קיילצה, פולין
פתח דבר
עבודה זו עוסקת בהנצחת הקהילה היהודית בעיר קיילצה בפולין.
בחרתי להתמקד דווקא בהנצחה של קהילה יהודית בכלל וקהילת קיילצה בפרט בשל שני טעמים, כללי ואישי:
ראשית, שורשיה של משפחתי מצד אבי מקורם בעיירה קיילצה. סבא רבא שלי, יעקב וישניצקי ז"ל, עלה לארץ ישראל בשנת 1919 מהעיירה קיילצה. סבא רבא עוד הספיק לסייע בהעלאתם ארצה של אביו (יהודה לייב וישניצקי ז"ל) ושל אחד מאחיו לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.
לסבא רבא שלי היו עשרה או אחד עשר אחים ואחיות (המספר המדויק אינו ידוע לי). כל האחים שלא עלו ארצה נספו בשואה.
שנית, העדפתי לספר את סיפורה של קהילה יהודית ולסייע בהנצחתה, ולא להתמקד בסיפור הנצחה אישי של אדם בודד, דווקא על רקע החקיקה הפולנית שנחקקה בפרלמנט הפולני, המבקשת לטשטש את חלקו של העם הפולני ברצח יהודים בשואה ואוסרת על העלאת טענות לקיומו של שיתוף פעולה של פולנים בפגיעה ביהודים בזמן השואה.
כפי שאציין בגוף העבודה- רוב תושביה היהודים של קיילצה נספו בשואה, ומיד לאחר המלחמה ערכו התושבים הפולנים פוגרום כנגד היהודים המעטים שחזרו לקיילצה.
בעבודתי אתמקד בסיפור הקהילה היהודית, אולם אשלב בה גם מספר עובדות שנודעו לאבי ולבני משפחתי מעדות הסבא רבא שלי וכן מתיעוד שמצאתי ביחס לבן משפחת וישניצקי, שנודעה לי עצמי רק במסגרת הכנת העבודה.
אורח החיים בקהילה - לפני המלחמה
העיר קיילצה היא עיר במרכז פולין המצויה כ – 100 ק"מ צפונית לקראקוב וכ – 170 ק"מ דרומית לןורשה.
במשך שנים ארוכות נאסר על יהודים להתגורר בעיר קיילצה על פי צווים שניתנו על ידי השלטון הפולני. כתוצאה מכך, על אף שבעיירות סמוכות כמו פינטשוב וחמילנסקי היו קהילות יהודיות משגשגות, קיילצה נותרה ריקה מיהודים.
רק בשנת 1863 הותרה מחדש התיישבות יהודים בקיילצה – חלקם הגיעו מהערים הסמוכות וחלקם הגיעו בעקבות בניית מסילת הרכבת בין ורשה לווינה . בשנת 1905 בעקבות שריפה שפרצה בעיר חנטשין , עברו רבים מתושביה היהודים לקיילצה והקהילה גדלה .
בסביבות שנת 1920 ישבו בקילצה כ-15,000 יהודים – שהיוו יותר משליש ממספר התושבים בעיר. מרבית היהודים התפרנסו ממסחר וממלאכה, בעיקר בענפי ההלבשה, הנגרות ומוצרי הכימיה, והיו בהם סוחרים זעירים ורוכלים רבים. לצד מלאכות אלו הגיעו לקיילצה גם יהודים אשר עבדו במקצועות חופשיים כגון: עורכי דין, רופאים ובנקאים.
בקילצה פעלו איגודים מקצועיים של בעלי מלאכה, והשפעת היהודים על ארגוני הפועלים בה הייתה ניכרת. בקילצה פעלו גם קואופרטיב לאשראי, בנקים יהודיים, שאחד מהם נתמך ע"י ארגון הג'וינט, ומוסדות סעד מסורתיים ובהם בית חולים יהודי.
אציין כי רוב משפחתו של סבא רבא שלי עסקו בנגרות, והיה זה טבעי כי סבא רבא שלי למד אף הוא את רזי מקצוע הנגרות מאביו והחל לעבוד אף הוא בעבודת הנגרות.
מרבית היהודים בקיילצה שמרו על אורח חיים דתי, אולם היו גם יהודים שהשתייכו לזרם החילוני, שמספרם הלך וגבר, והיו כאלו ביקשו להתערות בחברה הפולנית. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הראשונה והשניה החלו גם ניצנים ראשונים של התעוררות לאומית ציונית בקרב היהודים.
אורח החיים המגוון בקהילה היהודית בא לידי ביטוי במבנים ובארגונים היהודים השונים שהתקיימו בעיר קיילצה אליהם אתייחס בפרק הבא.
מבנים וארגונים מרכזיים בקהילה – לפני המלחמה
בקילצה פעלו מוסדות חינוך ותרבות יהודיים רבים, ובכלל זה: תלמוד תורה וישיבה גבוהה שהפעילה "אגודת ישראל"; בית ספר לבנות של " בית יעקב " ו-15 חדרים, כמה מהם חדרים שלמדו בהם גם לימודים כלליים. בנוסף, פעל בעיירה גם בית ספר יהודי של רשת "יבנה" וכן בית הספר "תורה ודעת" של אגודת מזרחי.
לצד מוסדות חינוך דתיים אילו, הוקמו ופעלו בקיילצה בית ספר יהודי חילוני לבנות וגימנסיות יהודיות מעורבות לבנים ולבנות .
בקהילה היהודית פעלו גם בתי כנסת רבים, כולל בית הכנסת המרכזי של קיילצה, שלוש ספריות ותאטרון יהודי, וכן מוסדות צדקה וחסד למשל של חברת "אחיעזר".
. כמו כן הוצאו לאור לא פחות מארבעה עיתונים בשפת היידיש, וכן פעלו בעיר אגודות ספורט יהודיות אחדות כגון "מכבי" ו "בר כוכבא" .
בקרב הקהילה היהודית פעלו תנועות ציוניות כמו "פועלי ציון" וכן מפלגות כגון אגודת ישראל והבונד. בנוסף, היו יהודים שהיו חברים במפלגה הקומוניסטית הפולנית.
למפלגות היו תנועות נוער שפעלו בחסותן והתנועות הציוניות הקימו אף הכשרות חלוציות במטרה להכשיר יהודים לעליה לארץ ישראל.
סבא רבא שלי, יעקב וישניצקי נמנה על אחת ההכשרות החלוציות הראשונות שפעלו בקיילצה וכפי שאתאר בהמשך הוא עלה לארץ יחד עם כ -100 יהודים צעירים מבני הקהילה היהודית.
אירועים מרכזיים בקהילה – לפני המלחמה
תוך זמן קצר מאז הותרו יהודים להתגורר בקיילצה, הלכה ושגשגה הקהילה היהודית בעיר והיהודים הפכו את קיילצה מעיירה מסורתית לעיר של ממש המקיימת מסחר ומלאכה מודרניים.
התושבים הפולניים של העיר, שחלק לא מבוטל מהם עבדו כפועלים של בעלי עסקים יהודיים לא שבעו נחת מהצלחתם של היהודים, והדבר הביא לחיכוכים ולגילויים של אנטישמיות כלפי יהודים.
על רקע זה, נערך בשנת 1918 פוגרום בעיר כאשר המון פולני טבח ביהודים שקיימו כינוס של מספר מפלגות ובמהלכו נהרגו ונפצעו יהודים רבים.
במהלך עבודתי התברר לי כי סבא רבא שלי, יעקב, שהיה בשנת 1918 בן 23 שנים, נכח באותו כנס שערכו היהודים והוא חזה מקרוב בפוגרום שנערך. סבא רבא נפטר בגיל 97, ושנה לפני מותו הוא סיפר את סיפור חייו לבני המשפחה ועדותו זו הוקלטה ותומללה.
הנה קטע מתוך עדותו ממקור ראשון של סבא רבא שלי בענין הפוגרום והרקע לפוגרום:
"בשנת 1917 היתה "הצהרת בלפור", היתה שמחה גדולה, מה זאת אומרת? נותנים לנו מדינה. פתאום, מכל תוצאות המלחמה, מלחמה, יצאה מזה מדינה.
תכף התחילו לעשות אוסף, אנשים נתנו כסף, זהב, הורידו מעצמם, תרמו לקרן קיימת, קרן היסוד, קרן כזו וכזו, התחלנו לחשוב מה נעשה אנחנו? אנחנו כאן ויש הצהרת בלפור? עשו אסיפה זה היה בשנת 1918, אסיפה גדולה, זה היה גם בשביל אגידציה גדולה בשביל הצהרת בלפור, וגם בשביל לתת כסף, אז עשו במלון, הוטל פולסקי, המון יהודים, כמה שאפשר היה להכנס, והפולנים התאספו בחוץ כדי לראות "מה זה השמחה של היהודים?" והם היו שמחים שיש לנו "הצהרת בלפור", הם חשבו "התפטרנו מהיהודים", אבל חכו כבר – התחילו לעשות ניאומים, זה דיבר עברית, זה דיבר אידיש, היה שם יהודי, רופא, והתחיל לדבר בפולנית, התחילו ביניהם לריב, לדבר עברית, לדבר אידיש, לבסוף הוא דיבר בפולנית... הגויים שמעו למטה שליהודים יש חוצפה להגיד, "נדרמיד פויילין", אז הם התחילו לעמוד על המדרגות ותפסו את היהודים, וזרקו אותם למטה, מהקומה השלישית, היו הרבה הרוגים, ואז באו הצבא, זה היה הצבא האוסטרי אבל הם היו פולנים מגליציה, ודיוויץ, פרגמנט 56, הם התחילו לירות בתוך ההמון והיו הרבה הרוגים...",
התגובה של סבא רבא שלי ושל יהודים צעירים נוספים הייתה התחזקות של התנועה הציונית בקרב יהודי קיילצה. סבא רבא שלי תיאר במפורש בעדותו את הקשר בין הפוגרום בו חזה בשנת 1918 לבין החלטתו לעלות ארצה. הנה דבריו בהקשר זה:
" אז התאוששנו ואמרנו – זה התחלה, פולניה עוד לא קמה, כבר עושים פוגרום ביהודים? אז התחילו להתארגן חברים, "מה אנחנו חושבים? אם אנחנו נישאר כאן אז אנחנו יודעים בטח תקום עכשיו ממשלה פולנית, היא תיקח אותנו בתור חיילים כי אנחנו אזרחים פולנים ואנחנו נסבול הרבה, כאן מהאנטישמים, מה שאנחנו רואים אולי נתארגן כדי שניסע לארץ ישראל". היינו כולנו חברים ככה בעיר, אבל אמרנו צריכים להתארגן לפני שניסע, נעשה מקום ונתאסף ונדבר על זה, היו וויכוחים, היו מתנגדים, ככה בסוף היה כבר קרן של בחורים, אמרנו: "אנחנו נלך. אנחנו לא מסתכלים שזה לא ילך, והוא לא ילך, מי שרוצה ילך".
היה שם מההנהלה הציונית יהודי בשם פיטרסקי. הוא היה מהציונים, הוא אמר: "תתארגנו, כמה שאפשר נעזור לכם, הזמן הוא לצאת עכשיו". התחלנו להתארגן, זה היה בשנת 1918, זה לקח שנה, יותר מ-100 בחורים מקלצ'ה, והתחילו להתארגן גם מהסביבה, כך שהיו כ-130 בחורים "
לאחר הפוגרום משנת 1918 המשיכו הפולנים לגלות יחס עוין כלפי היהודים בקיילצה, אולם האנטישמיות הרימה ראש בעיקר לאחר עליית היטלר לשלטון בראשית שנות השלושים. אז סבלו יהודים רבים מהתעללות פיסית של האוכלוסיה המקומית, בעיקר אלו הלבושים בלבוש חרדי עם זקן ופאות.
בנובמבר 1934 נרצחו שלושה יהודים בקִרבת קילצה, ובפוגרום שהיה בעיר ב-1937 נרצחו חמישה יהודים והועלו באש בתיהן של 50 משפחות יהודיות . .
בנוסף להכאות יהודים וגרימת נזקים לחנויות של יהודים נשמעו דרישות מצד הפולנים לנשל את היהודים נישול כלכלי להרחיק את הסטודנטים היהודים מהמוסדות להשכלה גבוהה בו למדו.
ערב מלחמת העולם השניה חיו בקיילצה כ -21,000 יהודים. גורלם של רובם היה רע ומר והם לא שרדו את המלחמה.
סיפורה של הקהילה בתקופת המלחמה
ב – 5.9.39 כבשו הגרמנים את קיילצה.
מיד לאחר הכיבוש הגרמני החלו פעולות כנגד היהודים בקיילצה שכללו - החרמת רכוש, הטלת קנסות , עבודות כפייה וכו' ואחדים מראשי הקהילה היהודית נעצרו.
הגרמנים החרימו בתים בבעלות יהודים ברחובות הראשיים של העיר, שנועדו להיות אזור גרמני האסור לכניסת יהודים.
בראשית נובמבר 1939 הוקם בקילצה יודנרט בראשותו של הרופא משה פלץ , שהיה חבר מועצת העיר והיה בעל קשרים הדוקים עם הפולנים ודובר גרמנית רהוטה. היודנרט נדרש לשלם לגרמנים כופר בסכומי עתק. כיוון שמספר היהודים שנחטפו לעבודת הכפייה הלך וגדל, הציע היודנרט למשטרה הגרמנית לספק לה מכסת עובדים סדירה לעבודות תשתית וניקיון בעיר ולעבודה במחצבות. כדי לעמוד בדרישה ההולכת וגוברת של הגרמנים לעובדי כפייה, הקים היודנרט גדוד עבודה וגייס לשורותיו אלפי יהודים עניים תמורת שכר זעום .
בתחילת חודש דצמבר 1939 נצטוו יהודי קילצה לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול ולסמן בבירור את חנויותיהם.
בחודש ינואר 1940 סגרו הגרמנים את כל בתי הכנסת בקילצה ואסרו תפילה ברבים. למרות זאת המשיכו יהודים להתכנס לתפילה בבתים פרטיים .
מספר היהודים בקילצה גדל בשל הפליטים שנהרו אל העיר והמפונים ממערב פולין ומהאזורים שסופחו לרייך השלישי ובמרס 1940 כבר הגיע ל-25,400 והמספר גדל בהמשך ל 27,000 יהודים.
ביולי 1940 החלו הגרמנים לחטוף מאות עובדים למחנות העבודה שבאזור לובלין. בגלל השמועות על התנאים הקשים במחנות, היודנרט התקשה מאוד לגייס עובדים נוספים, ולכן ביקש מהגרמנים סיוע בגיוסם – צעד שרבים ראו בו שיתוף פעולה עם הגרמנים .
בהמשך, התפטר פלץ מתפקיד יושב ראש היודנרט, ומילא את מקומו סגנו, הרמן לוי.
ב-19 בפברואר 1941 הגיעו לקילצה ארבעה טרנספורטים ובהם 5,000 יהודים שגורשו מווינה, והתקשו להסתגל לתנאי החיים החדשים.
ב-31 במרס 1941 פורסמה הפקודה הגרמנית להקמת הגטו בקיילצה. הגטו כלל – 26 רחובות ובהם 600 בתים בשכונה העניה ביותר בקיילצה, אשר תושביה המקוריים נצטוו לפנותה.
סמוך לאחר הקמת הגטו פרצה בו מגפת טיפוס קשה, והיודנרט עשה מאמצים ניכרים לעצור את התפשטותה. בששת השבועות הראשונים היה הגטו סגור לחלוטין, ורבים מתושביו רעבו ללחם. לאחר מכן הורשו יהודים בעלי תעודות לחזור למקומות עבודתם– ברכבת, במחצבות ובמפעלים.
הקמת הגטו פגעה קשות בבתי המלאכה היהודיים, ורק כמחציתם הצליחו להמשיך לפעול. באביב 1941, זמן קצר לאחר הקמת הגטו, שלחו הגרמנים כ-1,000 יהודים לעבודה בסלילת כבישים באזור בלז'ץ . היודנרט עדיין היה אחראי על הספקת העובדים, אך למרות מאמציו לא היה לאל ידו לעזור למי שעבדו בתנאים הקשים במיוחד ששררו שם .
ביוני 1941 עצרו הגרמנים את משה פלץ עם עוד כמה רופאים יהודים ופולנים שנחשדו בנטיות קומוניסטיות וגירשו אותם לאושוויץ ; - - שם נספה פלץ.
בחורף 1941/42 הורע מאוד מצבם של יהודי הגטו בשל הרעב והקור, ורבים מתו. בגטו היו בית חולים, בית אבות, בית יתומים וכמה בתי תמחוי.
באוגוסט 1942 החל חיסולו של הגטו, שנמשך 5 ימים: למעט כ-2,000 יהודים, שהועברו למחנות עבודה , נשלחו מרבית היהודים לטרבלינקה בשלושה משלוחים, ונרצחו שם, וקרוב ל-2,000 יהודים, בעיקר ילדים, קשישים ונשים הרות, נרצחו עוד בשטח הגטו .
למיטב ידיעת המשפחה, כל אחיו ואחיותיו של סבא רבא שלי, שנותרו כאמור בקיילצה ולא עלו ארצה יחד עמו, אחיו ואביהם – נספו במהלך המלחמה. לצערי, סבא רבא שלי נפטר עוד בטרם נולדתי, וכך גם סבא שלי – מיכאל. נותרה עדיין בחיים דודתו של אבי, חיה, שהיא בתו השניה של סבא רבא שלי. אולם, אף היא אינה יודעת מי מבין האחיינים של סבא רבא שלי הצליח, אם בכלל, לשרוד את המלחמה.
תמה המלחמה ולא נשלמה - עם כיבוש העיר על ידי הצבא האדום ב 16 ינואר 1945 שרדו בה רק שני יהודים !!. עם תום מלחמת העולם השנייה החלה תנועת יהודים ששרדו את המחנות, לחזור לעיר על מנת לנסות ולמצוא בני משפחה ובתים בהם התגוררו . כעבור שנה וחצי מתום המלחמה הצליחו לחזור לעיר כ 150 שרידי שואה לאחר מסעות של תלאות , סכנת הריגה על ידי שונאים מקומיים , מחלות ורעב.
ב - 4 ביולי 1946, חשו אותם ניצולי שואה, שביקשו לאסוף את השברים ולשוב לקיילצה, את נחת זרועם של שכניהם הפולניים. בעקבות עלילת דם שלפיה חטפו היהודים ילד נוצרי לשם אפיית מצות , נרצחו 42 יהודים בפוגרום שנודע כפוגרום קיילצה וכן נפצעו יהודים רבים.
עבודתי זו נעה בין הסיפור הכללי לבין הסיפור האישי של משפחתי. במהלך עבודתי עיינתי בספר יזכור של קהילת קלץ (מארכיון הספריה היהודית בניו יורק) והנה בעדותו של אחד הניצולים מהפוגרום, יחיאל אלפרט, התברר לי כי אחד מהפצועים בפוגרום בקיילצה הינו בן משפחת וישניצקי. הנה הקטע מתוך עדות אלפרט ב "ספר קלץ", המתייחס לפוגרום אשר אירע בבית ברחוב פלנטי 7:
אציין כי נסיונותיי להתחקות אחר פרטים נוספים בקשר לאותו פצוע בשם וישניצקי טרם נחלו הצלחה, נכון למועד כתיבת עבודתי זו, אולם בכוונתי לנסות ולבדוק מה קרבתו המשפחתית לסבא רבא שלי וכן מה עלה בגורלו, שכן ככל הנראה הוא אינו נמנה בין 42 ההרוגים בפוגרום ששמותיהם של 41 מהם ידועים.
בעקבות הפוגרום שנערך בקלץ אחרי מלחמת העולם השניה התפכחו והבינו רבים מהיהודים בפולין את שהבין סבא רבא שלי יעקב כבר בשנת 1918 לאחר הפוגרום שנערך מיד ...לאחר מלחמת העולם הראשונה – שמקומם של היהודים אינו בפולין אלא בארץ ישראל. לצערי הרב, לא זכיתי לפגוש את סבא רבא שלי אולם בעקבות עבודה זו לפחות התאפשר לי להכיר את פועלו הרב, ומקווה אני אף שעבודתי זו תסייע להנציח את הקהילה המפוארת בקיילצה אליה השתייך.
יהודים ברחוב בקיילצה – 1939
בית הכנסת שנבנה בעיר קיילצה – שנת 1914
כיתה חמישית בגימנסיה – לפני מלחמת העולם השנייה
קבוצה של "החלוץ המזרחי" לפני המלחמה קיילצה פולין
רשימת מקורות
