שבע (סוניה) ליוברסקי
( סבתא שלי )
במהלך המלחמה סבתי ומשפחתה נדדו במשך 3 שנים (מ1941-1943) ממולדובה לטשקנט שבאוזבקיסטן.
המלחמה החלה כאשר סוניה הייתה בת 6. לסוניה היו לה 4 אחים גדולים והיא החלה ללמוד בבית ספר יסודי; חיה חיים נורמטיביים במחוז ובקהילה בו גרה, קהילה מאוד חמה ומשפחתית.
אמא של סוניה (פייגה) הייתה בהריון וילדה את בנה החמישי ישע. סוניה עם 5 האחים וההורים החלו את מסע הבריחה שלהם ממולדובה על מנת להישאר בחיים ולא להיתפס ע"י הגרמנים. הם עלו על מרכבה עם סוסים ונסעו עד שהגיעו לקולחוז בברית המועצות. שם, נלקחה מהם המרכבה עם הסוסים ויושבת ראש הישוב, הביאה להם מרכבה עם שוורים על מנת שימשיכו במסעם. מיד לאחר שעזבו את הכפר הגיעו הגרמנים לשם והחריבו אותו.
לבסוף, הגיעו לתחנת רכבת והחלו בנסיעה ארוכה. בלילה של אותו היום החלו לירות טילים לעברם; הרכבת הייתה מלאה חיילים פצועים והיא נעצרה. אנשים החלו לברוח לכל עבר; פייגה הגנה בגופה על בנה התינוק ישע וסוניה יחד עם אחיה הגדול ברחו לחורשה הקרובה. במהלך הבריחה לחורשה נפל טיל קרוב מאוד אליהם ורסיס קטן פגע בראשה. הם נשכבו על האדמה וחיכו כי ייפסק ירי הטילים . כאשר פסק הירי פייגה החלה לחפש את ילדיה. היא מצאה את סוניה והאחים והם המשיכו בנסיעה שלהם ללא האב יוסף .
במהלך הנסיעה נגמר לפייגה החלב והתינוק ישע גווע ברעב ונפטר. לא היה להם היכן לקבור אותו, ולכן באחת העצירות קברו אותו בשלג והמשיכו בנסיעה. סבתי מספרת, כי הם ראו גופות של אנשים מחלון ברכבת , אנשים חולים בטיפוס ומחלות קשות נוספות. המראות היו קשים וזוועתיים והשאירו בה פצע שלעולם לא הגליד.
אחרי שנים ארוכות של נסיעות הגיעו לטשקנט לתחנה האחרונה ב-1943.
שם, אחרי שהיו בטוחים כי האב יוסף נפטר , גילו, כי הוא בחיים והמשפחה התאחדה שוב. הם המשיכו בחייהם בטשקנט עד לסוף המלחמה.
סבתי נשארה לגור בטשקנט עד 1990, שם פגשה את סבי ישראל ז"ל.
הם התחתנו ונולד אבא שלי יעקב. בשנת 1990 עלתה לישראל יחד עם בעלה, ילדיה, ויתר המשפחה המורחבת.
כיום היא מתגוררת ברמת גן ויש לה 5 נכדים ,2 נינים ונין אחד בדרך...
