך נודע לו שאמו ואחיו
נספו, ומכולם שרד רק אביו.
סיפור עליתי לארץ הינו
סיפור מאוד מעניין: היה יהודי מהעיר שלי סיגט בשם בני רוטנברג שעלה לארץ, וגר בה
הוא עזב את הארץ וחזר לסיגט בשנת 1939 ונפטר בסיגט. היו לי דודים בארץ ישראל והם
שלחו לי את סרטיפיקט כדי לעלות לארץ עם הזהות של בני רוטנברג זכרונו לברכה. הייתה
לו זכות לחזור לארץ. האנגלים לא ידעו שהוא נפטר. כדי שאוכל להעלות לארץ ישראל גם
את דודתי התחתנתי אתה בנישואים פיקטיביים,
וכך יכולנו שנינו לקבל את האישור ולהגיע לארץ ישראל. עלינו לארץ באניה בשם "טרנסליבניה".
בארץ ישראל
עם רדתו מהאניה נסע
לדודיו בתל אביב ושם החליט בעקבות דודו משה רובין להצטרף לתעשיית היהלומים והחל
ללטוש יהלומים.
מאז שנת 1988 עוסק יוסף במסחר וביצוא של יהלומים.
בארץ ישראל יוסף הכיר
את אשתו, אהבת חייו ג'סי, שנפטרה לפני מספר שנים. ליוסף ואשתו היו נשואים נפלאים
וגידלו משפחה לתפארת.
הם הביאו לעולם 3 בנות,
והשושלת ממשיכה. יש לו 10 נכדים וחמישה נינים, שכולם גרים בתל אביב.
האם יש לך תמונות
מהבית או מתקופת הגטאות?
יש לי סיפור מאוד מעניין על תמונה שיש לי אותה
היום.
בשנת 1936 הגיעו
לביקור אנשי הג'וינט - ארגון צדקה אמריקאי
. הם באו עם עיתונאים וצילמו יהודים בעיר. בתמונה אני נראה שמושכים אותי ביד זה
מפני שלא רצו שיצלמו אותי. התמונה פורסמה בעיתון המקומי. אבא שלי בא וסיפר לי שהוא
ראה את התמונה שלי בעיתון.
לאחר שנים רבות בת
דודתי הסופרת, שנשארה בגרמניה, מצאה את התמונה הזו שפורסמה בעיתון ושלחה אותה אלי.
כל כך התרגשתי ונזכרתי באותו יום.
אין לי תמונות אחרות. אחרי
השואה לא נשאר לי מבית הורי שום דבר שום חפץ למזכרת.
יוסקה סיפר לי שהוא
מעולם לא נסע לגרמניה והוא נמנע כל השנים לקנות מוצרים גרמניים.
הייתה לי הזכות והכבוד
לראיין באופן אישי את יוסקה הרשקוביץ', ניצול השואה.
יוסקה היה לבבי ומקסים
בזמן הריאיון ריגש אותי בסיפוריו עד דמעות. מדי פעם הוא עצר את שטף דיבורו ובכה.
ולסיכום דבריו של יוסקה:
"אני זוכר הכל מגיל 3..."
"יימח
שמו היטלר".
יוסקה ואני
