לפני המלחמה ב-1900 ישבו בבודפשט כ-170,000 יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כרבע. גם בין שתי מלחמות העולם היו היהודים 25-20 אחוזים מתושבי העיר. 



רוב היהודים היו בעלי מלאכה וסוחרים. הואיל וליהודים היה תפקיד מכריע בייסוד הקפיטליזם המודרני בהונגריה, גרו בבודפשט מספר גדול של אנשי עסקים ותעשיינים יהודים. עיר הבירה הייתה גם מרכז ארצי של פעילות אינטלקטואלית, מקצועית ואמנותית תוססת, ויהודים רבים שהיו פעילים בתחומים אלו באו לגור ולעבוד בה. 



בין שתי מלחמות העולם היו יהודי בודפשט מאורגנים בחמש קהילות, אחת אורתודוקסית וארבע נאולוגיות: הקהילה האורתודוקסית האוטונומית והקהילות הנאולוגיות של פשט, בודה, אובודה (Obuda) וקובאניה (Kobanya). הוותיקות שבהן, קהילות פשט ובודה, נוסדו ב-1800. הקהילה היהודית האורתודוקסית נפרדה מקהילת פשט ב-1870, לאחר ההפרדה הרשמית של הזרמים הדתיים בהונגריה. הקהילה הנאולוגית של פשט והקהילה האורתודוקסית של בודפשט היו הקהילות היהודיות הגדולות בהונגריה, היו להן רשתות ענפות של מוסדות וארגונים, ולנשיאיהן היו תפקידים בכירים גם במוסדות הארציים של הזרמים הדתיים שהשתייכו אליהם. 



בודפשט הייתה מקום מושבם של המוסדות המרכזיים של שני הזרמים הגדולים: "e;e;המשרד הארצי של האיזראליטים (ארגון הגג של הזרם הנאולוגי-Israelites) ו"e;e;המשרד הראשי של הקהילות היהודיות האורתודוקסיות"e;e;. מלבד הקהילות היהודיות פעלו מבודפשט מוסדות יהודיים ארציים למיניהם, כגון בית המדרש לרבנים של יהודי הונגריה, המוזאון היהודי ההונגרי וחברת הספרות של האיזראליטים (IMIT). 



בשלטון הונגריה עד 1944 ב-1941 התגוררו בבודפשט 184,453 יהודים שהצהירו על יהדותם ו-37,931 יהודים מומרים, מתוך אוכלוסייה של 1,164,963 נפשות. עד הכיבוש הגרמני, במרס 1944, חיו יהודי הבירה בבטחה יחסית, אם כי יהודים גויסו לעבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה, ויהודים שלא יכלו להוכיח שהם אזרחי הונגריה גורשו מהונגריה לאוקראינה הכבושה ב-1942. גם החוקים האנטי-יהודיים המפלים שנחקקו בהונגריה מאז החוק האנטי-יהודי הראשון ב-1938 והצווים שהוצאו בהתאם להם הקשו על חיי היהודים יותר ויותר. 



הכיבוש הגרמני. צבא גרמניה כבש את הונגריה ב-19 במרס 1944. מועצה יהודית הוקמה כבר למחרת: קציני הקומנדו של אייכמן ציוו על מנהיגי הקהילה היהודית של פשט להקים את המועצה המרכזית של יהודי הונגריה. שמו שטרן (Samu Stern) מונה נשיא המועצה, והיו בה שמונה חברים: חמישה נציגים נאולוגים, שניים אורתודוקסים וציוני אחד. ב-31 במרס 1944 הורה אייכמן שגם היהודים המומרים יסורו למרותה של המועצה המרכזית של יהודי הונגריה. 



בתחילת אפריל 1944 תפעלה המועצה היהודית המרכזית – שהייתה לה סמכות כלל-ארצית – את המחלקות האלה: נשיאות, מחלקה פיננסית, מחלקה סוציאלית, מחלקה כלכלית-טכנית, מחלקת חינוך, מחלקת תרבות, מחלקת יחסי חוץ, מחלקת דת, מחלקת שיכון, מחלקת תחבורה ומחלקה נפרדת לטיפול בענייני היהודים המומרים. המועצה המרכזית פרסמה את הודעתה הפומבית הראשונה – ההודעה על הקמתה – ב-6 באפריל 1944, בעיתון היהודי הרשמי היחידי, "e;e;עיתון יהודי הונגריה"e;e;. הפרסום הותר אך היה כפוף לצנזורה גרמנית. בתחילת אפריל, על-פי פקודת הגרמנים, ערכה המועצה המרכזית של יהודי הונגריה מיפקד אוכלוסין של הקהילות היהודיות במדינה, כדי להעריך את נכסי היהודים ולהיערך לקראת גירושם. יותר מ-175,000 יהודים השתייכו על-פי המיפקד לשלוש הקהילות הנאולוגיות של בודשפט: 161,511 מהם השתייכו לקהילת פשט, שהייתה הגדולה בהונגריה, 11,269 מהם השתייכו לקהילה הנאולוגית של בודה, ו-2,231 לקהילה הנאולוגית של קובניה. המיפקד לא ציין נתונים של שאר הקהילות היהודיות בבירה. 



בסוף אפריל 1944 הפכה המועצה המרכזית, שעד אז פעלה על-פי פקודות של הגרמנים, לחלק אינטגרלי של המנגנון המינהלי ההונגרי, שנותר על כנו והחזיק בסמכויותיו גם לאחר הכיבוש. שינוי זה בוצע על-פי צו ממשלתי שפורסם ב-22 באפריל 1944 "e;e;בעניין האוטונומיה וקידום האינטרסים של היהודים"e;e;. הצו קבע שכל יהודי החייב בנשיאת טלאי בצורת כוכב צהוב כפוף למרותה של המועצה היהודית, שנקראה מעתה "e;e;ברית יהודי הונגריה"e;e;. 



המועצה היהודית החדשה התכנסה לאסֵפת היסוד שלה ב-15 במאי 1944. במתכונתה החדשה היא הייתה כפופה גם לרשויות השלטון ההונגרי וגם לרשויות השלטון הגרמני. עם חבריה נמנו כעת חמישה מחברי המועצה המקורית (שלושה נאולוגים ושני אורתודוקסים) ועוד ארבעה נציגים חדשים ובהם נציג של המומרים. בעקבות ההפיכה של פרנץ סלשי (Ferenc Szalasi) באוקטובר 1944 ירד שמו שטרן למחתרת, וב-22 באוקטובר 1944 מונה ליוש שטוקלר (Lajos Stöckler) נשיא המועצה. המועצה המרכזית של יהודי הונגריה, בשני גלגוליה, פעלה מ-20 במרס 1944 ועד 21 בינואר 1945. 



על-פי הסכם בין רשויות השלטון ההונגריות לבין הגרמנים, את יהודי בודפשט היו אמורים לרכז בגטאות ולגרש לאחר שתוכרז הפרובינציה ההונגרית יודנריין (נקייה מיהודים). בצווים שהוציא ראש העיר בודפשט ביוני 1944 בצעד מקדים לריכוז יהודי העיר הוקצו להם מגורים בבתים שכונו אז "e;e;בתי כוכב צהוב"e;e;. בתוך שבוע אחד שהסתיים ב-24 ביוני 1944 נדרשו יותר מ-200,000 יהודי בודפשט לעבור לבתים שיועדו להם ב-14 רובעי העיר. בסופו של דבר סומנו בכוכב צהוב יותר מ-2,000 מבתי העיר, שביותר ממחציתם כבר גרו יהודים קודם לכן. את פיזור היהודים ברחבי העיר נימקו שלטונותיה בניסיון למנוע את הפצצת בודפשט בידי בעלות הברית, שיבקשו בוודאי להימנע מפגיעה ביהודים. כ-19,000 דירות שהתפנו מדייריהן היהודים בעקבות ריכוזם נמסרו לידי נוצרים. את מעבר היהודים לבתים שהוקצו להם ארגנה המועצה היהודית. בתחילה הורשו היהודים לצאת מבתי הכוכב הצהוב בין שתיים לחמש אחר הצהריים, ולאחר מכן הותר להם לצאת כבר באחת-עשרה בבוקר – לסידורים, לקניית מצרכים ולהשתתפות בטקסי דת. 



גירושים. ב-6 ביולי 1944, לפני המועד המתוכנן לגירוש יהודי בודפשט, לנוכח דרישות ואיומים של מדינות ניטרליות ושל בעלות הברית, עצר מיקלוש הורטי (Miklós Horthy) עוצר הונגריה את גירוש היהודים, וכך עוכב זמנית הגירוש של יהודי בודפשט. מצב יהודי בודפשט החמיר באוקטובר 1944, כשניסה הורטי לפרוש מן המלחמה. הגרמנים בתגובה תמכו במהפכה שחולל ב-15 באוקטובר 1944 האגף הימני הקיצוני של מפלגת צלב החץ ההונגרית בהנהגתו של פרנץ סלשי, ומאז ואילך השליטו אנשי צלב החץ טרור בעיר. 



כמעט מיד לאחר השתלטותו של סלשי החלו ההונגרים לגייס לעבודת כפייה יהודים מבתי הכוכב הצהוב, ועד 26 באוקטובר 1944 גייסו כ-25,000 מהם, גברים בני 60-16 ונשים בנות 40-16. תחילה נשלחו רובם לעבודות ביצורים ברחבי העיר ולעבודה במפעלים שייצרו בעבור הצבא. ב-6 בנובמבר 1944 החלו צעדות המוות. יהודים רבים שכבר גויסו לעבודת הכפייה ועוד יהודים אחרים שנתפסו הוצעדו מבודפשט לרייך השלישי. מי ששרדו מהצעדות ומעבודות הפרך בביצורים בגבולות פוזרו במחנות ריכוז ברייך השלישי באביב 1945, שבועות אחדים לפני תום המלחמה. 



הקמת הגטו, מוסדותיו והחיים בו. הגטו הראשון, שכונה "e;e;הגטו הקטן"e;e; או "e;e;הגטו הבין-לאומי"e;e;, הוקם בבודפשט בנובמבר 1944 בעבור כ-15,600 יהודים שהיו ברשותם מסמכים או דרכונים מטעם שגרירויות של מדינות ניטרליות שפרסו עליהם את חסותן. היהודים ה"e;e;מוגנים"e;e; נדרשו לעבור לדירות שקודם לכן גרו בהן כ-4,000 דיירים. דיפלומטים של מדינות ניטרליות טענו כי יהיה קל יותר להגן על היהודים שבחסותם מפני אנשי צלב החץ אם יתגוררו באותו אזור. הגטו הבין-לאומי הוקם בפשט, ליד הדנובה, בקרבת פרק סנט אישטוון (Szent Istvan), ויהודים שהיו להם תעודות של שווייץ, שוודיה, פורטוגל, ספרד והוותיקן נדרשו לעבור ל"e;e;בתים המוגנים"e;e; עד 20 בנובמבר. מספר התושבים בגטו הקטן גדל בהתמדה כשעברו אליו גם יהודים שהחזיקו תעודות מזויפות. 



ב-29 בנובמבר 1944 ציווה שר הפנים גבור ויינה (Gábor Vajna) להקים ליהודי הבירה את הגטו של פשט – "e;e;הגטו הגדול"e;e;. גטו זה הוקם ברובע השביעי, שכבר היה מאוכלס בצפיפות ביהודים, בקרבתם של שלושה בתי כנסת גדולים ששכנו ברחוב דוהני (Dohány), ברחוב רומבך (Rumbach) וברחוב קזינצי(Kazinczy). היהודים הצטוו לעבור מבתי הכוכב הצהוב אל הגטו עד 2 בדצמבר, והגטו נסגר ב-10 בדצמבר. הגטו הגדול הוקף גדר קרשים, ועל ארבעת שעריו, אחד לכל אחת מרוחות השמים, שמרו אנשי צלב החץ ושוטרים. נאסר על נוצרים לגור או לעבוד בתחומי הגטו. 



בתחילת ינואר 1945 עברו כ-10,000 מתושבי הגטו הבין-לאומי אל הגטו הגדול, משום שאנשי צלב החץ פשטו לעתים קרובות על הבתים המוגנים באמתלה של בדיקת תוקף המסמכים שבידי התושבים, ולאחר הבדיקה ירו ביהודים והדפו אותם למימי הדנובה. לבתי החולים היהודיים הגיעו מדי יום יהודים פצועים ששרדו מהיריות והצליחו להיחלץ מהמים הקפואים. בינואר 1945 חיו בגטו הגדול כ-70,000 יהודים. קצתם עברו אליו מרצונם בדצמבר 1944 ובינואר 1945, לאחר שלא יכלו לשאת עוד את סכנות החיים במחבוא. בין 12 ל-24 בדצמבר 1944 הובאו לגטו הגדול כ-6,000 ילדים יהודים מבתי ילדים שפעלו מחוץ לגטו בחסותו של הצלב האדום הבין-לאומי. רוב תושבי הגטו היו ילדים וקשישים, שכן יהודים בגיל העבודה גויסו לעבודת כפייה או הועברו בידי ממשלת צלב החץ לעבודה בשירות הגרמנים. 



המועצה היהודית ניהלה בגטו תחומים שונים של החיים בו. משרדיה נמצאו במטה של הקהילה הנאולוגית של פשט, בתוך הגטו. רשמית הועסקו במועצה 800 עובדים, אך בפועל עבדו בשירותה הרבה יותר אנשים, ובהם בני נוער שהוטלו עליהם שליחויות מסוכנות של העברת מסרים ושמירה על הקשר עם גורמים מחוץ לגטו. המועצה חילקה את הגטו לעשרה אזורים, ולכל אחד מהם מונו מנהיג וסגנים. מנהיגי האזורים הופקדו על הספקת המזון וארגון חלוקתו, על רישום האוכלוסין בהם ועל שמירת החוק. מאחר שמשפחות רבות ללא קשר ביניהן נאלצו לגור יחד בצפיפות קשה ביותר, מינתה המועצה היהודית גם מפקחים לכל בית ולכל דירה. 



שירות הסדר היהודי, בפיקודו של מיקשה דומונקוש (Miksa Domonkos), היה אחראי לשמירת הסדר והביטחון בגטו. השוטרים היהודים לבשו בגדים אזרחיים מסומנים בכוכב צהוב, ופריט המדים היחידי שסיפקה המועצה היה כומתה שחורה. הם היו חמושים באלות גומי, אך אלו הוחרמו לעתים קרובות בידי חיילי ס"e;e;ס ואנשי צלב החץ. כשהלך המצור על בודפשט והחמיר והעיר הופצצה, הייתה משימתם הקשה ביותר של השוטרים היהודים לשכנע את תושבי הגטו לצאת מבתיהם כדי להצטייד במזון, מים ודלק וכדי לקבור את המתים. 



משלושת בתי הכנסת שבתחום הגטו הגדול, סגרו הגרמנים תחילה את בית הכנסת שברחוב קזינצי. שני האחרים – ברחוב דוה ני וברחוב רומבך – שימשו בידי אנשי צלב החץ אחרי הפיכת סלשי מחנות מעצר ליהודים. עם זאת, מכיוון שנמצאו בתחומי הגטו, לאחר הקמתו נערכו תפילות בשלושתם. שלושה רבנים דאגו לצורכי הדת של הקהילה ולטקסים ושירותים כגון קבורת המתים. למען המומרים שגרו בגטו ערכו כמרים שהיו להם אישורי כניסה לגטו טקסים במקומות ציבוריים כמו בית הקפה פולגר (Polgár) לשעבר. 



בגטו הגדול פעלו כמה מטבחים ציבוריים. בעת המצור על בודפשט, מאמצע דצמבר 1944 ואילך, נפגע הגטו מפצצות ונגרמו נזקים למבני ציבור. מים למטבחים הובאו מבתים שצנרת המים עדיין פעלה בהם ומבארות ארטזיות (שמולאו בעפר כשסופקו לאזור מים במערכות מסודרות וכעת שבו תושבי הגטו וחפרו אותן). כמו כן השתמשו גם במי המעיין שסיפק את המים למקווה של העדה האורתודוקסית. קרשים שנאספו מהריסות בתים שנפגעו בהפצצות שימשו חומרי בעֵרה לבישול ולהסקה. 



הבעיה הקשה ביותר של תושבי הגטו הייתה המחסור במזון. הרשויות העירוניות הקצו לתושבי הגטו 800-700 קלוריות לאדם ליום – לעומת 1,500 קלוריות ליום שהוקצבו לאסירים בבתי הכלא. בלי המזון שסיפקו מפעם לפעם הצלב האדום הבין-לאומי ודיפלומטים של מדינות ניטרליות והמזון שרכשה המועצה היהודית מתקציבה, היו יהודי הגטו הגדול גוועים ברעב. בדצמבר 1944 הוקצו לילדים 931 קלוריות ליום, ולחולים – 1,355 קלוריות ליום. כשכיתר הצבא האדום את בודפשט בסוף דצמבר 1944 הלך וגבר הקושי להשיג מזון, והתמותה מרעב בגטו עלתה. 



גם המצב התברואה והטיפול הרפואי בגטו הקשו מאוד על תושביו. היה מחסור במים ובחומרי ניקוי, ובבתי החולים לא היו די מקומות אשפוז, תרופות וציוד רפואי. בין רבי-הקומות המרובים של מרכז העיר לא היה בגטו מקום להיפטר מהאשפה ולא היה די מקום לקבור את המתים. עד 24 בדצמבר 1944 נקברו המתים בתוך הגטו, בבית הקברות רקושקרסטור (Rákoskeresztúr); לאחר מכן, בגלל המצור על בודפשט, שוב לא הייתה גישה לבית הקברות. לזמן קצר התאפשרה קבורת המתים בבית העלמין הישן ברחוב קרפשי (Kerepesi), אך מתחילת ינואר 1945 לא יכלו עוד היהודים לצאת מתחומי הגטו. מעתה ואילך הונחו הגופות בכיכר קלאוזל (Klauzál) שבגטו ובבניין המקווה של הקהילה האורתודוקסית, ולאחר מכן גם בחצר של בניין המועצה היהודית ובחצרות בתי החולים. כששוחרר הגטו הגדול היו מונחות ברחביו כ-3,000 גופות שלא נקברו. רובן נקברו בשבועות שלאחר השחרור בקברי אחים ליד בית הכנסת הנאולוגי ברחוב דוהני; הקבורה האחרונה התבצעה ברחוב זה ב-17 בפברואר 1945. עד אז נקברו 2,281 גופות ב-24 קברי אחים. בית העלמין דוהני עדיין קיים . 



השחרור. היהודים שנשארו בגטו הקטן שוחררו ב-16 בינואר 1945, ופשט כולה ובכללה הגטו הגדול שוחררה בידי הצבא האדום כעבור יומיים. בסך הכל שוחררו כ-70,000 יהודים מהגטו הגדול וכ-30,000 יהודים מהגטו הקטן. נוסף עליהם שרדו עוד אלפי יהודים, אם במקומות מחבוא (בעזרת מסמכים מזויפים, בסיוע של אנשים פרטיים ובמנזרים) ואם בבתים מוגנים מחוץ לגטו, כמו למשל "e;e;בית הזכוכית"e;e; המפורסם ברחוב ודס (Vadász) 29 ברובע החמישי שצירות שווייץ קבעה בו את משכנה של מחלקת ההגירה שלה. 



בודפשט שוחררה ב-13 בפברואר 1945, והונגריה כולה שוחררה ב-4 באפריל 1945. בשבועות שלאחר השחרור עוד מתו אלפי יהודים מרעב, ממחלות ומתשישות.

.