הרב צבי הירש קורץ, נולד בזֶ'שוּב) בפי היהודים: ריישא ( שבפולין, שהוסמך לרבנות בוינה ועסק בעבודות מחקר בתחום מדעי המזרח ולימודי יהדות בוינה ובברלין. (תאריך הולדתו לא ידוע) הרב צבי קורץ השלים לימודיו בבית-מדרש לרבנים בוינה ואחר-כך למד בברלין בבית-הספר הגבוה למדעי היהדות. הרב קורץ נתמנה להיות רבה הראשי של קהילת סאלוניקי ביוון בשנת 1933. דבר ששיקף את נצחון המודרנים, שרצו ברב מערבי וליברל לנציג קהילתם.
בעקבות בחירתו לרב נוצר קרע בקהילה ותקופת כהונתו הראשונה של קורץ
אופיינה בעימותים פומביים. ב-1938 התערבה ממשלת יוון, למען מינויו של קורץ לתקופת כהונה שנייה. עם כיבוש יוון בידי הגרמנים נאסר קורץ בוינה עד דצמבר 1941 ,בטענה שניהל תעמולה אנטי-גרמנית . בדצמבר 1942 שב קורץ לסלוניקי לתפקידו כרב, בעיר טענו כי קורץ שוחרר בשל התערבות קצין גרמני ששמו דרהאגה. הגרמנים הודיעו לקהילה במכתב, כי קורץ נתמנה להיות יודנראט. הידיעה נתקבלה ברצון. מפני שהקהילה חשבה כי יוזמתו ופעילותו וכן חינוכו הגרמני יעזרו להם במשא-ומתן עם שלטונות האויב, אולם היו גם בקהילה ובציבור אנשים אשר סברו כי הרב קורץ חייב היה לדחות את המינוי, מפני שאין זה תפקיד ההולם רב. קורץ נתמנה ביום ה- 11 בדצמבר 1942, ונשא בתפקידו זמן קצר בלבד. בתפקיד זה פעל קורץ באופן יעיל, ואולי תמים, בעת גירושי היהודים למחנות המוות ב1943.
הרב קורץ היה הרוח החיה בקהילה, פעילי ציבור ומנהיגים ציוניים שרצו לדעת על הנעשה בקהילה היו באים לשמוע דברים מפיו.קורץ התייחס לתפקידו ברצינות יתירה. היה משוחח עם הקהילה על המנטליות של הגרמנים. דעתו הייתה כי מכבדים הגרמנים בעיקר את המשמעת, ועל הקהילה להיות זהירים בה. ב- 8 בפברואר, קורץ נקרא לגסטפו והודיע לו כי ענייני היהודים עוברים לרשותה של ועדה מיוחדת של הס"ד, שהגיעה לסלוניקי ושבסלוניקי יכנסו לתוקפם חוקי נירנברג, אולם זה יתבטא רק בענידת הטלאי הצהוב ובהקמת גיטאות. על גירושים לא דובר בקהילה מאומה. הרב קורץ הביא אתו את הפקודות הגרמניות מה- 6 בפברואר, ב- 25 בפברואר 1943 כבר נכלאו היהודים בגיטאות.על הגזירה האיומה, הודיע הרב קורץ לקהילה בבית- הכנסת "בית שאול". בית כנסת זה נמצא בשכונת קאמפאן, שנכללה אחר-כך בגטו. גזירות הגרמנים יצאו לפועל ונשארו לקהילה שבועיים בלבד כדי להיכנס לגיטאות.
הרב קורץ היה מנחם את הקהילה ובכדי להרגיעם ולהשקיט את הרוחות תמיד היה אומר כי יש להאמין ולא לתת לבהלה לשלוט בהם. היה בקהילה את הרושם, כי הוא חוזר כאוטומט על דבריהם של הגרמנים. הרב קורץ נצטווה להימצא כל הזמן בקהילה על-יד הטלפון, כדי לקבל פקודות מהגרמנים. לבסוף נפלה פקודה להקיף בגדר-תיל את שכונת "ברון הירש". התגוררו בה 2300 יהודים עניים. ב- 5 במרס 1943 גודרה השכונה ואנשי הס"ד והס"ס, הפכו להיות הבעלי- בית במקום.ייאושם של הכלואים ושל כל הקהילה היה גדול. החלה שמועה כי מביאים לשכונת ברון הירש, הנמצאת על-יד תחנת הרכבת, קרונות משא להסעת בהמות. רק אז הבין הרב, כי הוא רומה ונלכד במזימותיהם של הגרמנים. הקהילה הייתה מזועזעת. הגירושים החלו ב- 14 במרס 1943 . וב- 15 במרס יצא הטרנספורט הראשון לאושוויץ. עמדה מול "ברון הירש" רכבת בעלת 40 קרונות. היהודים הוצאו מהשכונה ונדחסו לקרונות. הגירוש בוצע פתאום והאנשים לא יכלו לקחת איתם מאומה. דלתותיה של הרכבת הראשונה היו סגורות באופן הרמטי. לפי בקשת קורץ השאירו חריצים בקרונות של הרכבות שיצאו מאוחר יותר, כדי שהאנשים יוכלו לפחות לנשום. משרוקן מחנה "ברון הירש", הובאו לשם היהודים משכונת פאראסקבי, מספרם היה למעלה מ- 2000 נפש. מאז התמידו קרונות-הגירוש לבוא למקום. הקהילה נראתה פצועה ומדולדלת. אנשים מבקשים לדבר עם הרב, הרי הוא צריך לדעת מה מתרחש. פעם באה אל הרב משלחת שלמה מהגטו. הרב אמר: "אדבר אל כל היהודים בבית-הכנסת של מונאסטיר" היה זה אחר הצהריים, היהודים התכנסו, וקורץ חזר על אותם הדברים ששמו בפיו הגרמנים: "אין לעשות דבר, אלא להיכנע לגורל היהודי". דבריו עוררו רוגז גדול וכמה בחורים צעירים התפרצו להכותו. על הרב קורץ נמתחה ביקורת קשה ע"י רבים משרידי יהדות יוון. רבות נכתב ופורסם על שיתוף הפעולה של מנהיגי הקהילה עם הגרמנים ובינהם הרב קורץ.
ב- 2 באוגוסט יצא המשלוח שלפני האחרון לברגן-בלזן 441 יהודים מסלוניקי, ובהם 367 בעלי אזרחות ספרדית ו-74 בעלי תפקידים לשעבר בקהילה, בינהם הרב קורץ המשלוח הזה יצא לברגן-בלזן עם כל חברי היודנראט. במאי או ביוני 1945 נפטר מיד לאחר השיחרור בכפר טרביץ במזרח גרמניה, ממחלת הטיפוס . שתי רכבות הגירוש האחרונות יצאו מסלוניקי לאושוויץ ב-2 באוגוסט וב-10 , ובזו האחרונה גורשו 1,810 יהודים שעבדו במחנות עבודה ביוון. 19 טרנספורטים יצאו מסלוניקי לאושוויץ, ומספר היהודים שגורשו בהם הסתכם ביותר מ-48,500. זוגתו של הרב, מרת גיטה צוויגל (ילידת שינייבה) מהמבורג, אותה נשא. שרדה, עלתה לישראל עם שניים מילדיה ונפטרה בשיבה טובה.
