בתיה אתל שפירא
( סבתא רבתא רבתא של חברה שלי)
הסיפור מבוסס על מכתבים שכתבה ותורגמו מיידיש
אין תאריך לידה מתועד של בתיה.
הכל התחיל בשנת 1941 בעיר סוייר סמוך לוילנה, שבמדינת ליטא שלפני המלחמה,
שם התהפך הגורל שלה ושל בני משפחתה. היה לה בעל בשם אהרון ושלושה ילדים:
חיימלה,הבכור, בן 22 במותו; יענקלה, בן 16 במותו ; זלמינק'ה, בן 11 וחצי שנים במותו;
אמא שלה פסיה נהרגה באסטוניה, וכמובן, בני משפחה נוספים שנרצחו גם הם.
כשהחלו רדיפות היהודים בעיירה, מספרת בתיה באחד ממכתביה, שתורגמו מיידיש, בעלה אהרון הלך ביום כיפור להתפלל בבית הכנסת וביציאתו שמע את אחד מחיילי אס.אס אומר שמתכוונים לרצוח את כל היהודים . כשיצא הביתה זעק ובכה "שמע ישראל!" ולא שב להתפלל שם. כשפגשו אותו חבריו סיפר להם מה ששמע, אך הם סירבו להאמין.
במהרה מצאו עצמם בני המשפחה בגטו.
יום אחד הגיע לגטו מכר, בעל אחוזת גורודובה. הוא בא כדי לשאול האם הם צריכים עזרה במשהו והם ביקשו לעזוב למקום בטוח יותר
האיש סידר להם מקום בטוח באחוזת וולצניץ.
בתיה ובני משפחתה עבדו שם עד שיום אחד סולקו גם משם בהרבה כאב וצער. בהמשך פגשו עוד מכר בשם יאכימוק, שנתן להם מקלט לזמן ממושך. הם חיו בדירת מסתור עד שיום אחד שמעו יריות מחוץ לבית והם ברחו ליער יחפים, בקור העז, בשלג, ושאלו את עצמם מה עכשיו? לאן נלך? איך נשרוד את הקור ? למחרת מצאו בית של איכר שהסכים לארח אותם..
"חיינו שנתיים כמו חיות נרדפות" מספרת בתיה במכתביה...
יום אחד יצא אהרון בעלה לבקש פת לחם וקצת תפודים זה היה סיכון שהביא למותם של בניה ... הגרמנים ירו תחילה בבעלה ואז בשני בניה... 2 כדורים פגעו בראשו של בעלה אך הוא שרד מפני שמצאו אותם פרטיזנים שהצילו את חייו. הבנים לא שרדו.
כך המשיכו את מסע הסבל שלהם בקור וביערות, כשהם מנסים לשרוד ולברוח מן התופת.
לאחר שנתיים של חיים ביער החליטו ללכת לחפש מקום אחר. בדרכם פגשו איכרים טובים, שעזרו להם לשרוד, ונתנו להם אוכל גפרורים ומקום ללון.
כך המשיכו בתיה, אהרון והרשלה בנם במסעם הקשה לסווייר.
מכתב מתורגם שכתבה בתיה
"אני, בתיה אתל שפירא, אם שכולה ושבורה מצער, בידיים קופאות ועיניים דומעות אני כותבת בדם ליבי על הנייר הלבן. לדאבוני אנני יודעת מאיזה אסון להתחיל.
אסוני הגדול החל כאשר בני אהובי, משוש חיי חיים,נקרע מידי בכפיה ונלקח מביתו החמים והושלך לבור שחור וחשוך בעיירה ווילייקה הגדולה. עדיין קיויתי לראותו.
כשל כוחי לכתוב על כך נראה לי שזה היה ביום החמישי לאחר שנלקח כשנודע האסון הגדול שהתרחש ואני טרם ידעתי על כך.
אמי המנוחה, שגם היא למרבה הצער נהרגה לאחר מכן בידי הרוצחים, הגיעה כולה נסערת, בוכיה ועצובה.
היה זה השכם בבוקר. אינני זוכרת באיזה תאריך קרה הדבר. רק מילותיה של אמי מהדהדות בראשי "ילדים, מדוע אתם ישנים? אסון גדול נפל על ראשנו"
חיימלה שלנו איננו! איננו! היגון והשבר בלתי נתפסים.
נודע לנו אשר קרה שם בהיותנו בגטו אצל בנמי פוסשניק המהומות והצרחות קורעות הלב הגיעו בוודאי לאלקים....
"כך החלו צרותינו. חיים נולד ב1919 ונרצח ב-1942".
מכתב נוסף שכתבה בתיה ותורגם מאיידיש:
"כשבעלי אהרון היה פצוע בראשו משני קליעים ורגליו קפאו הוא לא היה מסוגל עוד ללכת. נאלצתי לקבץ נדבות לחם ותפודים. כשהוטב לאהרון מעט הלכנו אל הילדים שלנו בקבר האחים. אהרון הלך בקושי. הגענו לכפר, שם קבורים ילדינו האומללים, ולא יכולנו לגשת כי הגרמנים כבר הגיעו לשם. בפאתי הכפר היו גויים רבים והם ציוו עלינו בצעקות לעזוב את המקום תיכף ומיד. היינו רעבים והלכנו בדרך המלך לכפר אחר. בכפר הזה היו גרמנים שלא נתנו לנו להיכנס. המקום היה סמוך ליער ורצנו לתוכו לחפש את הרשל'ה שלנו, אבל לא מצאנו אותו במקום בו השארנו אותו. נכנסנו להסתתר בתוך שיח גדול ובו ישבנו עד הבוקר.
הרשלה שלנו היה בן 6 שנים וברח יחד איתם. המשפחה שלקחה את הרשל'ה עמם היתה מקבילניק. היו אלה לייבה קווירטק עם אשתו וארבעת ילדיהם, שהצעיר ביותר היה בן שנה וחצי.
אני מסיימת את כתיבתי בצער רב ובאבל עמוק, ההורים האומללים אהרון ובתיה שפירא"
פרטים נוספים על הדמות לא ידועים .
