אברהם בק נולד ב29.9.1943 בעיירה סובוטיצה- בעבר יוגוסלביה וכיום סרביה. אך סיפורו של אברהם לא מתחיל כשנולד, אלא הרבה לפני זה כשהוריו, משה וחיה הכירו-
משה יוסף (אביו של אברהם) נולד בעיירה סובוטיצה בצפון יוגוסלביה, בן אחרון למשפחה בת עשרה ילדים בדצמבר 1925. המשפחה האורתודוכסית התפרנסה מיגיע כפיה של כלל בניה ובנותיה במקצועות אותן טרחה אימם ללמדם. הילדים למדו בשעות הבוקר בבית ספר ממלכתי ובשעות אחה"צ ב"חדר". משה למד סיתות באבן והמיר את מקצועו לשענות.
אימו של אברהם, חיה בק, נולדה בפקטיץ', כפר במרחק כחמישים קילומטר מדרום לסובוטיצה ב- 1926. אביה נפטר ב-1940 ואמה, שהתפרנסה ממסחר, שלחה אותה ללמוד חשבונאות בעיר באנט. ב1941 נכנסו ה"שואבים" (תומכי הנאצים) וזרעו מהומות בכפר, ניפצו את שמשות בית המסחר והבית שבו גרו אמי וסבתי, ובזזו סחורות שונות. סבתא של אברהם, פרל, הבינה שלא תוכל להמשיך לחיות במצב זה, אספה כל שיכלה להעמיס על עגלות ועברה עם אימו לסובוטיצה, שם היתה קהילה יהודית משמעותית, בהנחה שכך תהיה מוגנת יותר.
יד המקרה הפגישה בין אביו לאמו, כשאביו שלח פרחים ליום הולדתה של אחותו אילונה בק, שגרה באותו בית בו גרו אמו וסבתו של אברהם; בטעות הגיעו הפרחים לאמי, הוריו נפגשו וכך אברהם הגיע לעולם בספטמבר 1943.
סיפורם של אברהם ומשפחתו במהלך המלחמה:
באפריל 1944 גויסו הגברים בעיר סובוטיצה לעבודות כפייה; אביו נשלח לבית זיקוק לנפט בעיר סון בהונגריה, ודודו יהודה נשלח לעיר סגד על צומת רכבות אסטרטגי. שניהם, שהיו מקורבים מאד, ניהלו תכתובת מכתבים ואפילו משלוח בגדים ביניהם.
כשבועיים לאחר יציאת הגברים מהעיר הועברו יתר יהודי העיירה לגטו, שהוקם ברחובות הסמוכים לתחנת הרכבת. אמו וסבתו, יחד עם אברהם, גרו בחדר אחד עם משפחות נוספות. תנועת היהודים הוגבלה, כמובן, ומדי יום יצאו גזרות חדשות בכל הנוגע לחיי היום יום וביניהם הציווי לענוד טלאי צהוב.
לפנות בוקר של ה – 16 ביוני 1944 עברו ז'אנדרמים (חיילים העוסקים בפעולות שיטור רגילות) מדלת לדלת והורו לכולם להתייצב בשעה 6 בדיוק ברחבת תחנת הרכבת, כאשר כל אחד נושא איתו תרמיל או מזוודה אחת מסומנת בשמו ובה החפצים החיוניים בלבד. כמו כן נצטוו להביא איתם את מפתחות הבית או החדר שלהם. בשעה 6, בזמן כשכולם מתרכזים ברחבת תחנת הרכבת, נשמעו מספר יריות. בדיעבד התברר, כי מספר אנשים שהתווכחו או התמהמהו, נורו למות. לאחר איסוף מפתחות הבתים הוחרמו התכשיטים, הכסף ודברי הערך ולקראת הצהרים הועלו לקרונות המיועדים לבקר.
בכל קרון המיועד ל – 20 פרות נדחסו 100 איש; בכל קרון היו 2 מיכלים- האחד עם מי שתייה והשני לעשיית צרכים. דלתות הקרונות נסגרו וננעלו. לאוורור נותר צוהר, שעל מסגרתו תיל דוקרני. לאחר נסיעה של כיממה הגיעה הרכבת ל- באצ'אלמש, הונגריה, לתשעה ימים, שבהם שהו תחת כיפת השמים.
ביום העשירי הם הועלו שוב לקרונות. אמו, שתי סבתותיו ואחרים מהמשפחה הועלו לאחד הקרונות האחוריים. סבו, שהיה אחרון לעלות, ראה בקדמת הרכבת את כלתו זלטה מתווכחת עם שוטר שאסר עליה לעלות עם עגלת תינוק, ופנה לסייע לה. כשהצליח בכך- לא הורשה לחזור לקרון בו שהו אברהם ומשפחתו. הרכבת נסעה כשעתיים, נעצרה והקטר נותק. במשך הלילה התחבר קטר אחר לקדמת הרכבת וכשהחל לנוע התברר כי הרכבת נחצתה לשניים, ולמעשה, אברהם ומשפחתו שאתו בקרון נפרדו לעולם מסבו ומבלי שידעו שמחצית המשפחה שנלקחה לאושויץ- נספתה. חלקה האחורי של הרכבת המשיך בהפסקות ארוכות והגיע כעבור 6 ימים לשטרסהוף, אוסטריה. במקום היה מחנה עבודה וממנו יצאו הנשים, בעיקר, לעבודות ציבוריות וחקלאות. בכל כמה שבועות הם הועברו לעיירה אחרת ביניהן לינץ, איבס קמלבך ואחרות כדי להקשות על כינון יחסים עם התושבים.
בפברואר 1945 החלו להישמע רעמי תותחים ועובדות המחנה הועברו למחנה הריכוז מאוטהאוזן. בכניסה למחנה פגשה אמו של אברהם בבחור מסובוטיצה, שסיפר לה כי אביו במחנה. עוד סופר, כי אביו חלה באופן קשה בקדחת הבהרות וכולו מלא כינים. אמו של אברהם טיפלה בו, ובעזרתה עבר רחיצה והחלפת בגדים ונפטר מהכינים. גם המזון שדאגה לספק לו חיזק אותו במעט לקראת "צעדת המוות" אותה עברו ממאוטהאוזן למחנה הריכוז גונצקירכן. למזלם היו חברים ובני משפחה שתמכו באביו של אברהם, ונשאו גם את אברהם במשך 3 הימים הקשים, שבהם כל מי שלא יכול היה להמשיך ללכת- נורה במקום.
בהגיעם למחנה נפלה אמו למשכב עקב קדחת הבהרות ואביו, שהתחזק בינתיים, טיפל ועודד אותה עד לשחרור על ידי האמריקאים באמצע מאי. מאחר ואביו הסתובב הרבה ליד אמו וסבתו, חלו גם הן.
אברהם נשאר זמן-מה לבדו, והאמריקאים, שחשבו שאין לו הורים לקחו אותו לאיזה חדר, שמו אותו בלול מאולתר וכשהיו עוברים לידו זרקו לעברו סוכריות ושוקולד. לאביו, שמצא אותו, אמרו שהיה בכוונתם לקחת את אברהם איתם בשובם לארה"ב.
האמריקאים פתחו בית חולים במחנה וטיפלו בניצולים כמה שבועות עד שהיה בכוחם לחזור לבתיהם. לאחר שגם אמו של אברהם, חיה, החלימה ניתן להם אישור לנסיעה ברכבות חזרה "הביתה". הנסיעה בת כמה שעות נמשכה כמעט שבועיים וקבלת הפנים לה זכו היתה "חזרתם יותר ממה שציפינו". גם לביתם לא ניתן היה להיכנס, אחרים כבר ישבו בו ולפי עקרונות הקומוניזם של טיטו (נשיא יוגוסלביה החדש) זכותם על הבית לא רבה יותר מאלה הגרים בו. הם גרו זמן מה עם בני משפחה אחרים.
לאט, לאט הגיעו בני המשפחה ממקומות שונים בהם היו וכשאבד הסיכוי להגעת בני משפחה נוספים נתברר גודל האסון.
בשואה ניספו מהמשפחה:
סבו של אברהם- יצחק צבי.
דודתו זלטה בק
שני ילדיה מיכאל וינטל,
דודתו פרלה
דודו יעקב
בנותיהם יהודית ורחל,
דודתו לאוש
דודו זאב
ילדיהם נלי ויוסף
דודתו גיטה
סה"כ 13 נפשות ה' יקום דמם.
לאחר המלחמה:
מצב עניינים זה (גילוי הנספים מהמשפחה), יחד עם משטר החשדנות ששרר והשמועות לגבי קבוצות יהודים שארגון "הבריחה" מסייע בהבאתם לישראל הניעו את אביו משה, שהרעיון מזמן ניקר במוחו, להתכונן ליציאה לכיוון בודפשט, שם היה מרכז הכשרה ליוצאים לישראל. כעבור כשנה מהשיבה לסובוטיצה, עברו הוריו בדרך אי-ליגלית את הגבול להונגריה והתייצבו בארגון "הבריחה". משעברה למעלה מחצי שנה ולא שובצו לקבוצה היוצאת לכיוון ישראל התברר להוריו כי העדיפות ניתנת לרווקים או נשואים ללא ילדים, אז החליט אביו לצאת לדרך בכוחות עצמו. באמצעות מסמכים מזויפים הם עברו את הגבול לאוסטריה ומשם התכוונו לעבור לאיטליה, שם ידעו על אוניות מעפילים היוצאות לישראל. בשלושה ניסיונות נתפסו במעבר ע"י האיטלקים והוחזרו לאוסטריה.
כך היה גם בפעם הרביעית, אלא שאז החלה חיה ,אמו, שהייתה בחודשי הריונה האחרונים בהצגה כאילו תוקפים אותה צירי לידה, וכך נלקחו לבית חולים, ומשם למחנה עקורים בעיירה פרנו ליד מילנו. זה היה מחנה של ה"ג'וינט" ומומן גם בחלקו ע"י הבריטים, שכך שיחררו לחץ של חלק מהעולים הפוטנציאליים ע"י השהייתם במחנה. כשבועיים מאז הגעתם לאיטליה נולד אחיו של אברהם, יצחק, שנקרא על שם סבו שנספה בשואה, וכאן גם נודע לאביו שאמו נפטרה משברון לב עקב אובדן מחצית ממשפחתה.
כחודש אחרי לידתו חלה יצחק ושהה בבית החולים יותר מאשר בתא היוטה הקטן, שהיווה את ביתם יחד עם עוד מאות משפחות בהאנגר ענק במחנה. כשנה לאחר הגעתם לאיטליה נערכה חגיגה לרגל הכרזת המדינה ולאחר כחודשיים עזבו את המחנה כדי לעלות לישראל.
העלייה לארץ ותחילת דרכם בה:
משאיות הביאו אותם לנמל אנקונה, שם הועלו על אנייה קטנה "קסרטה". לקראת הגעתם לחיפה יצאה הודעה על כך באנייה וחלק גדול מהעולים רצו לסיפון לצד הפונה לחוף והאנייה החלה לנטות. הקברניט חש לסיפון ובצעקות פיזר את המתלהבים, שהמשיכו לרקוד ולחבק איש את אחיו בסיפונים התחתונים.
עם הגיעם לחיפה ובגמר הקליטה הועברו לבית העולים "דורה" ליד נתניה. לאחר כשבועיים הדרדר מצבו של איציק התינוק, והרופא המליץ לעבור לאזור, שבו האוויר יבש, וכך נפל הפור על טבריה. למחרת הועלו כולם על משאית, שהביאה אותם לשכונת ג'ובלבן, שם נכנסו לאחד הבתים הנטושים הצופים אל הכינרת.
משה (אביו) יצא מיד למחרת לעבוד בתחילה כשען בתוך חנות לצורפות. כחודשיים מהגעתם לארץ נולדה רבקה אחותם, שנקראה על שמה של סבתא, אמו של אביו משה. כשבשענות לא הלך עבד משה כדייג בכינרת ואז לקראת העונה העשירה בדגה גויס לצבא. לא עזרו לו בקשותיו לאפשר לו לפרנס את משפחתו והוא שירת שרות חובה מלא. במקביל חיה (אימו) גם עבדה ככל שיכלה וגם היתה אם ואב. לאחר שחרורו של משה עבד בדייג, בבניין ייצור בלוקים ומרצפות וכפקיד תשלומים בלשכת העבודה.
בניית בית בישראל
לאחר שש שנים בטבריה עברו לתל אביב, משה החל לעבוד במפעל לבוכנות, חיה במשק בית. ב1956 עברו לבית משלהם ברח' הגולן ברמת החייל כאן גם עבר אברהם ללמוד בבי"ס מקצועי למסגרות מכניות ובסיומו למד בבי"ס טכני של חיל האויר במגמה למכונאות מטוסים. לאחר הקורס גוייס לח"א ועם שחרורו החל בעבודה בתעשיה האוירית כמכונאי ולאחר מכן כמבקר איכות.
את נחמה אשתו הכיר ב1964 וכעבור שנתיים נישאו. נולדו להם שלושה ילדים- אודי רוית ויוסי ותשעה נכדים הממלאים אותם חת וגאוה.
עיסוקו האחרון של אברהם היה מנהל הרכש של חב' קוקה קולה, מקצועו מינהל עסקים.
כיום אברהם פנסיונר וממלא את זמנו בהתנדבות באגודה למלחמה בסרטן, חבר בקבוצת תיאטרון חובבים, חבר בחבורת הזמר של גמלאי התעשיה האוירית, חבר בארגון בני ברית, מבקר מספר פעמים בשבוע במועדון ספורט והכי מהנה – משמש שמר טף לנכדיו.
